טו אייר תשסח – מכון גל עיני

במפגש מדובר על חלקו האישי (‘גברא’) של הנגן בנגינה, על השליחות שיש בה ועל הצורך לדייק בה, בדגש על בעלי תשובה המעלים ניצוצות בתחום.

שיחה למוזיקאים חב”דיים

ט“ו אייר ס“ח – רחובות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט”א[א]

ניגנו “שאמיל”.

הזכירו קודם שיש בניגון גם “חפצא” וגם “גברא” – יש את הניגון, ואת העיבוד של הניגון, ויש גם את מי שמנגן את הניגון (וזה דבר חשוב מאד, כמובן). נתחיל עם מה שהרבי אמר בשיחת הושענא-רבה נ”ב, שצריך להתכונן לעתיד הקרוב, שכל אחד יהפוך להיות אדמו”ר, שכל אחד יהיה רבי. מה זה אומר לנו? זה אומר – לפני שנגיע ל”חפצא” נדבר על ה”גברא” – שכל אחד שיש לו בהשגחה פרטית זימון מהשמים להופיע בצבור, שהוא דמות שאנשים מסתכלים עליה ומקשיבים לה, השליחות גדולה מאד והאחריות כבדה מאד. זה לא מספיק שתהיה נגן טוב, אם אתה רוצה להיות חסיד וכ”ש שליח של הרבי זה צריך להיות כל הזמן בראש, שכאן יש שליחות. אם אתה מודע לזה, ואתה עושה את כל אשר ביכולתך לנצל את ההזדמנות – שאתה עכשיו על הבמה, ואנשים מסתכלים עליך וגם מקשיבים לך, ואתה יכול לפעול גדולות ונפלאות אם תהיה צדיק – זה המקום, כשאתה עולה לבמה, לזכור את המשפט הראשון של התניא, “משביעין אותו תהי צדיק”. זה המבחן – אם אתה צדיק, זה יכול קצת, אם לא הרבה, לחפות על סגנונות ועיבודי הנגינה. ואם לא תהיה צדיק, החסרון של העיבוד הלא טוב יגדל ויזיק, במקום להועיל.

נתחיל מחתונות: חתונה זה משהו מאד מאד קדוש, כמו שכתוב במאמר “לכה דודי” וגם במאמר “באתי לגני” פ”ה – שמדבר מצד אחד על שטות דקדושה, שצריך להשתטות, ומדבר על זה שאין משהו יותר קדוש מנישואין, “זכו שכינה ביניהם”, י’ של איש ו-ה’ של אשה, שיא הקדושה. אם אתה הנגן של חתונה – ו”כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים” – ואתה עושה את הערב, אתה מחליט אם הזוג יתחתן מתוך אוירה של קדש קדשים או מתוך אוירה זולה. זה תלוי בך. לכן, אם תהפוך את החתונה הזאת לאירוע של חולין ושל שמחה חיצונית זו פגיעה קשה בחתונה הזאת. לכן ברור שצריך כמה שיותר ניגונים טובים – כמובן, ניגוני חב”ד (אנחנו חב”דניקים טוב) – אבל ההופעה והסגנון והעיבוד זה מאד מאד חשוב. אתה לא צריך להשתנות ולהיות מישהו אחר – אם אתה אבי פיאמנטה, למשל, אתה צריך להיות נאמן למה שאתה, כשאתה בחתונות שלי אני רוצה לשמוע אותך – אבל אתה צריך לנגן בלב טהור, כשאני שומע את אבי אני שומע חסיד ושליח של הרבי. כל אחד צריך לחשוב ככה – אני שליח, ואין משהו יותר קדוש מחתונה, ואחריות הלהקה והנגנים זה ליצור את אוירת הקדושה. אם הניגונים זה בסגנון של רוק, או של משהו לא יהודי, ודאי וודאי שזה פוגע בקדושה של החתונה, גם שאנשים נהנים מזה.

נגיע לזה עוד מעט, שלדעתי כל דבר תלוי במינון. לגבי ה”חפצא” של הסגנון, יש מי שכותב – מרדכי נתן לי לעיין בהרבה חומר לפני ערב זה (אולי קבלתם מאמרים אלו) – שיש סגנון כל כך רע ומושחת, איזה סגנון כושי או רוק כבד, שזה רע ופסול ולא ניתן לעשות עם זה שום דבר. זה אחד שלא למד חסידות, שלא יודע שבכל דבר בעולם יש ניצוץ, ושניתן להעלות כל דבר. כל הזמן, יש את הגברא ויש את החפצא. אם הגברא הוא מספיק צדיק, מספיק אדמו”ר, רבי, אז בהחלט יש גם באפשרות שלו להעלות ניצוצות ממקומות נמוכים מאד. אם לא, והוא ינגן את זה, הוא ימשך ויסחף כלפי מטה. מה שהזכירו כאן, לגבי ניגון שמקורו חסידי, אני מאה אחוז מסכים, כמו שהרבי אומר, שסגנון שלא מתאים לו באמת הורס את הניגון. אבל ניגון שהוא לא חב”די במקור, ואו בזכות איזה פסוק יפה או בזכות שהנגן יודע לנגן בסגנון מסוים, אז אם הנגן מספיק צדיק וזה במינון הנכון (שלא עוסק רק בזה) אז לא רק שזה ‘עובר’ אלא שיש בזה איזה העלאת ניצוץ, איזה תיקון. אני אומר דברים שצריך הרבה לפרש אותם.

בתחלת כתר שם טוב אומר הבעל שם טוב באחת התורות שלרופא מומחה – ורק לרופא מומחה – מותר להשתמש בסם המות. אם המינון הוא נכון, והוא יודע בדיוק מה הוא עושה, סם המות יכול גם לרפא חולה מסוכן. רק רופא מומחה מסוגל. זה דוגמה למה שהתכוונתי קודם. כל נגן כאן צריך להיות אדמו”ר במדה מסוימת, צריך להיות רופא מומחה, ואז לפעמים, במינון נכון, זה יכול להועיל. שמעתי שעלה רעיון שהכל תלוי בציבור – שאם זה ציבור בחוץ, צריך לתת לו מה שהוא אוהב ורגיל לשמוע…

[מה זה מינון?] מינון זה אחוז, אם אתה הומאופת זה מינון כל כך נמוך שלא מורגש. פעם שאל אותי איזה אברך – בעל תשובה חדש – אם כדאי לעשות סמיכה, להיות רב חב”די. אמרתי לו שזה מצוין, הרבי רוצה, אבל קודם שידע מאה ניגוני חב”ד עמוקים טוב – שזה יקלט בלב – ואחרי שתקבל ‘סמיכה’ על מאה ניגוני געגועים עמוקים, אז תתחיל עם סמיכה לרבנות. לא שלא תלמד עד אז, אבל כדי להיות בדור שלנו משפיע ורב – וזה מישהו עם חוש במוזיקה – קודם כל צריך לתקן ולברר את החוש. אני לא מכיר את כל האנשים כאן, קצת כן, והשאלה הראשונה – לפני כל דבר בעולם (חוץ מזה שאתה צריך להיות צדיק גדול, אדמו”ר) – צריך לעבור איזה תהליך נפשי פנימי של עלית עולם (מרדכי יכול לספר סיפורו האישי). עד עכשיו היית ב”אף עשיתיו” – גם לשון חרון אף – וצריך לעלות עולם. איך עולים? “כל בעלי השיר עולים בשיר” – השיר זה מה שמה שמעלה. צריך דווקא באמצעות השירה לעלות עולם, ליצירה, לבריאה, לאצילות. צריך ללמוד בנפש, לחולל בעצמך שינוי נפשי, שאתה מזוהה ואוהב וחי את הניגונים בלי שום עיבוד – את הניגונים בעצמם, את הד’ בבות וכו’. שאתה חי, שיש לך בלב, בכיס, ברפרטואר של הנשמה, לפחות מאה ניגוני חב”ד עמוקים. בלי זה, נאמר דוגרי, אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר. אם אתה לא מזוהה נפשית עם המוזיקה העמוקה החב”דית אין עם מי לדבר, הכל דברים בטלים. ברגע שכאן, אז השאלה איך אני מעביר את האור הזה. הרבי הקודם אמר, כאשר יסד את נחו”ח, אמר שנחו”ח זה מראשי הענפים של הפצת המעינות – שלהפיץ את ניגוני חב”ד אין לך הפצת המעינות יותר מזה. אז עוד הפעם, מי שעוסק במוזיקה ענינו להפיץ.

ברור שלכל ציבור בעולם – יש עוד ווארט שמאד נוגע לנו, שהבעל שם טוב אומר שכמו שמאמינים בקב”ה צריך להאמין בכל יהודי. זה חידוש של החסידות. מה זה להאמין ביהודי? לתת קרדיט, להאמין שיש לו נפש אלקית, ושבאשר הוא שם אם ישמע את הארבע בבות או את ה”קול דודי” (שאדה”ז הלחין בשביל לעשות בעלי תשובה), בסגנון המקורי, בלי שום כחל ושרק, זה בהחלט יכול לעורר אצלו את גילוי היחידה שבנפש. אם כל אחד כאן לא מאמין בזה שזה יעשה משהו טוב לכל אחד, אפילו גוי, בלי שום עיבוד ושום כשרון מוסיקלי שיש כאן – אם לא מאמינים בזה שצריך להביא את הניגון האמיתי, מהבעל שם טוב ותלמידיו, לציבור היהודי בכל העולם, ואפילו לגוים בכל העולם, וזה יכול לחולל שינוי מהותי במנטליות וברגש של העולם – אז גם אין עם מי לדבר. ודאי שאנשים רוצים לשמוע עיבוד, אבל קודם כל צריך להאמין ביהודי – להאמין שהוא ודאי רוצה בנשמה שלו לשמוע את הניגון כמו שהוא באמת. הוא לא יודע מה הוא רוצה, כי לא שמע כזה דבר אף פעם בחיים שלו.

אחרי כל זה, אם אתה עכשיו על הבמה – יש לך שליחות. השליחות שלך האמיתית זה שכל אחד בקהל ישמע ארבע בבות או איזה ניגון אחר טהור. זו השליחות האמיתית שלך. צריך לנגן את זה שהוא ישמע את זה כמו שהרבי שר את זה, כמה שאתה מסוגל. אחרי שאתה יודע את זה, וגם עושה את זה – אין כזה דבר שהציבור הזה בא לשמוע משהו אחר, אז פעם הבאה אם הוא לא רוצה לא חייב לבוא, אבל כעת אני נותן לו מה שאני רוצה, ולא מה שנדמה לי או שאומרים לי שהוא בא לשמוע – אחרי שאני נותן לו כמה דברים טובים, אם אני רוצה קצת שמח בסגנון שלו, זה לא יזיק. זה נקרא מינון. המינון הנכון זה שאחרי שאני משכיל – “משכיל אל דל”, כשרוצים להשפיע למישהו, ויש ביטוי (אחרי תקיעת שופר, ראש כל הניגונים) “זמרו משכיל”, אז לומדים בחסידות שצריך הרבה השכלה איך לזמר נכון. עד כדי כך שבעולם הזה כמו שרוב החזנים שוטים – רוב הזמרים טפשים. החידוש של ימות המשיח שהזמר יהיה משכיל – משכיל בחסידות, צריך ללמוד הרבה חסידות בשביל “זמרו משכיל”. משכיל זה אחד שהוא מעמיק איך לעשות טוב למישהו באמת. “משכיל אל דל” – או עני מסכן או חולה (שני פירושים בדל) – והמשכיל חושב איך מרפאים אותו ומיטיבים לו. מינון נכון זה אם אתה יכול לתת לו דברים עמוקים, ואחר כך בסוף רוצים קצת להרקיד אותו, לא רק שזה לא יזיק, אלא שבמינון הנכון הזה זה יעלה את הניצוץ שיש בסגנון הכושי וכיו”ב. זה הקשר בין הגברא לחפצא – שהוא כבר מקבל את זה ממקום טוב. אם אתה רק מנגן לו בסגנון המוכר לו, הוא לא במקום אחר – הוא במקום הקודם שלו, מקום לא טוב. ברגע שהעלית אותו למקום אחר אתה יכול להושיט יד למטה, לעולם בו הוא היה, ולהוציא משם משהו.

נאמר עוד ווארט: בשיחות האחרונות של הרבי הוא התייחס לפסוק “אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה”. מכאן למדו חז”ל שאסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה. הרבי אמר משהו מדהים, ש”אז” זה שמונה – הדור השמיני, הרבי ריי”צ – וממנו והלאה אפשר למלא את הפה בשחוק, בנקודה הזו אנו כבר בימות המשיח ואפשר לצחוק כמה שאתה רוצה. כמו שזה אפשר – שלכאורה זה ממש נגד ההלכה, עד ביאת המשיח – כך גם במוזיקה. שחוק ורינה זה הולך ביחד. כתוב שאסור לשיר אחרי החורבן. כל הנושא של מוזיקה הוא בעייתי בהלכה, כי אנו בזמן החורבן ואסור לשיר. יש שני דברים שאסור לעשות – אסור לשיר, ואסור לצחוק יותר מדי. הרבי – וכנראה שכל החסידות מהבעל שם טוב והלאה – יש הרבה צורך וענין בעבודת השם של השיר, וגם בצחוק. לכל הצדיקים הגדולים, גם לרבי, יש חוש הומור מאד מפותח . יש תמונה מדהימה של הרבי הריי”צ שכולו צוחק – ממלא צחוק פיו. הפסוק מקיש בין “שחוק” לבין “רנה” – אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה. איזה סוג של שיר זה רנה? כתוב “באבוד רשעים רנה”. יש הרבה לומר על זה – המאמר שפותח את תו”ח של אדהאמ”צ הוא “חכמות בחוץ תרונה” (שני מאמרי בראשית ראשונים). יש שתי חכמות, הטבע והתורה, וכשמחברים אותם עולה רנה מתוך המציאות כי כל הנצוצות עולים, ואז “באבד רשעים רנה” – הרע מתבטל והרנה עולה. אם כן, רנה זה שיר שעולה תוך כדי איבוד הקליפות. אם השיר הוא משכיל, אם זה במינון הנכון של הרופא המומחה, אז כמו שהרבי אמר שמותר כבר לצחוק אז גם מותר כבר לנגן בסגנונות של רנה. עוד הפעם, אם זה לא בקדושה זה הפוך – אני מניק את הקליפות, זה היפך ה”באבוד רשעים רנה”. כשאני לוקח את החיות ממשהו הוא הולך לאיבוד – כלל גדול בקבלה וחסידות. אם רופא מומחה לוקח משהו בסגנון שהוא מאד מאד מהעולם החיצוני הוא יכול תוך כדי זה לחסל הרבה רע. כמו שאפשר להניק הרבה רע אפשר לחסל הרבה רע. [אפשר היום לברר ג”ק הטמאות?] זה אחד הפירושים של “נסתיימה עבודת הבירורים”, שכעת העסק שלנו עם ג”ק.

הדברים רחבים, ואין הרבה זמן – צריך הרבה לדבר על הנושאים האלה. העיקר כמו שאמרתי, שיש אחריות, יש קדושה, והנפש של הזמר צריך להיות מאה אחוז באה מהמקום הנכון, וזה רק אם הוא ספג לתוך עצמו המון המון מוזיקה חסידית מקורית, שהוא מזוהה נפשית עם השיר בלי שום עיבוד. בלי זה לא שייך כלום. אם מזוהה עם המוזיקה – שזה הנשמה – אז אם הוא מוכשר, ה’ חנן אותו, ובהשגח”פ גם העביר אותו דרך הקליפות, אז יכול לעבוד עם זה.

יש עוד נושא בחסידות – בקיצור (מחוסר זמן, אולי זה יוצא לא מסודר): אם אדם שומע מוזיקה לא טובה או מאדם לא טוב זה מזיק. אבל יש דרגה שאתה יכול לשמוע בלי שזה יזיק. ויש מצב שלישי, יותר מתוקן, שלא רק שלא יזיק לך אלא אתה יכול להעלות. זה על דרך חש-מל-מל. שוב, יש מוזיקה רעה – או כי היא רעה או כי הנגן רשע ומכניס יצרים. מה רע ברוק הכבד? שמעורר יצר הרע, יצר מין. הרע הזה הוא רע, ויש מצב ראשוני שאתה חייב לדעת מה זה עושה בנפש – שזה רע. אבל אפשר להגיע לדרגה שאני יכול לשמוע את זה וזה לא יזיק לי בכלל – שאני נבדל מזה. יש מדרגה שלישית, שאני גם יכול להעלות את זה לקדושה. את זה דורשים על הפסוק “אחר עלות הביאו” האמור בדוד המלך.

כל אחד שנגן, מה הוא על פי הקבלה? כתוב בזהר הקדוש שהנגנים יונקים מאתר דנביאים – נגן הוא נביא. למה קוראים לו חזן? לשון חזון. שרש הנביאים הוא בנצח, ספירת הנצח – ניצוח זה ענין של נגינה – ושרש החוזים בהוד. כל מי שמנגן, כתוב בזהר, יונק משתי הספירות נו”ה. ומה הוא עושה עם זה? בונה את המלכות. זה הסיום עכשיו – הכל היה מקוטע לגמרי. התפקיד של הנגן, של כל אחד שיושב כאן – צריך לדעת שהוא יונק ממקום הנבואה, והוא מסוגל לבנות את המלכות. לרבי האמצעי היתה קפליה – מקהלה, גם של שירה בפה וגם נגינה בכלים. באיזה שלב אצל הצ”צ היו צריכים לבטל זאת, בגלל שזה עורר את קנאת המלכות ברוסיה – זה הפך להיות מסוכן. קודם דברנו על חתונה – כעת מדברים על מדינה. קודם דברנו על הנגן כאחראי על קדושת החתונה, וכעת מדברים על הנגן כאחראי על המדינה. בצורה הכי פשוטה – הנגנים בסגנון הלא-טוב בונים את המלכות דקליפה. מאד דוגרי: אם הראש ממשלה לא בסדר, ועושה החלטות לא טובות, מי אשם? המוזיקה אשמה. כתוב שהמוזיקה במדינה היא בונה את המוחין של המדינה. כמו שהמוזיקה עושה קדושת הזיווג וכו’, כך משפיעה על המדינה. המוזיקה משרה על שני דברים – זיווג ומלכות. המוזיקה לוקחת ממקור הנבואה, ולכן צריך להיות נביא או בן נביא – “אם לא נביאים הם בני נביאים הם”, ובני הנביאים הגדולים הם הנגנים, כמו דוד המלך “יודע נגן”. נצח והוד זה החכמה והבינה של המלכות – זה בונה את המוחין, השכל, של המלכות. אם יש נגינה טובה, בטהרה, זה בונה מלכות של קדושה – זה מביא את המשיח. אם יש נגינה לא טובה זה בונה את המלכות של הקליפה. זו האחריות של הנגינה. כל מלך יודע את זה באיזה מקום. ברוסיה ידעו שהמקהלה של החסידים זה מאיים עליהם, יותר מהתורה של הרביים. הרבי הקודם סיפר את זה לגבי ברכת כהנים – מי שמכיר את המנגינה של חב”ד לברכת כהנים – שזה מנגינה שהרבי עצמו לא הכיר את זה, מישהו הביא את וגם הרבי הרש”ב וגם הרבי הקודם לא ידעו זאת בתחלה. היו מנגנים זאת בליובאוויטש, אבל זה נשכח בגלל הגזירה של הפסקת המקהלה – לכן המון ניגונים נשכחו, ואחד זה ברכת כהנים.

בכל אופן, זה רק לפתוח את הנושא. פתחנו שיש גברא וחפצא, ושניהם זה קריטי. אי אפשר רק לפסול סגנון בלי קשר למבצע – זה מאד משנה מי אתה. אתה צריך להיות בסדר, דמות, שליח של הרבי. בעיני זה גועל נפש שעושים אירוע חב”די ושמים תמונה קטנה של הרבי למעלה וכל פרצופי הנגנים בגדול בפרסום. אם הזמרים האלה היו צדיקים גדולים מאד, כל אחד רבי בפני עצמו, אז מילא. לזמר כאן יש אחריות קודם כל להיות מישהו עם השפעה חיובית. המתנגדים שכותבים חרמות מסבירים שלבחורי ישיבה בבני ברק הזמר הופך להיות עבורו יותר מראש הישיבה. זה שיש כוכב זמר ויש אליו הערצה גדולה – זה טבע העולם. תהיה ראוי לזה – תהיה צדיק. כמובן שצריך לבטל את הגאוה שלך – אם יש לך גאוה אתה לא צדיק. “משביעין אותו תהי צדיק” בלי גאוה, זו משימה לא קלה. בכל אופן, הזמר זה כן אחד שבאופן טבעי מעריצים – לכן מאד מאד חשוב איזה מסר רוחני הוא משדר. נקודה שניה – צריך להיות בלול כולך בנגינה אמיתית בלב. אז רק השאלה איך מגישים זאת. אחר כך צריך להאמין בכולם – ביהודי זה פשיטא, וצריך להאמין שאפילו בגוי יש ניצוץ שנגינה אמיתית יהודית תעורר אותו בקדושה ותקרב אותו לה’ אלקי ישראל – ולכן להשמיע הרבה ניגונים טובים בסגנון טוב ואמיתי. אמרנו שאחרי זה יש ענין – אם אתה ראוי, יש אפשרות בהחלט – ל”אחר עלות”, להעלות ניגונים. “עלות” זה לשון הנקה, זה מה שנגן יונק מנו”ה, ו”אחר” זה לשון אחוריים – נגן שמאה אחוז הגיע לדרגת “יודע נגן”, בגלל שהוא בא מנבואת הקדושה, יכול גם להעלות את הסגנון האחר, במינון הנכון. לכן, תכל’ס, אי אפשר לומר שהכל פסול מאה אחוז. רק מה, אם אתה בשלב הראשון של ה”חש” זה באמת פסול לך. רק רוצים שתתקדם מחש ל-מל ל-מל, שתהיה כמו דוד מלך ישראל. שוב, הנגן אחראי על קדושת החתונה – קדושת הזיווג – וגם על הקמת מלכות ישראל, אחראי על משיח. רוצים משיח פנימי ועצמי. חסיד חב”ד לא רוצה משיח ‘חיצון’, ח”ו, ולכן גם הנגינה צריכה להיות משהו שהמשיח יאהב. שהרבי יאהב מה שאתה מנגן.  אם אתה מנגן – אתה בונה את הרבי. אתה הקפליה של הרבי. אם לא אז לא, אז ההיפך. עד כאן הקפה א’.

השלמות (מוצש”ק בחקתי, טלפונית):

א. האידיאל של הנגן שיהיה אדמו”ר. קודם כל שירגיש כמה הוא יכול להשפיע, שידע שאם צדיק יכול להשפיע טוב ואם לא ההיפך. יחד עם זה צריך לברוח מהגאוה. אז הציור האידיאלי זה שאני עומד כנגן בחתונה או באיזו הופעה, אז אם אני באמת חסיד והתעצמתי עם הנגינה החסידית האמיתית אז מה שהכי הייתי רוצה זה לפנות את הבמה ורק להשמיע, למשל, את הרבי שר “צמאה לך נפשי” או משהו אחר, ואם אני באמת רוצה את זה “כולי האי ואולי” שזה יצליח – יש ודאי אפשרות לעשות הרבה יותר דברים ממה שעושים. הציבור הוא “צבור שבוי”, ואפשר לפעול עליו בחכמה. יש הרבה ספורים של אנשים שחזרו בתשובה רק משמיעת נגינה חסידית אמיתית באקראי. אם הלב שלך מלא נגינה טהורה וחסידית אז זה מה שבאמת היית הכי רוצה להשמיע, אבל בדיעבד אתה עושה מה שאנשים מצפים אליו (וכן הנגינה השמחה היא מצוה – בפרט בחתונה ובכו’). יש “לבו דואג בקרבו”, רצון לזכות את כולם עם מה שאני יודע שהוא השפיץ האמיתי של המוזיקה.

ב. אפשר לעשות מהכל פירוש מקיף על לקו”מ ג (אם יהיה מי שיממן את ההדפסה – פאשר לעשות זאת).

ג. הבעל שם טוב אמר שהוא בא לתקן את החצי הראשון של הלילה – היה הולך לישון בחצות, כי כבר תקנו את החצי הראשון. אם כי הפאבים עובד גם בחצי השני של הלילה, אבל החתונות בעיקר בחצי הראשון. כל מי שמנגן בחתונה צריך לדעת שעיקר התיקון בדור שלנו זה הנגינה של החצי הראשון של הלילה. החצי השני זה מה שהכנור של דוד היה מנגן בחצות. יחד עם תורת הבעל שם טוב נפתח מאד היכל הנגינה – וגם השפיע באחוריים על כל העולם כולו (במוזיקה הקלאסית, כמבואר אצלנו) – הכל נפתח בשביל החצי הראשון של הלילה (אז גם הקונצרטים), החצי השני נמשך ממנו בדרך ממילא. זה שם בלקו”מ ה”קומי רוני בלילה” – שיש תקומה הרינה בלילה (שם מפרש על קימת חצות, אבל זה כל הלילה). הוא מדבר על לימוד גמרא בלילה, אבל בכללות ה”קומי רוני” זה בלילה. ה”רוני” זה בחינת “חכמות בחוץ תרונה” ו”באבד רשעים רנה” – העלאת הניצוצות, כל העלאת הסגנונות של המוזיקה.

ד. מוזיקה גם מלשון מזיק – יש לו הרבה כח להזיק. גם יש לו הרבה זיקוקין דנורא.

ה. דוד המלך נקרא “יֹדע נגן”. כנראה זה הפסוק שהכי מרבה לתאר אדם עם ביטויים שונים זה תיאורו של דוד בפי הנער – “ראיתי בן לישי בית הלחמי יֹדע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר והוי’ עמו”. לפי הספירות, “והוי’ עמו” זה “שהלכה כמותו בכל מקום” זה המלכות, “מאן מלכי רבנן”. “איש תאר” – יסוד, הדורא דגופא, כמו יוסף “יפה תאר ויפה מראה”. “נבון דבר” – בינה עד הוד אתפשטת. איש מלחמה – נצח. גבור חיל – גבורה. אז מה זה “ידע נגן” – שהוא “הכל הולך אחר הפתיחה” (ו”הכל הולך אחר החיתום” זה “‘והוי’ עמו’ שהלכה כמותו”, משהו גדול מאד ש”ידע נגן” זה כמו “והוי’ עמו”, נסב”ת ונתב”ס, הנגן מייצג את הקב”ה; גנן זה גם גנן – כינוי למשיח) – זה דעת, כש”נגן” זה מלשון גיוון, דעת מתלבשת בתפארת. היות שסתם שיר זה שיר אהבה – זה החסד. עיקר הווארט של הערב היה שהנגנים זה בעצם הנביאים והחוזים שיונקים מנו”ה (זהר וכתבי האריז”ל מפורש). קדושת הנגינה של החתונה זה כל הזמן להתכוון לתיקון הברית וקדושת הברית – זה המשכה ליסוד מנו”ה (אם מצפורים טמאות זה ההיפך) – ואחר כך בנין המלכות. מנו”ה ממשיכים ליסוד ומלכות. כאן זה פסוק של דוד המלך, אבל גם אצלו יש תיקון הברית – כל סיפוריו הולכים סביב יצה”ר, שתמיד הולך עם המלך (גם אצל יוסף סיפורים של ברית וכו’, מביתה אסורים יצא למלוך). יודע נגן צ”ל גם חסד וגם תפארת – הספירות החסרות – ה”ידע” זה דעת, נשמת התפארת, ושיר בכלל זה חסד, אבל ניגון זה לשון גיוון, זה תפארת. ניגון זה בכלי ושיר זה בפה, אבל ברגע שזה בכלי יש עיבוד – התפארת זה העיבוד של המוזיקה, שנותן לה את הפאר. זה שהכל מתחיל מנגינה זה כח עצום, שהכל מזה – דעת מפתחא דכליל שית, כולל הכל. זה שמנו”ה – נותן כח לצבאות ה’. כל התארים יחד עולים ה”פ יראת הוי’ (ז בריבוע כפול יג).

יֹדע = פד, תיקון הברית (מפורש באריז”ל). ידע נגן = 187. ר”ת ינ. מתבקש להוסיף משהו שיהיה ר”ת אין – אני יודע נגן = רמח = אברהם וכו’. כל רמח מ”ע, שהן אהבה, זה “אני ידע נגן” (אני נגד עני – ר”ת, אמ”ת, ס”ת – אין נגד עין).

זה ש”ידע נגן” כנראה בגלל שהוא “בן לישי בית הלחמי” – מבין (בן) ב”יחד שבטי ישראל” (ר”ת ישי). נגינה זה שרשי הנשמות. “בית הלחמי” – מקום קבר רחל, בנין המלכות.

בן לישי בית הלחמי = ואהבת לרעך כמוך אני הוי’ = ואהבת את הוי’ אלהיך. ר”ת לבנה – קדוש לבנה, בו אומרים “דוד מלך ישראל חי וקים”, לכן צריך לנגן בקדוש לבנה ולצאת מזה “ידע נגן… וה’ עמו”.

ו. כמה רמזים: “זמרו משכיל” – שלא יהיה חזן שוטה. “מאחר עלות הביאו” – שיכול להעלות נגינה מאחור. מנגן במספר קדמי = ישראל, כל יהודי צ”ל ישראל. מנגן רשע = תשובה, צריך לחזור בתשובה.

ז. עוד ווארט של רבי נחמן על “וקנה לך חבר” – בחב”ד זה הקולמוס, כאן אצלו זה הקנה של הגרון, שיש בו ו עזקאין (גם לשון מוזיקה…). מפרש ש”עשה לך רב” זה בנין המלכות – מינוי מלך. ואיך עושים רב? על ידי וקנה לך חבר – שמתחברים למוזיקה. בשביל לעשות רב צריך לתקן את המוזיקה. זה ודאי ווארט יפהפה של רבי נחמן שהמוזיקה של הרב זה עיקר ב”עשה לך רב”. ההמשך במשנה זה “והוי דן את כל האדם לכף זכות” (לא כמו היחס למוזיקה אצל המחרימים וכו’) – אחרי שיש רב ומתחברים לניגוניו, ואם הכל כדבעי יצא מזה “והוי דן את כל האדם לכף זכות” בענין זה גופא של המוזיקה (בגלל שעל ידי כך נזכה לבנות את המלכות ולהעלות גם את הנגינה מצד האחור).