מכון גל עינימנגן כשר
י״ט בסיון תשפ״דכז סיון תשמג – מכון גל עיני 2
מקור הנגינה ושמיעתה מאדם כשר. היחס בין נגינה וקצב. הלילה ו "צפורים חיות טהורות" כמקור הנגינה
עניני נגינה – השומע נגינה ממנגן רשע
ערב טוב,
סיפורי אגדותיו המופלאות של רבה בר בר חנה מרוכזים בתלמוד הבבלי, במסכת בבא בתרא – בפרק "המוכר את הספינה"! תוך כדי הפלגה בספינה – מספר רבה בר בר חנה כמה סיפורים מופלגים על הים ויורדי הים – ואח"כ ממשיך עם שאר סיפוריו המופלגים שראה בימי חייו. רבים מגדולי ישראל כתבו ספרים שלמים בהם הם מפרשים את האגדתא של רבה בר בר חנה, ובהם גם הגר"א מוילנה. כך גם חלקו הראשון של ספר ליקוטי מוהר"ן כולל פרושים על אגדות אלו. מסופר, שרבה בר בר חנה התגלה לרבי נחמן מברסלב בחלומו וביקש ממנו לפרש את אגדותיו.
מסכת בבא בתרא דף ע"ג, ב'
"ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי ההיא אקרוקתא דהויא כי אקרא דהגרוניא [אני בעצמי ראיתי את אותה צפרדע שהיתה גדולה כמו העיירה הגרוניא], ואקרא דהגרוניא כמה הויא [אותה עיירה הגרוניא כמה גדולה היתה]? שתין בתי [ששים בתים], אתא תנינא בלעה [בא נחש ובלע את אותה צפרדע גדולה], אתא פושקנצא ובלעה לתנינא וסליק יתיב באילנא [בא עורב נקבה ובלע את הנחש ועף והתישב על אחד מענפי האילן]. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא [בא וראה כמה גדול, כמה חזק, אותו אילן שמחזיק את העורב שבלע את הנחש, שבלע את הצפרדע שגודלה כמו אותה עיירה הגרוניא שיש בה ששים בתים]". פרוש הרשב"ם:
אקרוקתא – צפרדע.
כאקרא דהגרוניא – גדול היה כאותו כרך.
ואקרא דהגרוניא כמה הוה שיתין בתי – הגמרא קאמר ליה. אומר הרשב"ם שקטע זה אינו חלק מסיפורו של רבה בר בר חנה אלא, דרך אגב מספרת לנו הגמרא מה היה גודלו של אותו כרך וזאת, כדי שנוכל אנו להתפעל ולהתפלא מהסיפור שעומד כולו על גודלה של אותה אקרוקתא!
אתא תנינא – רבה קאמר ליה. אומר הרשב"ם שמכאן והלאה חוזרת הגמרא ומביאה את דברי רבה בר בר חנה.
פושקנצא – עורב נקבה.
באילנא – על ענף אחד כדרך העופות.
עד כאן האגדתא של רבה בר בר חנה – ומכאן מתחיל רבי נחמן לבאר:
לקוטי מוהר"ן – תורה ג'
"הנה מי ששומע נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת הבורא. וכששומע ממנגן כשר והגון, אזי טוב לו, כמו שיתבאר" – הנאמר כאן הוא לפי הכלל שלמדנו בשיעורים הקודמים, "מרובה מידה טובה"!
מרובה מידה טובה – לגבי כל דבר ודבר – הטוב, זה יותר מן הרע! רבי נחמן מדבר על המידה של "לשמוע נגינה" ואומר שעצם שמיעת נגינה מאדם רשע – מזיקה לעבודת ה' של השומע. וכאמור, "מרובה מידה טובה" – שאם זוכים לשמוע מנגינה מצדיק, וכל יהודי כשר הוא כאן בבחינת צדיק, הרי זה עוזר מאד מאד לעבודת ה' של השומע. בהשקפה נכונה ע"פ חסידות – יש לדעת שכל הדברים הרעים שבעולם אינם נמצאים אלא רק בגלל שיהיה דבר טוב – שיותר טוב מאותו דבר רע כלומר, "מרובה מידה טובה"!
אותו בעל השקפה לא נכונה – נתפס ע"י כל מיני דברים תפלים, אמונות תפלות וכל מיני רוע: לשון הרע, עין הרע – ושאר דברים רעים שעלולים להזיקו כמו שלמדנו בהלכה – ומתוך כך הוא "נגמר"! יש לו רק אוסף של כל מיני דברים רעים: זה מזיק וזה מזיק – ותסכול וקטנות הדעת – ומצבו הולך ומדרדר עד שמגיע ונכנס לתחום של אמונות תפלות ח"ו! וכמובן שזה פוגע בשמחת החיים שלו וכך הלאה.
ומכאן, שהכלל הראשון, מהכללים החשובים ביותר בתורה, הוא הכלל של "מרובה מידה טובה". וממילא, לגבי כל אותם דברים שעליהם כתוב שיש להזהר מהם, מתוך שיש בהם משהו לא טוב, הרי באמת, בפנימיות – כל הדברים האלו נבראו כך – רק בשביל שיהיה דבר השקול להם – יותר טוב מאותו דבר רע! וכאמור, זהו הכלל של "מרובה מידה טובה"!
הזכרנו אתמול שהרבי שליט"א תמיד מרגיש את ה"מרובה מידה טובה" שבכל דבר – וזהו אחד מיסודות תורתו. ושוב, לא שאין רע – אלא שתמיד עלינו להגביר את הטוב על הרע. וממילא, זה ממתיק את הרע – בגלל שלרע יש עכשיו תפקיד ולכן גם הוא בגדר "טוב", שהרי דוקא בגלל אותו "רע" ניכר עכשיו ש"מרובה מידה טובה". ואם כן, דברי רבי נחמן בפתח תורה ג' מהוים דוגמא לאותו כלל חשוב של "מרובה מידה טובה".
בחזקת כשרות – ישנם רבים מחסידי ברסלב שרגישים לאותם דברים רעים שיש להזהר מהם ולכן יתכן שיבוא אחד ויאמר דבר קיצוני: "איני רוצה לשמוע נגינה מאף אחד שהרי יתכן והוא רשע"! וכך הלאה. ושוב, רבי נחמן מדבר על כל מיני דברים מזיקים שיש להזהר מהם, ולכן דוקא בחסידות ברסלב רגישים לאותם דברים בלתי רצויים – ועד כדי שעלולים להגיע לידי תסכול, לצאת מהדרך הישרה לגמרי, מרוב עיסוק ברע שבאותם דברים. ואם כן, תמיד צריך להדגיש את הטוב לעומת הרע – וגם להדגיש שכל יהודי הוא בחזקת כשרות!
תוך כדי לימוד תורה ג' – נוכל לראות שכל תכלית התורה הזאת זה לא רק להדגיש ש"מרובה מידה טובה" – אלא עוד יותר מזה, בא רבי נחמן ללמדנו איך לתקן את התופעה הרעה בעצמה, איך להפוך את התופעה הרעה בעצמה לטוב.
לחיות עם הטוב – ושוב, ישנה כאן דוגמא טובה כיצד להתיחס לכל אותם דברים שיש בהם צד רע. קודם כל צריך לדעת שיש דבר טוב לעומת הדבר הרע – שיותר טוב מהרע שבדבר, שהרי "מרובה מידה טובה"! כלומר, תמיד לחיות עם הטוב יותר מאשר עם הפחדים מהרע – בגלל שלא צריך לפחד מהרע, לא צריך לפחד משום דבר בעולם – אלא רק צריך לפחד מהקב"ה – שהוא הכלל הגדול ביותר.
והנה, לאחר שמגביר את הטוב על הרע, ישנו כח יותר מזה, כח אותו צריך לקבל מהצדיק – כח להמתיק את הרע בעצמו מיניה וביה! כלומר, הצדיק מגלה את הדרך איך אפשר לתקן את התופעה הלא טובה – לגמרי!
נחזור, תורה ג' מתחילה מהרעיון הזה של "מרובה מידה טובה" – וכולה פרוש של אותו רעיון – לגבי הפעולה של שמיעת נגינה. כאשר הנגינה ממקור לא טוב – אזי שמיעתה פועלת פעולה רעה על עבודת ה' של השומע! אך כאשר מקור הנגינה הוא מאדם טוב – אזי שמיעתה פועלת טוב על עבודת ה' של השומע!
מנגן ונגינה
נחזור לתחילת דברי רבי נחמן: "הנה מי ששומע נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת הבורא. וכששומע ממנגן כשר והגון, אזי טוב לו". נסביר שהניגון המדובר כאן יכול להיות בדיוק אותו ניגון, אותה מנגינה – אצל שני המנגנים. וכאמור, אם האדם שומע מנגינה זאת מאדם טוב – זה עושה אצלו פעולה טובה, התרשמות טובה בנפשו שעוזרת לו בעבודת ה'! אם הוא שומע בדיוק אותה מנגינה מאדם לא טוב – זה עושה אצלו פעולה רעה המפריעה לו בעבודת ה'! ושוב, לא מדובר כאן על עצם המנגינה – האם המנגינה היא מנגינה קדושה – או שהמנגינה היא מנגינה זולה ובלתי ראויה. אלא, מדובר כאן רק על אותו מנגן שמנגן את המנגינה!
בימינו אלה יש הרבה יותר מזה! בעצם המוזיקה העכשוית – יש מוזיקה חיובית וישנה גם מוזיקה שלילית, מנגינה שלילית. המוזיקה השלילית נוצרה ע"י אנשים לא טובים וממילא, המנגינה בעצמה היא מנגינה זולה ומלאת תאוות וכך הלאה. ואכן, ישנו כלל לגבי מוזיקה האומר שמנגינה אינה מקבלת טומאה! ובכל זאת, ישנה מנגינה שנוצרה לכתחילה מתוך תאוות, מתוך כפירה, מתוך כוונה לעורר תאוות אצל השומע – והיא מנגינה זולה ביותר!
מארש נפוליון – ואם כן, לגבי מנגינה כזאת – לא משנה מי הוא המנגן, אדם טוב או אדם רע – עצם המנגינה ששומע האדם פועלת אצלו פעולה רעה. אלא אם מדובר בצדיק גדול שיכול לתקן את אותה מנגינה – ולהפוך אותה למנגינה קדושה. הדוגמא היא אדמו"ר הזקן בעצמו – שלקח מנגינה הידועה בשם "מארש נפוליון" והפך אותה למנגינה קדושה – אותה אנו שרים בתפילת שחרית של שבת קודש.
ושוב, אנו מציינים כאן שני דברים: א – מי מנגן, מי שר את המנגינה – על זה מדבר כאן רבי נחמן. ב – מהי המנגינה בעצמה: יש מנגינה יותר מסוגלת לעבודת ה' ויש מנגינה יותר פשוטה וזולה ומלאת תאוות!
כידוע, יש חוקרים הסוברים שכל המוזיקה של להבדיל הכנסיה הנוצרית – אלו סילופים וכו' של מנגינות שהושרו בבית המקדש! ואם כן, אם הדבר קיבל 'חותמת' של סילוף – אזי זה ודאי טמא, זאת קליפה. ובכל אופן, אם מתוך זה אנו יכולים לשחזר את המקור הקדוש של אותה מנגינה, לשחזר את המוטיב הקדוש המקורי – אזי נוכל להגיד שהמנגינה לא קבלה טומאה! מה שאין כן, אם המנגינה נוצרה מתוך תאוות זולות – אזי כל המנגינה היא רעה מיסודה – ואולי רק צדיק יוכל להעלות אותה, לגייר אותה, לשנות אותה, ומתוך כך להפוך אותה לטוב.
ושוב, "אתהפכא" היא מלאכתם של הצדיקים ואילו על אדם רגיל תפעל מנגינה רעה פעולה רעה! וממילא, כאשר פותחים את הרדיו ושומעים שירים משירים שונים – אזי עיקר ההשפעה הרעה באה מהמנגינות ומהשירים ששומעים, ולאו דוקא מהמנגן, הזמר, שמשמיע את המנגינה! ושוב, המוזיקה העכשווית ברובה היא מוזיקה זולה שנוצרה מתוך תאוות וממילא, במקום לתקן זה משחית!
חיקוי – נמשיך ונסביר שאפילו במצעד הזמירות החסידי – נשמעת מוזיקה זולה ביותר שהשפעתה רעה – ומוטב שלא היו יוצרים, מחברים, ניגונים אלו כלל וכלל! ושוב, הזמרים ששרים זאת הם יראי ה', חסידים – אבל יתכן שהמוזיקה שהם שרים אינה אלא חיקוי! ואכן, כך הוא הנוהל בימים אלו – מחקים מוזיקה של גאז או של פופ ואז יוצא דבר מושחת וזול שרק מקלקל את הפסוקים המושרים! אין לעשות כאן הכללות לגמרי – אבל כך נראים פני הדברים.
נסכם – עסקנו כאן בשני ענינים: מי שר, ומהי המוזיקה אותה אנו שומעים. וכאמור, כאשר המוזיקה בעצמה זולה וחסרת כל ערך – זה ודאי משפיע רע על הנפש! כל דבר שנוצר אצל הגויים – יש לגיירו לפני שמשתמשים בו. כלומר, צריך קודם כל, צדיק בעל שיעור קומה שמסוגל לזה, היודע איך לקחת את הדבר ולשנותו קצת – ובאופן כזה שהדבר כבר יכנס תחת כנפי השכינה! כאשר אותו צדיק שר את הניגון הזה – אזי בכך הוא ממש 'טבל' אותו במקוה של הקדושה – יצא מכלל ארור – ונכנס לכלל ברוך!
מסופר שאדמו"ר הזקן אמר שבכך שהוא לקח את "מארש נפוליון" והעבירו לצד הקדושה – בזה הוא הוציא מאותה קליפה את כל כוחה הרוחני – ובזה הוא הפיל את נפוליון וכל צבאו. המנגינה של הדבר, בין בקדושה ובין בקליפה, זה הכח הכי פנימי וממילא, ברגע שהוציא אדמו"ר הזקן את המנגינה של נפוליון וכל מה שהוא מסמל – הוציא ממנו את חיותו והפילו!
על זה נאמר: "חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל". כלומר, הקדושה יורשת את החיות שהיתה בקליפה! וכאמור, החיות של הדבר מתבטאה, מופיעה, במנגינה שלו!
שאלה: איך להתיחס למלחינים הגדולים, למשל בטהובן ובך?
יופי חיצוני – הדבר שמרשים ביצירות של מלחינים אלו – זאת התסבוכת של הרבה טונים והרבה שילוב של הרמוניה וכו'. אם מתוך סימפוניה של בטהובן, שלוקח לנגנה חצי שעה או שעה, תוציא את המנגינות היסודיות – תוכל לשיר אותן בחמש דקות! וכן, מנגינות אלו אינן יותר מורכבות ממנגינה חסידית פשוטה! ואם כן, האוזן שומעת את כל היופי החיצוני של הואריציות השונות המורכבות זו בזו – ועל זה נאמר "שקר החן". אני בעצמי הכרתי בנערותי את יצירות מלחינים אלו ורק אח"כ את המוזיקה החסידית הפנימית. וממילא, אפשר להבחין עד כמה אותן יצירות קלאסיות משדרות יופי חיצוני בלבד – יופי של הרכבה שאינה פנימית ואינה מחדשת דבר!
ושוב, אם אפשר להוציא מאותה יצירה מורכבת את המלודיה הפנימית ולהשתמש בה – אזי טוב! וכאמור, מלודיה שמוציאים מסינפוניה של בטהובן היא בד"כ פשוטה ודלה ופחות מענינת ממנגינה חסידית! לכאורה, יופי חיצוני זה טוב – אלא שהשאלה היא על מה זה מתלבש? ולהבדיל, בבית המקדש היו יותר ממאה כלי נגינה – תזמורת רצינית ביותר, שלבטח ניגנה את הניגונים ביופי ובפאר! ושוב חוזרת השאלה: מהי המנגינה הפנימית שהאוזן שומעת? וכאמור, אף אחת מאותן מלודיות עליהן נבנות היצירות קלאסיות – אינן מגיעות לעומקה של מנגינה חסידית עמוקה!
ושוב, "שקר החן" – אפילו שינגנו מנגינה דלת ערך – אבל ינגנו בהרמוניה ועם הרבה כלי נגינה – הדבר יעשה רושם אדיר! ואפילו אם מדובר על סונטה של בטהובן המנוגנת רק על פסנתר. היופי כאן הוא מהירות הטונים ומורכבות רבה – וזה מוצא חן בעיני המאזינים. אבל, אם רוצים לשמוע את עצם הנגינה – אזי מדובר על דבר פשוט ביותר שכל הזמן חוזר על עצמו – כל פעם בואריציה של אותה מלודיה פשוטה – וממילא, אין פה כל חידוש!
השתפכות הנפש – כאמור, רבי נחמן מדבר על המנגן שמנגן את המנגינה – ואנו הוספנו שהיום הבעיה העיקרית היא: מהי המוזיקה בעצמה? האם היא כשרה או שאינה כשרה? ואכן, יתכן והאדם ישמע מוזיקה שאינה כשרה והדבר ירגש אותו ויעורר אותו – עד כדי כך שאפילו יחזיר אותו בתשובה! וכך גם כאשר מדובר על יצירה מוזיקלית של בטהובן. מנגינה זאת, עם כל החיצוניות שבה, יכולה לפעול על אדם רגיש, שלא נכנס עדיין למדרגות פנימיות יותר – ולהביא אותו לידי השתפכות הנפש. ולמרות זאת, זה אינו סימן שכאן נמצא שיא המוזיקה!
מנגינה וקצב
ואם כן, הסברנו כל זאת כדי לשלול את המחשבה שמנגינה אינה מקבלת טומאה ולומר שאכן ישנן מנגינות זולות ומושחתות. אפשר לחלק פה ולהסביר שיש מנגינה ויש קצב כמו שיוסבר בהמשך.
כידוע, המושג החשוב ביותר אצל רבי נחמן הוא המושג "נגינה"! איך אנו יודעים שהמושג "נגינה" בחסידות ברסלב – זה הדבר הכי גדול? אנו יודעים זאת מתוך "התיקון הכללי" שתיקן רבי נחמן! רבי נחמן מייחד עשרה מזמורי תהילים שנאמרו בהם עשר לשונות של נגינה שבספר תהילים.
התיקון הכללי – ואם כן, קודם כל אנו רואים שיש עשר מדרגות של נגינה – ו"התיקון הכללי" פרושו להיות שלם עם כל ה"עשרה לשונות של נגינה"! וכך יסביר רבי נחמן בהמשך תורה ג' – שכל סוד הנגינה קשור עם דוד המלך, "נעים זמירות ישראל", שעליו כתוב יודע נגן: "בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַהוי' עִמּוֹ". מסביר רבי נחמן שנגינה זה בנין המלכות – בנין מלכות בית דוד, "דוד מלך ישראל חי וקיים"!
הכוונה הכללית של "התיקון הכללי" היא לכוון: תהלים = תפ"ה. הרבה פעמים כותבים ללא אות ה, תלים = 480 = ת"פ = לילית. השדית ששמה לילית היא המקור של פגם הברית ובגימטריא, לילית = תֹּף. ואם כן, הקליפה הזאת נקראת תֹּף – שהוא הכלי שעיקר תפקידו לתת קצב!
התוף הוא כלי נגינה המיוחד לאשה: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת". אנו רגילים היום שהמתופך הוא בדרך כלל גבר – אבל ע"פ תורה, התוף שייך לאשה. ואם כן, האשה הטובה מתופפת ומעוררת לקדושה – ולהבדיל, אותה שדית שכל פגם הברית בא ממנה – היא התוף של הקליפה. ואם כן, הרע שבתוך מנגינה קשור יותר עם הקצב – מאשר עם המנגינה בעצמה!
רוב הפופ והגאז, כל המנגינות הלא טובות בימינו – הן יותר קצב מאשר מנגינה! ועד כדי כך שלפעמים אין בכלל מנגינה אלא רק תוף, רק קצב – שעצם הקצב מעורר תאוות. ושוב, כל מטרת הקצב במנגינות אלו בא רק כדי לעורר תאוות.
ושוב, אם המדובר במנגינה טהורה, ללא המימד הקצבי של התוף – אזי אפשר אולי לומר שניתן יהיה להשתמש במנגינה זאת – והדבר תלוי בטיבו של אותו מנגן ששר את המנגינה – האם הוא אדם כשר או שאינו כשר!
וכאמור, יש הרבה הרבה מוזיקה שבגלל הקצב שלה – מלכתחילה זה מוזיקה רעה ומזיקה וזולה ומושחתת! והדבר שכואב ביותר הוא שמחקים את המוזיקה הרעה הזאת גם מקהלות ה"פרחי" למיניהן וגם שירי מצעד הזמירות החסידי וכדומה. ושוב, כל אלו מחקים את המוזיקה הזולה והקצבית – ועד כדי טומאה ממש.
ושוב, תוף מרים הוא התוף של הקדושה – ואילו התוף של הקליפה זה התוף של לילית = תֹּף. ואם כן, איך באמת אפשר להבחין בטיבה של אותה מוזיקה? אם נקח למשל סונטה של בטהובן, מוזיקה של גויים – צריכים אנו להבדיל ולהבחין, קודם כל, האם יש כאן משהו עדין או משהו גס. אם אחד ינגן זאת עם רגש של קדושה, ובכך יחשוף את העדינות שבמנגינה – יוכל בין רגע להפוך מנגינה זאת לצד הקדושה.
ד' קליפות – כידוע, יש קליפת נוגה – ויש ג' הקליפות הטמאות לגמרי. קליפת נוגה היא תמיד על הגבול, מעין ממוצע בין הקדושה לקליפה שמעורב בו טוב ורע. כלומר, או שזה משתייך לקדושה, או שזה נופל ומשתייך לקליפה! במידה מסויימת יש גם לגוי אחיזה בקליפת נוגה. בדרך כלל, הגוי שייך ל‑ג' קליפות הטמאות לגמרי – יוצאים מכלל זה חסידי אומות העולם שעליהם כתוב שהם שייכים לקליפת נוגה! אפילו סתם גוי, שעובר עליו רגע של השראה עדינה, ומתוך כך נולדה אצלו איזו מנגינה – יתכן מאד שמנגינה זאת היא רק קליפת נוגה. וכאמור, במידה ומנגינה זאת היא קליפת נוגה – אזי הדבר תלוי במנגן שמנגן את המנגינה: או שהוא אדם כשר שיעלה את המנגינה לקדושה ע"י רגש הקדושה שלו – ולהבדיל, או שהוא יפיל את זה לקליפה, לטומאה, ע"י רגש הטומאה שלו!
גיור – ואם כן, ישנם דברים שלכתחילה הם תחת ממשלת קליפת נוגה, ולעומת זאת, יש דברים שלכתחילה הם תחת ממשלת ג' קליפות הטמאות לגמרי! וכאמור, במקרה שהמנגינה נמצאת תחת שליטת ג' קליפות הטמאות לגמרי, והיא זולה ומלאת קצב רע – אזי לא יעזור אם אדם כשר ינגן אותה – בגלל שעצם הדבר נמצא תחת ממשלת ג' הקליפות הטמאות לגמרי. וכאמור, לא תהיה עליה לאותה מנגינה אלא רק אם יבוא צדיק שישנה ויגייר אותה!
היום עושים מוזיקה – שאינה מוזיקה בכלל – אלא רעש! בשולחן ערוך, בסימן של"ח – מדובר על האיסור לנגן בכלי נגינה בשבת, שמא יתקן את הכלי! כותב שם המגן אברהם, ואדמו"ר הזקן מביא אותו בשולחן ערוך שלו, שישנם דברים הנדמים כמו שיר – ואינם נקראים שיר – בגלל שאינם מושרים בדרך של "נעימה ונחת"! ושוב, אם השיר אינו בדרך של "נעימה ונחת" – אזי אינו מוגדר כשיר ואינו נקרא שיר כלל וכלל – אלא זה פשוט סילוף – זה פשוט רעש וממילא, אסור לשיר זאת בשבת! ואם כן, אותה מוזיקה שעושים היום – שאינה מוזיקה כלל – היא בגדר רעש ואינה נקראת שיר כלל – שהרי אינה מושרת "בנעימה ונחת"!
נעימה – "נעימה" הולך על עצם המלודיה. מלודיה יפה נקראת "נעימה".
נחת – "נחת" הולך על הקצב. אצל רות המואביה כתוב "וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב" – ומפרש רש"י: בלט – בנחת.
כאמור, על אותה מוזיקה רעה שאנו חווים – לא דברו קודם, שהרי לפני מאה שנה לא היתה כל ההשחתה הזאת בתחום המוזיקה! ובכל אופן, אם תיקח מלודיה שאינה נעימה – זה בכלל לא מוזיקה, זה בכלל לא שיר! זה רק רעש! וכאמור, גם כאשר המלודיה נעימה אבל הקצב אינו "בנחת" – יש בזה משום השחתה.
נחזור – אנו מדברים על שני מושגים במוזיקה: מלודיה וקצב – נעימה ונחת! במידה וגוי יחבר מנגינה שיש בה גם נעימה וגם נחת – אזי טיבה של אותה מוזיקה תלוי באדם המנגן אותה: אם המנגן הוא אדם כשר אזי הוא משפיע ע"י מנגינה זאת השראת קדושה; אם המנגן אינו אדם כשר – אזי הוא משפיע ע"י מנגינה זאת השראת טומאה! וכאמור, אם אין כאן נעימה ונחת – זה בכלל לא שיר – אלא רעש השייך לג' הקליפות הטמאות לגמרי וממילא הוא רק יכול לעורר את התת מודע של היצר הרע – יכול רק לעורר את התאוות של הנפש הבהמית ויוצ"ב.
נשמות גרים – כידוע, עם ישראל יצא לגלות כדי להוסיף עליו נשמות גרים. וממילא, יהודים שגלו למדינה מסוימת – צריכים בעיקר להעלות ולהשתמש במוזיקה האופינית לאותה מדינה. ולכן אתה מוצא שיהודי אותה מדינה מגיירים ומשתמשים באופן טבעי במוזיקה המקומית גם בתפילותיהם. ושוב, היהודים הולכים לגלות כדי להוציא את המנגינות של כל עם ועם – ולעלות את זה לקדושה. כאמור, לכל עם ועם ישנו איזה ניצוץ בקדושה – וזה מתבטא דוקא במוזיקה העממית שלו – ולכן צריכים היהודים לגלות לכל העולם כולו כדי לגלות את ניצוץ הקדושה ובכך לגיירו ולגאול אותו ולהחזירו לתחום הקדושה.
הגדול מבין המוזיקאים שהשפעתם היתה רעה ביותר בגרמניה – נקרא ואגנר ימח שמו! המוזיקה שלו היתה אחד הדברים העיקריים שהולידו את ההשחתה בגרמניה. וכאמור, זאת מוזיקה שמלכתחילה היא מושחתת ורעה – עצם המוזיקה שלו זה דבר רע. מי שהוא קצת עדין – יכול לשמוע את הרוע השופע ממוזיקה זאת.
אתמול סיפרנו סיפור על הצאר הרוסי שכילד חינכו אותו ללכת עם שוט ולהכות בכלבים – ותוך כדי כך יש לו גם מנגינה שמנגן. כך חינכו אותו מנעוריו – וממילא, הוא רע מתחילתו!
קצב – בתורה א' אומר רבי נחמן שהיצר הרע נקרא "משוגע" – וממילא הקצב הגרוע הוא קצב "משוגע", קצב שרוצה לעשות את האדם משוגע! ואם כן, זה לאו דוקא בעיה של מהירות – אלא בעיקר בעיה של אי סדר. גם מנגינה חסידית יכולה להיות מהירה – אבל יש בה סדר – ולא אי סדר!
תהו – ושוב, מה ענינה של האומנות דהיום: השירה שכותב המשורר, אומנות הציור, היצירות המוסיקליות ועוד? בכל ענפי האומנות ישנה 'בגידה' או הרס של סדר! העיקר, שהיצירה לא תהיה מסודרת – לעשות מהכל שיגעון! להחזיר את הכל לתהו! ומדוע יש בזה צדדים חזקים? בגלל ששורש התהו גבוה יותר משורש התיקון! ואכן, כאשר העולם יתוקן בשלמות – יומשכו האורות המרובים של התהו לתוך הכלים הרחבים של התיקון. וכאמור, בינתיים העשיה כולה באה לבטא רצון לחזור למצב של תהו! וכאמור, יש הבדל בין התוף של מרים והתוף של לילית – בין הקצב של הקדושה והקצב של הקליפה. כלומר, ניגון מתוקן, ניגון חסידי, הוא לכתחילה אינו מסיח את דעתך מהתקשרות ל‑ה'.
מהו הדבר הראשון, הרצון הראשון, המכוון הראשון – של דבר לא טוב? דבר שאינו טוב רוצה קודם כל – להסיח את דעתך מכל דבר רציני, להשפיע הסח הדעת מקדושה! וממילא, מתוך אותו ניגון וקצב "משוגע" – כך אתה נכנס לתהליך הגורם להסח הדעת מהתקשרות לקדושה! מה שאין כן לגבי דבר קדוש, כמו מנגינה קדושה – ואפילו שהיא מהירה מאד – אינה באה אלה להאיץ את קצב התקשרות הדעת, בקשר אמיץ וחזק, לקדושה וממילא, אינה משפיעה הסח הדעת!
צפרים
נמשיך לקרוא: "הנה מי ששומע נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת הבורא. וכששומע ממנגן כשר והגון, אזי טוב לו, כמו שיתבאר כי הנה קול הנגינה נמשכת מן הצפרים, כדאיתא במדרש (ויקרא רבה, טז): מפני מה מצרע טהרתו תלויה בשתי צפרים חיות טהורות? יבוא קלניא ויכפר על קלניא. כי נלקה מחמת קולו שדבר לשון הרע."
קול הנגינה – אומר רבי נחמן שהקול של כל מנגינה – נמשך, ע"פ הקבלה, מסוד הצפרים! אלא שיש צפרים טהורות ויש צפרים טמאות, וכמו שמובא במדרש רבה
"מפני מה מצרע טהרתו תלויה בשתי צפרים חיות טהורות? יבוא קלניא ויכפר על קלניא. כי נלקה מחמת קולו שדבר לשון הרע." – מדוע המצורע שמיטהר מצרעתו, יוצא מטומאה לטהרה – צריך להביא לבית המקדש שתי צפרים חיות טהורות? אומר המדרש שיש לקחת דוקא צפרים – תבוא צפור קולנית ותכפר על קולנית – תכפר על המצורע בעצמו שלקה בנגע הצרעת בגלל שהיה קולני יותר מדי וממילא פגם בדיבור שלו, והוציא מפיו לשון הרע! ושוב, תבוא ציפור שמצפצפת ומפטפטת – ותכפר על האדם המצפצף והמפטפט!
"נמצא, מי שהוא כשר, נמשכת הנגינה שלו מן השתי צפרים חיות טהורות. וכתוב בזהר (ויקרא נג:), שהשתי צפרים הנ"ל, יונקים מאתר דנביאים ינקין. לכך נקרא המנגן חזן מלשון חזון, הינו לשון נבואה, כי לוקח הנגינה מאתר דנביאים ינקין."
ואומר רבי נחמן, שנגינתו של אותו מנגן כשר – נמשכת מאותן שתי צפרים טהורות שיונקות מאותו מקום ממנו יונקים הנביאים את נבואתם.
נצח והוד
נסביר בקיצור את מושגי הקבלה הנדרשים כדי להבין היטב את דבריו של רבי נחמן:
בנין המלכות – מצאנו בכתבי האריז"ל ש"בנין המלכות" זה קודם כל לעשות מוחין למלכות – כאשר מוחין אלו חב"ד – חכמה בינה דעת. הנוקבא בתחילה היא רק נקודה אחת – כתר, כתר מלכות. וכאמור, קודם כל צריך להמשיך לה מוחין, חב"ד – וזה תחילת בנין המלכות! מהיכן באים לה המוחין? מהנצח הוד יסוד – של ז"א, זעיר אנפין.
הצפורים אלו המוחין של המלכות – והן מקבלות מנצח והוד של ז"א – מהרגלים של ז"א. ואכן, הרגלים של ז"א מתלבשות ומחיות תמיד את המוחין של בנין המלכות.
נשמות ישראל – כתוב בספר הזהר – שהנביאים, ובהם גם משה רבינו – מקבלים את נבואתם מנצח והוד כלומר, משתי הרגלים של ז"א! בתיקוני זהר כתוב שהנצח זה מקור הנבואה ואילו ההוד זה מקור החיזיון ולכן הם נקראים נביאים וחוזים! מוסבר בתיקוני זהר שכל ספירה היא מקור של סוג אחר של נשמות ישראל: ראשי אלפי ישראל, חכמים, נבונים, חסידים, גיבורים, מארי תורה, נביאים, חוזים, צדיקים, מלכים.
הספירות ופנימיות הספירות
|
|
כתר ראשי אלפי ישראל אמונה תענוג רצון |
|
|
חכמה – חכמים בטול |
|
בינה – נבונים שמחה |
|
|
דעת יחוד |
|
|
חסד – חסידים אהבה |
|
גבורה – גיבורים יראה |
|
|
תפארת מארי תורה רחמים |
|
|
נצח – נביאים בטחון |
|
הוד – חוזים תמימות |
|
|
יסוד צדיקים אמת |
|
|
|
|
|
|
|
מלכות מלכים שפלות |
|
כאמור, נצח והוד הן שתי הרגלים של זעיר אנפין – המתלבשות בתוך חכמה ובינה של המלכות, של הנוקבא – ואילו יסוד ז"א שביניהן – מתלבש בדעת של המלכות, של הנוקבא!
צפרים – מוחין אלו, שמקבלים מנצח והוד של ז"א, נמשכים ויורדים אח"כ לדדי הנוקבא. שם, מדדי הנוקבא דז"א – יכולה להיות "יניקת החיצונים" של הצפרים הטמאות – שהן הן המוחין של הנוקבא של הקליפה, הנוקבא של הטומאה! ושוב, המוחין של הנוקבא דקדושה נקראים, "שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת" – וזה יונק מנצח והוד דז"א – אשר משם מקבלים כל הנביאים! אח"כ האור הזה, המוחין – מתפשטים בסוד הדדים של הנוקבא, של המלכות – ומשם יכולה להיות יניקה של הצפרים הטמאות. וכאמור, הצפרים כאן אלו המצפצפים, המנגנים – כאשר הציפור הטמאה, המנגן הטמא – אלו המוחין, הפנימיות, של בנין מלכות הרשעה. ואילו הצפור הטהורה, המנגן הכשר – אלו המוחין של בנין המלכות דקדושה!
"וכתוב בזהר (ויקרא נג:), שהשתי צפרים הנ"ל, יונקים מאתר דנביאים ינקין. לכך נקרא המנגן חזן מלשון חזון, הינו לשון נבואה, כי לוקח הנגינה מאתר דנביאים ינקין." – מסביר רבי נחמן שלמנגן בבית הכנסת קוראים "חזן" – לשון חזון "הינו לשון נבואה, כי לוקח הנגינה מאתר דנביאים ינקין" – "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה".
חזן – המונח "חזן" בלשון חז"ל שייך לשמש בית הכנסת ולפעמים גם למלמד תינוקות. רק בדורות האחרונים החלו לקרוא בשם חזן למנגן בבית הכנסת – הוא שליח הציבור המנגן את התפילה ברוב שירה וזמרה! ואכן, רבי נחמן מצדיק שימוש לשון זה כמו שהוסבר.
רבי נחמן בדבריו, אינו מחלק כאן בין חזון לבין נבואה וכאמור, אנו הסברנו שע"פ קבלה ספירת הנצח זה מקור הנבואה ואילו ספירת ההוד זה מקור החזון!
חזנות – ואם כן, נמצא שבפרטיות חזן בית הכנסת מקבל רק מספירת ההוד וממילא, יש גם מנגן אחר, שאינו נקרא חזן – המקבל מספירת הנצח. ואכן, ישנם גם חסידים מנגנים, "בעל מנגן" – שאינו חזן בבית הכנסת והוא המקבל מספירת הנצח, "המנצח על התזמורת"! וכך ראינו גם שתי תכניות ברדיו – חזנות, המשמיעה קטעי תפילה – ומצעד השירים והניגונים החסידיים – שאלו בד"כ אינם שירים המושרים בבית הכנסת. ואם כן, ישנם שני דברים: ניגונים וחזנות – וכאמור, שניהם אינם מתוקנים! בהמשך דבריו יסביר רבי נחמן מדוע רוב החזנים שוטים, טפשים! לכאורה, זה צריך היה להיות בדיוק להיפך – שהרי המוחין שמקבלים מנצח והוד אמורים להיות מקור השכל – שהרי, בנין המוחין של המלכות – בא מהנגינה שזה מקור הנבואה! ממשיך רבי נחמן ומסביר שבגלל הגלות התהפך המצב – ולכן רוב החזנים שוטים וכו' – אבל בזמן הגאולה יחזור המצב לתיקונו, ואז החזן יהיה הכי חכם – כמו נביא וחוזה!
ושוב, מנגינה חסידית שאנו מנגנים – זה מקבל בעיקר מספירת הנצח – מקור הנבואה. והחזן, שיודע ומנגן את נוסח התפילה, זה יונק בעיקר מספירת ההוד – מקור החזון. וכידוע, תפילה בד"כ – זה כנגד ספירת ההוד – לשון הודאה שבה מתחילה התפילה: "הוֹדוּ לַהוי' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו"! מכאן גם מובן מדוע ישנם רבים היודעים לנגן אבל אינם יודעים להתחזן – וכך יש גם חזנים שאינם יכולים לנגן ניגון חסידי. וכאמור, אלו שני שמות – הניגון בא מהנצח ואילו החזנות באה מההוד!
צופה אור
בדרך כלל, בלשון חז"ל – שיר זה בפה וניגון זה בכלי. כאן, ודאי מתכוון רבי נחמן לניגון שכולל גם שירה בפה – וכך מקובל לומר בלשון החסידות. מנגן, בלשון התנ"ך, זה דוקא בכלי! לשיר זה בפה ואילו ניגון הוא בכלי. וכאמור, כאן, בלשון החסידות, לנגן כולל את הכל – גם שירה בפה וגם ניגון בכלי!
נבואה וחזון – קשורים עם העינים – וכך גם הצפרים שייכות לשני דברים: צפור הוא לשון צפירה וצפצוף כלומר, שירה בפה – וגם לשון צפיה, צפור – צופה אור! ולכן כתוב שהצפרים מצפצפות כאשר רואות את השחר עולה – ומכאן גם הביטוי "צפרא טבא". ואכן כך למדנו בשיעורים קודמים – שסוד הצפור זה הצפירה, השיר, שיוצא מהצפיה וההסתכלות באור. וכאמור, ע"פ קבלה נצח והוד זה הפנימיות של עיני הפרצוף התחתון – כלומר, הרגלים של הפרצוף העליון המתלבשות בעיני הפרצוף התחתון. ושוב, הראיה בעצמה (נבואה וחזון) היא מקור המנגינה!
ממשיך רבי נחמן:
וכשהמנגן הוא רשע, אזי הוא לוקח הנגינה שלו מצפרים אחרות שבקליפה. וכתוב בזהר: כי הצפרים שבקליפה יונקין מדדי המלכות. וכד אתפלג ליליא כדין כרוזא כריז:"כצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני–אדם.
וכשהמנגן הוא רשע – הוא מקבל מהצפרים הטמאות שבקליפה. וכאמור, גם הצפרים הטמאות יונקות מהנצח והוד – אבל דרך הדדים של המלכות. קודם מקבלת המלכות של הקדושה את המוחין שלה מנצח והוד של ז"א. אח"כ, זה יורד עד הדדים של המלכות – ומשם יונקות הצפרים הטמאות שהן המוחין של מלכות הרשעה, המלכות דקליפה!
יוקשים – וכד אתפלג ליליא כדין כרוזא כריז:"כצפרים האחוזות בפח כ(ש)הם יוקשים בני–אדם" – וכשהלילה נחלק, בחצות לילה – אזי מכריז הכרוז בלשון ספר קהלת: "וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם". כלומר, אותן הצפרים הטמאות יוקשים באמצע הלילה בני אדם – ומתוך כך יוצא קול, כקול הצפרים האחוזות בפח (לכודות במלכודת). ושוב, הקול שיוצא, כקול הצפרים האחוזות בפח – זה הסימן שעכשיו, כחצות לילה, יוקשים הצפרים הטמאות בני אדם. יוקשים, לשון מוקש – "נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ".
כרוז – ישנם כרוזים טובים וישנם כרוזים שאינם טובים. יש מי שבאמצע הלילה שומע קול, 'קליק', של משהו שנתפס בתוך המוקש, בתוך המלכודת – ואז פתאום אותו ציפור שנתפס צועק. ושוב, את הכרוז הזה שומעים באמצע הלילה, בגלל שבו בזמן – אותן צפרים טמאות יוקשים בני אדם, מטמאים בני אדם.
נחזור – אמרנו שרבי נחמן אינו רוצה להפחיד אותנו, שלא נשמע נגינת מנגן כלל. אלא, רבי נחמן רוצה ללמד אותנו איך אפשר לשמוע נגינת כל מנגן מבלי לפחד כלל! קודם כל, אינך יודע לגבי כל מנגן – אם הוא אדם טוב או שהוא אדם לא טוב! ואיך תוכל לדעת ממי לשמוע נגינה וממי לא לשמוע נגינה?
נגינה מכל אדם
והתקון הוא שיוכל לשמע נגינה מכל אדם, הוא על–ידי שילמד בלילה תורה שבעל–פה, הינו גמרא שהיא בחינת לילה. כדאיתא במדרש, 'כשהיה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לא היה יודע מתי יום ומתי לילה, רק על–ידי–זה כשהיה לומד תורה שבכתב, היה יודע שהוא יום, וכשלמד תורה שבעל–פה, היה יודע שהוא לילה'. נמצא, שהתורה שבעל–פה היא בחינת לילה. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין כד.): "במחשכים הושיבני" 'זה תלמוד בבלי'. וכתיב (בראשית א): "ולחשך קרא לילה". הינו על–ידי שילמד ש"ס יתקן השית עיזקאין שבקנה, שמהם יוצא הקול. וזהו (איכה ב): "קומי רני בלילה", הינו שתהיה תקומה להרנה, הינו על–ידי הלילה שהיא גמרא ש"ס.
נקרא: והתקון הוא שיוכל לשמע נגינה מכל אדם, הוא על–ידי שילמד בלילה תורה שבעל–פה, הינו גמרא שהיא בחינת לילה.
בלילה – קודם אמר רבי נחמן לגבי הלילה: וכד אתפלג ליליא – כלומר, כאשר הלילה נחלק מתגלה כוחן של אותן צפרים טמאות. וכך גם תיקונו של מצב לא רצוי זה – ועד כדי שאפשר מלכתחילה לשמוע נגינה גם ממנגן רשע באופן שהדבר לא יזיק ואפילו יעלה ויועיל – זמנו בחצות לילה! וזהו שאמרנו קודם שהצדיק יכול להעלות את המנגינה שמשמיע מנגן רשע! ושוב, רבי נחמן מדבר בתורה זאת רק על מנגינה השייכת לקליפת נוגה שהיא נייטרלית – שאזי תלוי הדבר רק במי שמנגן או שר את המנגינה. כלומר, הוא אינו מדבר כאן על מנגינה שהיא לכתחילה בגדר "רע" – שאזי צריך צדיק גדול עוד יותר כדי ל"גיירה"!
והתיקון: הוא על–ידי שילמד בלילה תורה שבעל–פה, הינו גמרא שהיא בחינת לילה. כלומר, אם בתוך הלילה אתה לומד את התורה שהיא שייכת ללילה – שהיא הגמרא, ובמיוחד תלמוד בבלי (כמו שיסביר בהמשך) – זה התיקון לענין זה – ואז תוכל לשמוע אפילו ממנגן רשע.
ממשיך ומביא רבי נחמן מן המדרש: כדאיתא במדרש, 'כשהיה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לא היה יודע מתי יום ומתי לילה, רק על–ידי–זה כשהיה לומד תורה שבכתב, היה יודע שהוא יום, וכשלמד תורה שבעל–פה, היה יודע שהוא לילה'. כלומר, כשהיה משה רבינו בהר סיני, לא יכול היה להבחין בין היום לבין הלילה – ורק ידע זאת על פי הלימוד שלמדו איתו: אם היו לומדים איתו תורה שבכתב (שניתנה ביום) היה יודע שהוא יום, ואם היו לומדים איתו תורה שבע"פ, היה יודע שהוא לילה.
נמצא, שהתורה שבעל–פה היא בחינת לילה. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין כד.): "במחשכים הושיבני" 'זה תלמוד בבלי' – נדרש בפרוש בגמרא על הפסוק, "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" – 'זה תלמוד בבלי'. ואם כן, כל התלמוד הבבלי זה בחינת חושך ולילה שהרי: וכתיב (בראשית א): "ולחשך קרא לילה". הינו על–ידי שילמד ש"ס יתקן השית עיזקאין שבקנה, שמהם יוצא הקול.
קול ודיבור – כתוב בספר הזוהר לגבי קול ודיבור, הדיבור קשור לפה – אבל המנגינה היא יותר קול מאשר דיבור – וזאת אחת הסיבות שעיקר המנגינה היא ללא מילים. ושוב, כאן מדובר על מנגינה ששרים אותה ולא מנגינה שמנגנים על כלים וכאמור, עיקר המנגינה קשורה ל"קול" ולא ל"דיבור"! וכתוב בזהר שה"קול" יוצא מקנה הנשימה שלפני הפה.
תיקון הקול
מפורט בזהר שבתוך קנה הנשימה יש שש טבעות – וכאשר הקול עולה דרך הקנה – הוא עולה בסולם של שש מדרגות – הן "השית עיזקאין שבקנה", שהן סוד שישה סדרי המשנה והגמרא! וכאמור, על זה אומר רבי נחמן: "הינו על–ידי שילמד ש"ס יתקן השית עיזקאין שבקנה, שמהם יוצא הקול" וממילא, מתוך כך הוא מתקן את קולו שלו – ואזי אינו פגיע לקולו, לנגינתו, של מישהו אחר!
אזנים ולב – ואם כן, כאשר האדם מתקן את אותו הענין אצלו, בתוכו – ממילא הוא יכול שלא להפגע ממישהו אחר – וגם יכול להעלות ולתקן את הקול ששומע ממישהו אחר! לכאורה, הקול נכנס לתוך האדם דרך אוזניו – ועל זה אמר קודם רבי נחמן שאם אתה שומע קול נגינה מרשע – זה משאיר אצלך רושם רע. לכאורה הרושם הרע בא דרך האוזנים לתוך הלב – ואילו כאן אומר דבר שונה והוא, אם קנה הנשימה שלך בסדר – אזי אפילו מה שתשמע, גם הוא יהיה בסדר! כאילו שהקנה שלך יפעל ישירות על הקנה שלו – ומלכתחילה הכל יתוקן!
ואם כן, זהו חידוש קצת מורכב – אם אתה מתקן את הקנה שלך ע"י לימוד שישה סדרי משנה – שכנגד "השית עיזקאין שבקנה" – אזי מלכתחילה הקול שיוצא מהקנה של המנגן הרשע – לא יזיק לאוזנים והלב שלך! ולא רק שלא יזיק – אלא שיתעלה ויתוקן. וכאמור, מכאן אפשר ללמוד כלל גדול: כאשר האדם מתקן אותו הדבר בתוך עצמו – אזי בדרך ממילא בכוחו לתקן גם את אותו הדבר אצל הזולת – ואפילו שאותו דבר אצל הזולת מתבטא דרך איברים אחרים, ובאופן שונה לגמרי!
הינו על–ידי שילמד ש"ס יתקן השית עיזקאין שבקנה, שמהם יוצא הקול. וזהו (איכה ב): "קומי רני בלילה", הינו שתהיה תקומה להרנה, הינו על–ידי הלילה שהיא גמרא ש"ס.
"קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת" – ואומר רבי נחמן: "קוּמִי רֹנִּי" – תקום הרינה! ע"פ פשט אלו שני ציווים לכנסת ישראל, "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה" ואילו רבי נחמן דורש שלוש מילים אלו ואומר – שתהיה תקומה ותיקון לרינה "הינו שתהיה תקומה להרנה, הינו על–ידי הלילה שהיא גמרא ש"ס". ושוב, איך מתקנים את הרינה ? ע"י הלילה שהיא תורה שבע"פ! ע"י בחינת לילה, שהיא התורה שבעל פה, ש"ס – אפשר להקים את הרינה!
שלא לשמה – "אך כשלומד שלא לשמה, הינו בשביל שיתקרא רבי, הלמוד אינו בחשיבות כל כך. וכשלומד בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ומגן עליו שלא יזיק לו המחשבה הנ"ל". ואם כן, יש אדם הלומד בלילה אך במקום לעשות את התיקון הרצוי – הוא מקלקל! וזאת, כאשר הוא לומד שלא לשמה כלומר, לומד כדי להאדיר את כבוד עצמו, "בשביל שיתקרא רבי" שאזי "הלמוד אינו בחשיבות כל כך". ואם כן, לימוד שלא לשמה לא די בו כדי לתקן את התיקון האמור. ולמרות זאת, "וכשלומד בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ומגן עליו שלא יזיק לו המחשבה הנ"ל".
ושוב, עיקר הפגם שבלימוד שלא לשמה (כלומר שילמד להאדיר כבוד עצמו, ויקרא רבי וכך הלאה) שייך בעיקר ללימוד בשעות היום. לעומת זאת – הלומד בשעות הלילה "חוט של חסד נמשך עליו ומגן עליו שלא יזיק לו המחשבה הנ"ל". ושוב, החוט של חסד מגן עליו מפני השפעתה של אותה מחשבה זרה, היינו שלומד בשביל שיקרא רבי וכו' – שהוא לימוד שלא לשמה! כלומר, כאשר הוא לומד בלילה (לילה תרתי משמע – גם בשעות הלילה וגם תורה שבע"פ, ש"ס, שהיא בחינת לילה) ואפילו שלא לשמה – מגן עליו החוט של חסד מפני השפעתה של אותה מחשבה זרה –ואז אינו מפסיד את חשיבות ערך הלימוד.
לא פרחא לעילא – המחשבה הזרה הנ"ל וכדומה – כאילו מכבידה על התורה שלומד ועל כן אינה עולה למעלה. מסופר על הרבי מקוצק שנכנס פעם אחת לבית המדרש של ישיבה ליטאית ב"מקרה". לאחר שיצא מהבנין ביקש שיביאו לו מים לנטילת ידיים – כמו שעושים כאשר יוצאים מבית קברות! לאחר שנטל את ידיו הסביר ואמר שבאוירו של אותו בית מדרש היו כל כך הרבה דפי גמרא מתים – ועל כן נטל את ידיו כשיצא משם! בעתיד, יקומו כל אותם דפים מתים ויחיו בתחיית המתים ויעלו – אבל בינתיים יש שם בית קברות רוחני.
ושוב, הנאמר כאן על לימוד תורה שלא לשמה בלילה – זהו חידוש גדול מאד – וכמובן שעל פי פשט אף אחד לא היה אומר דבר כזה. בהמשך ננסה להפשיט את הנאמר כאן – אך קודם כל ננסה להסביר את הפשט של הנקודה האחרונה שלמדנו.
אומר רבי נחמן שאם אתה לומד בלילה – אזי המחשבה הבלתי רצויה שלומד כדי להרבות בכבוד עצמו, כדי שיקראו לו רבי – לא כל כך מפריעה! וכאמור, זה לכאורה מפליא לומר דבר כזה. נסביר קצת ע"פ מאמר חז"ל המביא שתי דעות לגבי השאלה – למה נברא הלילה? "אמר רב יהודה: לא איברי ליליא אלא לשינתא. אמר רבי שמעון בן לקיש: לא איברי סיהרא אלא לגירסא"! ושוב, שתי דעות לגבי בריאת הלילה: האם נברא הלילה בשביל לישון או בשביל ללמוד?
שקט ורגוע – וכמובן, שאלה ואלה דברי אלוקים חיים – ובסופו של דבר צריך לומר ששתי הדעות הולכות יחד – ועד כדי שהא בהא תליא! פשט מאמר חז"ל זה בא להדגיש שמאחר שהלילה שקט ורגוע – הוא מתאים ביותר לגירסא כלומר, לחזור ולשנן בו את דברי התורה שבע"פ השגורים על פיו – ללא כל הפרעה. ואם כן, הטוב שבלילה זה השקט ואילו הרע שבלילה זה החושך! היום הוא אור – אבל דוקא השמש הזורחת – עושה רעש. השמש הזורחת ונעה בשמים – כביכול מנסרת את השמים – וגם עושה רעש (כמו שמשור חשמלי עושה רעש)! ואם כן, ביום יש רעש – וממילא אינו מתאים ביותר לגירסא! וכאמור, הלילה שקט, שהרי רעש ניסור השמש את רקיע השמים אינו נשמע וממילא, העולם עכשיו שקט!
ואם כן, את שקט הלילה ניתן לנצל לשני דברים טובים: לשכב לישון – כדעת רב יהודה; ללמוד – לחזור ולשנן את דברי התורה שבע"פ השגורים על פיו (וכמובן שסוג לימוד זה אינו זקוק לאור החסר בלילה) – כדעת רבי שמעון בן לקיש.
אדם החושב מחשבה זרה – עסוק בה רק אם נושא המחשבה הוא אקטואלי! כלומר, אם האדם לומד תורה בשביל להקרא רבי – אזי מחשבה זו חזקה ביותר – אם בכלל שייך שיקראו אותו רבי! אבל לדוגמא, אם למשל נמצא האדם באי בודד – שאין בו אנשים כלל – אזי אפילו שיחשוב שרוצה שיקראו אותו רבי – הדבר כלל אינו אקטואלי, אינו שייך לאותו אי בודד שאין בו תושבים כלל. ושוב, אם אין מי שיתן לו כבוד (שבעצם נקרא אי כבוד) באותו אי – אזי המחשבה להקרא רבי מאבדת מחשיבותה וממילא לימודו הוא הרבה יותר לימוד לשמה מאשר לימוד לא לשמה!
העולם ישן
ואם כן, ענין זה נוכל להסביר בתוך הלילה. הוא אמנם לומד בלילה ובסביבותיו הרבה אנשים – אבל כולם ישנים – ובזה הם מקיימים את דעתו של רב יהודה: "לא איברי ליליא אלא לשינתא"! וממילא, אין מי שיקרא אותו רבי ויתן לו כבוד. ושוב, למה הלילה הוא זמן טוב לגירסא – בגלל שכולם ישנים – ומתוך כך אינו חושב עכשיו שרוצה שיקראו אותו רבי – שלגבי ענין זה, עכשיו כולם אינם קיימים!
התבודדות – מוסבר בחסידות, שעבד העובר ליד המלך – כאשר המלך ישן – אינו מתמלא פחד כמו שעובר כאשר המלך ער. וההסבר הוא, שכאשר האדם ישן – עולה נשמתו למעלה – וממילא, הגוף הזה ששוכב כאן למטה – זה לא האדם! ואם כן, לילה זה זמן שאין בכלל בני אדם בעולם – לכן אומר רבי נחמן שהזמן הטוב ביותר להתבודד זה בלילה, שהרי הוא לבדו כאן – ואין בכלל בני אדם! ושוב, השקט של הלילה עושה שממילא אין בני אדם עכשיו בעולם – וכאשר אתה לומד עכשיו תורה – פחות ופחות תתפוס אצלך אותה מחשבה זרה של כבוד! בדיוק כמו אותו אדם הלומד על אי בודד שאין בו כלל אנשים.
נסביר כאן נקודה נוספת: מסביר בעל מי השילוח, בפרשת וישב, ש‑ה' לא ברא את האדם בשביל לשבת במנוחה – אלא ברא אותו כדי שיכניס את עצמו לספק! להכניס את עצמו לסכנה! עיקר הסכנה זה להכניס את עצמך לסכנת כבוד של לימוד תורה שלא לשמה – שהרי אתה חייב ללמד, אתה חייב להפיץ את התורה – לאחרים. לכן באמת כתוב שעיקר לימוד התורה זה דוקא ביום ולא בלילה – שהיום זה הזמן שיש בו מגע בין האנשים וממילא, הסכנה של אותה מחשבת כבוד – היא ממשית ביותר בשעות היום!
ושוב, ביום חסרה לו הסגולה של הבדידות בלילה – אבל הלילה זה בחינת נוקבא, מקבל – שהוא רק הכשרה ללימוד העיקרי שביום – שהוא בחינת הזכר – המשפיע! ואם כן, כל מה שהוא מקבל בלילה – עליו להשפיע ביום!
ונואלו – הפסוק אומר "חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ" – הפסוק מדבר על מי שרק מתבודד, גם ביום – ודורשים חז"ל: "הסכת – עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה. כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב (ירמיהו נ') 'חרב אל הבדים ונאלו' – חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד [כל אחד לבדו] ועוסקים בתורה. ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא 'ונאלו' [לשון אוילים], וכתיב התם (במדבר י"ב) 'אשר נואלנו'. ולא עוד אלא שחוטאים – שנאמר 'ואשר חטאנו'. איבעית אימא מהכא (ישעיהו י"ט) 'נואלו שרי צען'". ושוב, חז"ל מגנים כאן את מי שמתבודד ביום – אבל להתבודד בלילה זה בסדר גמור!
ואכן, נסביר שהלילה זה זמן של הנוקבא – ולכן זה קשור עם תיקון הצפרים – שתיקון הצפרים זה תיקון המוחין דנוקבא – שמקבלים מנצח והוד של ז"א! וכאמור, התכלית זה עדיין הלימוד ביום שזה זמן ההשפעה, זמן מלחמתה של תורה – כאשר לומדים בחברותא! כלומר, כל אחד, כל זכר – נלחם – שהרי דרכו של איש לכבוש ולא דרכה של אשה לכבוש!
לילה
נתבונן במילה העיקרית כאן "לילה"! כאמור, הקליפה של הלילה היא "לילית" – מלשון לילה. ומביא רבי נחמן מהזהר שלילה זה מלשון יללה. אדם שתמיד מתלונן ומילל – הוא אדם שתמיד לא טוב לו, אדם שתמיד יש לו צרות, מכל מה שעושה לעצמו. ואם כן, היללה שלו זה מקור העצבות – מקור הקליפה. וממילא, גם המנגינה, היללה, היא מנגינה של עצבות – כך כותב רבי נחמן במקום אחר. ושוב, ישנה מנגינה טמאה שהיא בגדר "תאוות", ויש מנגינה טמאה שהיא בגדר "עצבות" – ולפעמים העצבות היא הגרועה ביותר!
מרירות – במנגינות החסידיות העמוקות – יש בדרך כלל "מרירות" ותמצית ה"מרה שחורה" של הקדושה – נקראת "לבו דואג בקרבו". ישנם אנשים רבים, שטחיים, ואפילו טפשים – שכאשר שומעים למשל מנגינה חבדי"ת עמוקה – אומרים שזאת מנגינה עצובה. ואכן, אם זה רק עצוב – זה לבטח מנגינה שלילית ובלתי רצויה. מוסבר בספר התניא, שיש הבדל ומרחק עצום בין עצבות למרירות של קדושה. מרירות – היא בגדר שפלות של קדושה הבאה מתוך הרגשת ריחוק מ‑ה'!
ושוב, יש אנשים שמוחם פשוט נשטף מרוב שמיעת נגינה קלוקלת – עד שחוש השמיעה שלהם פשוט התקלקל כל כך – עד שכל מנגינה איטית נקראת אצלם מנגינה "עצובה". זה ודאי טמטום מוחלט שהרי יש "לאט לאט" שזה געגועים, שזה דבקות. ושוב, ניגון איטי שייך ל"נעימה ונחת" שדברנו קודם וכאמור, מנגינה יכולה להיות גם מהירה ומסודרת – אבל עיקר המנגינה בעלת התוכן הפנימי זה איטי!
הרבי הרש"ב היה אומר שכאשר קבוצת אנשים יושבים ושרים ביחד – עליהם לבחור מנגינה שיש בה "תוכן". ומכאן נלמד שיש מנגינה שהיא פשוט ריקה – ריקה מתוכן, חלל ריקן! ומנגינה ריקה – שאין בה שום דבר כלל אינה מנגינה – אלא רעש! ושוב, אומר הרבי הרש"ב שכששרים יחד – חייבים להקפיד שהמנגינה תהיה בעלת תוכן. אותם חסידים ששמעו אמירה זאת מפי הרבי הרש"ב מיד שאלו אותו לגבי מנגינות שהיו נוהגים לנגן – ואכן, לגבי כמה מנגינות אמר הרבי שיש בהן תוכן – ולגבי האחרות אין!
לשיר ביחד – ואם כן, לשיר ביחד זאת הזדמנות להתחבר עם תוכן גדול וממילא, כאשר שרים מנגינה ריקה מתוכן – גם הראש מתרוקן מכל תוכן. דומה הדבר לסעודה מכובדת שהגישו בה מנה ריקה מכל תוכן וחסרת כל טעם. ואם כן, אם אני אוכל לבדי מילא! אבל אם זה קורה במסגרת רחבה של סועדים רבים – זה ודאי קלקול גדול! וזהו, שישנם שירים כאלה – שהם "חלל ריקן לגמרי" ואין בהם שום תוכן! (בתשובה לשאלה) המנגינה הערבית מלאה בעצבות ויאוש – ואפילו שהיא מהירה. כאמור, ניגון איטי – הוא בדרך כלל הניגון העמוק שיש בו תוכן – ולכן (מימי הרבי הרש"ב) לא היו שרים ניגונים חסידיים מהירים ועליזים בישיבה אלא רק תוך כדי ריקוד! היום, הרבי שליט"א אינו מקפיד על הבחנה זאת – ויתכן שזה בגלל שבהתוועדות של הרבי כולם עומדים ולא יושבים! ושוב, מי שלא רגיל לשמוע ניגונים איטיים עמוקים ועתירי תוכן – נדמה לו שזה עצוב!
בין הניגונים האיטיים ובעלי התוכן נמצא: ניגוני געגועים; ניגוני תשובה; ניגוני דבקות – ובכולם ישנה מידה מסויימת של מרירות. וכאמור, זה בדיוק ההפך מניגוני עצבות שיסודם בחוסר רגש. מרירות זאת חיות – שהחי מרגיש את עצמו רחוק ומשתוקק להתקרב, יותר ויותר. למקור חיותו!
כתוב שמרירות – זה כמו המרור של פסח. מרור זה טעם חי ומעורר – אפילו יותר ממתיקות! במרירות יש יותר חיות מאשר בדבר מתוק. לעומתו – עצבות היא חסרת חיות – דבר מת! דבר שנוטה לטמטם את הרגש! לעומת זאת, מר ר"ת מלא רגישות כלומר, מרגיש את ריחוקו ממקור חיותו – אבל שואף להתקרב אליו – וזו הרגשת חיות!
מרור – ושוב, מרירות מולידה התעוררות רחמים. שואלים לגבי המרור בפסח – שהרי הוא לכאורה דין קשה, ומדוע שמים אותו בקערת סדר פסח באמצע – שזה מקום התפארת? הזרוע בחסד; הביצה בגבורה; והמרור בתפארת. המרור, שכאמור הוא בחינת דין – לכאורה היה צריך להיות בצד שמאל! ומוסבר בקבלה ובחסידות שהמרור זה מה שמעורר רחמים – ולכן מקומו בתפארת שפנימיותה רחמים. מרור, קיצור של: מעורר רחמים רבים.
לילה = לי לה
הלילה מורכב משתי מילים – לי לה. כאמור, יש בלילה דברים טובים ויש בו גם דבר רע שזה השדית "לילית". ישנה עוד אחת ששמה דומה, "דלילה" הפלישתית – שינקה וקבלה כח משמשון הגיבור – והיא הסוד של ד' לילה. חז"ל חולקים בשאלה כמה משמרות יש בלילה – ב' משמרות או ד' משמרות. ואם כן, דלילה היא הדעה שיש ד' משמרות בלילה – שהרי לילה זה נוקבא ונוקבא זה אות ד' בקבלה.
וזהו אם כן, הלילה של הקליפה – "לילית" ו"דלילה" שיונקות את הכח מהקדושה. וכאמור, יש גם לילה חיובי הוא ה"לי לה" של הקדושה – שלי שלה. ביטוי זה אמר רבי עקיבא, עמוד התורה שבע"פ, לגבי כל התורה שבע"פ שכאמור היא בחינת לילה. כידוע, רחל בת כלבא שבוע נישאה לעקיבא הרועה ושלחה אותו ללמוד תורה. כאשר חזר עם כ"ד אלף זוגות תלמידיו, יצאה אשתו לקראתו: "כשיצאת לקראתו היתה לובשת סמרטוטין אמרו לה חברותיה שאלי לך כלים נאים ולבשי וצאי לקראתו. אמרה להן יודע צדיק נפש בהמתו נפלה על רגליו והיתה מנשקתו והיו תלמידין מטפחין לה בנזיפה אמר להן הניחו לה שהתורה שלי ושלכם שלה היא".
ואם כן, התורה שבע"פ זה להכיר שכל השכל זה שלה – של הלילה (רחל היא בחינת לילה, נוקבא, מלכות) וממילא זה לייחס ולתת לה את השכל שלה ולכן זה נקרא בנין המוחין של הנוקבא כאומרו: "שלי ושלכם שלה היא"! ושוב, זה נקרא תיקון הנוקבא שבלילה. ואם כן, רחל, אשת רבי עקיבא, מסרה נפשה להתחתן איתו (ובגלל זה הדירה אביה מכל נכסיו) ולחיות חיי עניות ובדידות במשך שנים רבות בהן עסק רבי עקיבא בלימוד התורה – וממילא, כל תורתו ותורת תלמידיו – שלה! מסירות נפש בחסידות זה היחידה שבנפש, העצם וכאמור, היא מסרה את נפשה על זה ולכן הכל מתייחס אליה – הכל שלה!
הכל שלה – יש לפעמים מצב של יששכר וזבולון כלומר, השנים חולקים בלימוד התורה חצי חצי: יששכר לומד וזבולון עובד ומפרנס אותו – ונחשב לו שכרו כאילו למד חצי מתורתו של יששכר! אבל כאן לגבי רחל ורבי עקיבא – הכל שלה! זו היתה יוזמה שלה, שעליה מסרה את נפשה – והכל נכלל במסירות נפשה – הכל שלה לגמרי! ואם כן, זהו תיקון הלילה בקדושה כלומר: הלילה זה הזמן שמוכשר להכיר שלא אתה הלומד, זה לא בזכותך!
ומכאן קל יותר להבין מדוע לימוד תורה שבע"פ בלילה מבטל את המחשבה הזרה של להקרא רבי, מחשבה זרה של לימוד לשם כבוד! רבי עקיבא אומר זאת, "התורה שלי ושלכם שלה היא" – ברגע שנותנים לו הרבה כבוד – והוא אומר לכולם דעו לכם שכל הכבוד הזה (והוא מדבר על כבוד התורה) אינו מגיע לי – אלא רק מגיע לה, לרחל אשתו! ושוב, הלילה זה הזמן המסוגל ללימוד תורה בלא שום מחשבה זרה של כבוד – בגלל שכל הכבוד מגיע לאשה – ולי לא מגיע שום כבוד.
ואם כן, כל מה שאמרנו כאן – בא קצת להסביר את דברי רבי נחמן – שבלילה ישנה סגולה מיוחדת לבטל את המחשבה הזרה של כבוד – הפוגמת בחשיבות הלימוד: "אך כשלומד שלא לשמה, הינו בשביל שיתקרא רבי, הלמוד אינו בחשיבות כל כך. וכשלומד בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ומגן עליו שלא יזיק לו המחשבה הנ"ל".
ואז, לימוד התורה בלילה יתקן את קולו – ומתוך כך יוכל לשמוע קול נגינה אפילו מאדם רשע – בלא שיגרם לו כל נזק! וכאמור, לא רק שלא יגרם לו כל נזק – אלא יוכל אפילו להעלות את המנגינה הפסולה ולתקנה!