נגינה

ג אב תשסח – מכון גל עיני

יחס בין עבודה, שירה בפה ונגינה בכלי. השפעה על ציבור בלא התפעלות ממנו. פרצוף כלי הנגינה (מתהלים קנ) והקבלתם לגלגלי היקום.

ערב טוב, אנחנו בזמן של בין המיצרים, עוד מעט תשעה באב, זמן שנוהגים לא לנגן כל כך, וצריך לחשוב ולהתגעגע לבית המקדש בזמן הזה. כמו בשבת חזון, השבת הבאה, שמראים לכל יהודים את בית המקדש העתיד, ככה אפשר כבר להתכונן לראות את בית המקדש, כשהאדם מתחיל לדמיין ולצייר נכון את כל מה שיש בבית המקדש. אחד הדברים החשובים ביותר שיש בבית המקדש זה נגינה. הרבי רוצה בכלל שנלמד בכלל הלכות בית הבחירה מתוך הרמב”ם. יש הלכות בית הבחירה ואחר כך הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ונדבר קצת מתוך זה – שם, בפרק ג, מסביר את כל המוזיקה שהיתה בבית המקדש, כל הכלים שהיום שם. יש לויים שהתפקיד שלהם עבודת ה’ – “ועבד הלוי”. יש שני סוגי לויים – שוערים ומשוררים. עיקר המוזיקה מסור למשוררים. יש מחלוקת בגמרא מה העיקר – השירה בפה או השירה בכלים. אפילו בראשונים זה לא מוכרע. הרמב”ם פוסק לפי מאן דאמר שהעיקר זה השירה בפה, אבל רש”י ותוס’ כנראה סוברים אחרת, שהעיקר זה הכלים. לא פשוט מה העיקר, וסימן שכל אחד זה העיקר וכל אחד זקוק ומוסיף לשני. זה שיש בכלל מצוה לשיר בזמן העבודה, במיוחד בזמן ניסוך היין – השירה זה בעיקר על היין, כשמנסכים את היין על המזבח כאשר מביאים קרבן ציבור (יש קרבן ציבור, ויש ניסוך היין שלו, ואז המצוה לשיר ולנגן).

נפתח עם משהו מאד נחמד: אחד האחרונים חוקר – ולא מכריע בסוף – מה לגבי ימינו. יש כל מיני דברים שעושים זכר למקדש. בשלשת השבועות ובכלל עושים זכר לחורבן, אבל יש גם דברים שהם זכר למקדש. הוא שואל שאלה לגבי ימות החול – בהם מותר לנגן, מה שאין כן בשבת (שאסור לנגן בכלי) – האם יש ענין לעשות הרכב נגנים בבית כנסת שינגנו בתפלה זכר למקדש? יש כזו הוא אמינא, ואין סיבה לא לעשות כך. אפשר לייסד בית כנסת שיש בו כלים. יש ודאי לוגיסטיקה, איך בדיוק לארגן בית הכנסת ובאיזה קטעים לשיר, אבל זה לא דבר מופרך – זכר למקדש. למה אני מדגיש זאת? כי כל הניגון שלנו, באופן אידיאלי, זה צריך להיות זכר למקדש. הנגינה היהודית המקורית באה מבית המקדש, זה חלק חשוב ביותר של עבודת ה’ במקדש, ואיפה שלא מנגנים יש בחינה של זכר למקדש. ממילא זה גם מקרב את “יבנה בית המקדש במהרה בימינו”.

יש במקדש דוכן, ועליו עובדים לפחות 12 לויים, ולפי הרמב”ם הפוסק שעיקר שירה בפה הם משוררים בפה. במקום אחר – לא ברור אם על הדוכן או לא – עומדת תזמורת של מנגנים בכלים. זה הכל לפי שיטת הרמב”ם. הכלים שמנגנים, לפי הסדר שכותב, זה קודם כל נבלים – לא פחות משנים ולא יותר מששה. לגבי מהות הנבל, אנחנו רגילים לחשוב שזה ??? או כיוצא בזה. אבל אחד המפרשים אומר שנבל זה כמו נבלי יין, משהו מלא אויר – מפוח שמוציא רוח. יש פסוק שכתוב “הפורטים עלי נבל”, ממנו משמע שזה כלי מיתר, וכך משמע גם מזה שתמיד מצטרף לכנור. בכל אופן, פירוש המלה נבל זה נוד – של יין או של משהו אחר – אז או בגלל שצורת כלי המיתרים מזכירה נוד, או בגלל סיבה אחרת. בכל אופן, הרמב”ם קודם כל מונה את הנבל, שיש לפחות שנים ולא יותר מששה. אחר כך חליל – מינימום שנים ומקסימום 12. אחר כך חצוצרות – מינימום 2 (כחצוצרות משה במדבר) ומקסימום 120 (דילוג שלא בערך). הכי הרבה זה הכינור – מינימום 9 (עד כה הכל היה לפחות 2) והמקסימום “מוסיפים עד לעולם”. אין שום מגבלה של כנורות. כנור זה ודאי כלי מיתרים. האריז”ל אומר שכנור זה הקול הכי יפה, זה תפארת. אם כי יש גם מעלה בחליל, ולכל אחד הענין שלו. כשנסביר לפי הספירות קצת, אולי נוכל לנחש מה זה כל אחד. ברור שזה ודאי לא מה שיש היום, אבל אם יש היום כלי שנקרא כנור בהשגח”פ זה ודאי לא משהו אחר לגמרי. אחר כך יש עוד אחד – צלצל (מצילתים), אחד בלבד, ואסור להוסיף יותר מאחד. בתנ”ך יש עוד כלים – תוף, לדוגמה – אבל אין אותם במקדש. ההרכב במקדש בלי תופים, אפילו שיש ענין של “הללוהו בתוף ומחול”. כלי נוסף שכתוב שאסור להכניס למקדש – עוגב (אפילו שכתוב “הללוהו במינים ועוגב”).

לפי הרמב”ם, שפוסק שעיקר השירה בפה, מי ששר בפה – המשוררים – חייבים להיות לויים, “ועבד הלוי הוא”. הלוים, כמו שנסביר, בעצם מלוים את הכהנים שעובדים, והכלים מלוים את המשוררים – אז יש כאן כמה דרגות של ליוי. הרמב”ם פוסק שאלו שמלוים את המלוים, המנגנים בכלים, לא חייבים להיות רק לוים – יש לוים, אבל יכולים להיות גם ישראלים מיוחסים המשיאים לכהונה. אז לפי הרמב”ם כל יהודי יכול לנגן בבית המקדש, ולא חייב להיות לוי. אדרבה, כשאינך לוי אתה מתלוה ומתרומם למדרגת לוי – זו לשון לויה, “הפעם ילוה אישי אלי”. לווי זה הוא לשון זיווג – “כמער איש ולויות” – וזה ענין הנגינה, ליווי של יחוד וזיווג, זה קדש קדשים.

מאיפה לומדים בכלל שיש מצוה לנגן? הכל שייך לזמן הזה, לכן פותחים בזה, בהלכות בית המקדש. הרמב”ם לומד מפסוק, אבל רש”י בחומש על פי חז”ל מפרש זאת אחרת לגמרי. הפסוק אומר “ושרת בשם הוי’ אלהיו ככל אחיו הלויים”. הגמרא אומרת “איזהו שירות שהוא בשם ה’? הוי אומר זו שירה”. זה משהו יוצא מהכלל, שלשיר ולנגן – כאן לא מחלק בין השירה בפה לבין הניגון, כי יש מחלוקת מה העיקר, אבל כל המוזיקה – זה נקרא שירות בשם ה’. יש מדייקים ש”בשם הוי'” לא היה מספיק, וצריך לכתוב “בשם הוי’ אלהיו” (על דרך “אלהי אברהם”, “אלהי יצחק”) – צריך שה’ יהיה האלקים שלך. זה משהו מאד גדול. יש בתנ”ך שפונים לנביא ואומרים “הוי’ אלהיך”. אני לא מתיימר שה’ אלקי, אני לא בדרגה הזאת, אבל בשביל לנגן כך צריך להיות. צריך שה’ יהיה אלקיו על פי שרש נשמתו. “אלהי אברהם” הוא לא “אלהי יצחק”? זה מישהו אחר? חס ושלום! אבל בכל אופן ה’ מתגלה לכל אחד לפי שרש נשמתו – “אלהי אברהם” זה חכמה, “אלהי יצחק” זה בינה ו”אלהי יעקב” זה דעת. צריך גילוי לפי שרש כל אחד. רש”י אומר שם שלוים בפסוק זה הם בכלל כהנים – על פי ספרי – והעבודה שם במקדש, ומפרש הפסוק לגמרי אחרת. הרמב”ם מפרש שלוים שם זה לוים והשירות זה המוזיקה, לפי גמרא. לא ראיתי מי שמדייק, משהו נורא פשוט, שגם עצם המלה שרות מתחילה באותיות שר – לשרת את ה’ זה לשיר. אם כן, כל אחד שעוסק בתחום של מוזיקה, ורוצה לעשות זאת נכון – מוזיקה יהודית, חסידית, כמו שצריך – צריך לדעת את הפסוק, לדעת שהוא עושה מצוה (דבר שקשור למצוה), וזה יוצא מהמלה “ושרת”. רש”י לא לומד מפסוק זה, אז מהיכן לומד? בחומש לומד זאת מ”עבודת עבודה”. זה גם לימוד של חז”ל. עיקר העבודה זה להקריב קרבן, כל מה שיש במקדש, אבל “עבודת עבודה” – עבודה בשביל עבודה אחרת – זה לשיר. אם כן, יש כאן שני מקורות – כנראה שיש שתי בחינות, שתי השגות מה זה מוזיקה, ששתיהן קשורות למקדש – “איזהו שירות שהוא בשם הוי’ אלהיו? הוי אומר זו שירה” ו”עבודת עבודה”.

נחזור למה שאמרנו: אם הרמב”ם פוסק שהשירה בפה עיקר והכלים מלוים, אז בעצם יש עבודת-עבודת-עבודה. אין כזה פסוק, אבל יש כאן עוד דרגה של ליוי. נעמוד על זה רגע. בחסידות המושג ‘עבודה’ זה תכלית כל עבודת ה’, כל דרך החסידות. יהודי הוא ‘עובד’ – עובד ה’. מי שמתפלל כמו שצריך קוראים לו ‘עובד’. חז”ל אומרים “איזו עבודה שבלב? הוי אומר זאת תפלה”. האב טיפוס של חסיד מושלם זה רבי הלל מפאריטש, שקראו לו ‘עובד’. יש גם ‘משכיל’, רבי אייזיק מהומיל, אבל ה’עובד’ למופת רבי הלל מפאריטש. כמו שאצל מקובלים יש ‘מקובל’ ויש ‘מכוון’ – ‘מקובל’ יודע את כל האריז”ל, אבל מי שמיישם את זה, ועיקר העובדה זה בתפלה, הוא יותר ממקובל, הוא ‘מכוון’. בחב”ד שתי הבחינות האלה נקראות ‘משכיל’ ו’עובד’. ה’משכיל’ זה מי שיודע, ולא סתם יודע אלא לעומק שבעומק, וגם מחדש בידיעה שלו, אבל זה עוד לא התכל’ס – התכל’ס זה הלב, ה”עבודה שבלב זו תפלה”. עבודה בבית המקדש, להקריב קרבנות, דווקא שם נמנעים מלעשות זכר למקדש – כמו הזרוע בליל הסדר – לא עושים דברים דומים לקרבנות. אבל בעבודת-עבודה אפשר להאחז באיזה זכר למקדש, וזה מפתח גם בזמן הזה שדרכו אפשר להגיע הלאה ולחזור לבית המקדש.

עכשיו אני אומר מבנה פשוט בחסידות – בכתר יש שלש דרגות: אמונה-תענוג-רצון. העולם הזה הוא בשביל לעבוד, עולם הבא זה שעשוע ותענוג, שכר. בעולם הזה, אני לומד תורה ומקיים מצוות בקבלת עול (אם אני לומד תורה כי זה כיף זה משהו אחר), ואז אני עובד את ה’. גם משה רבינו מכונה “עבד הוי'” – לא משהו אחר – זה התואר הכי גדול שיכול להיות בעולם הזה, אחד שהוא עבד ה’ באמת. המושג עבודה בא מהדרגה בכתר שנקראת רצון – קודם מבטל את רצונו לרצון ה’, קבלת עול מלכות שמים, הוא עבד ה’. אני רוצה להדגיש שעבודה ורצון זה אותה דרגה. זה נקרא פרצוף אריך בקבלה וחסידות. יותר זה זה שעשוע, תענוג פשוט, זה עתיק, עולם הבא. יותר מזה יש משהו שמחבר אותם מלמעלה, אמונה פשוטה. זה לכל יהודי, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, אין הבדל. מה שלמעלה מהכל זה אמונה – הכתר שבכתר – אבל זה לבד לא מספיק. בעולם הזה צריך רצון – עשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו – זה עולם של תיקון הרצון. עולם הבא זה תענוג. למעלה מהכל זה אמונה.

למה אמרתי את זה? יש ווארט מאד יפה מהיהודי הקדוש מפרשיסחא שאומר שיש יהודי שרוצה לעבוד את ה’ – הוא באמת רוצה, ואם באמת רוצה הוא יעשה מה שהוא רוצה, שהרי “אין דבר העומד בפני הרצון”. אם אני באמת רוצה אין שום דבר שיכול למנוע ממני ליישם את הרצון שלי. מי שהוא עבד ה’ באמת כל כולו רוצה לעבוד את ה’, ואין לו רצון אחר. יש מישהו שלא הגיע לדרגה הזאת שאני יכול לומר שהוא רוצה כל כולו לעבוד את ה’, רק היות שהוא יהודי ויש לו נפש אלקית הוא רוצה לרצות. יש לו מקום ששם הוא רוצה לרצות. הוא עוד לא רוצה לגמרי, אבל הוא מאחל לעצמו – הלואי שהייתי רוצה בכל כולי, כמו שאני רוצה דברים אחרים בגלל הנה”ב שלי, שיש לי תאוות ומשיכות לדברים אחרים, הלואי שכל הרצון שלי היה רק לקדושה, לקב”ה. הוא אומר שיש אחד פחות מזה, שלא הגיע למדרגה שהוא רוצה לרצות, והוא רק במדרגה שהוא רוצה לרצות לרצות – זה פחות. אם אמרתי שלש, אפשר לנחש שאפשר ללכת הלאה. היהודי הקדוש אומר שאם זה עד עשרים דרגות – רוצה לרצות לרצות עד עשרים פעמים – בסוף זה יסתדר, זה יתגלגל טוב, בסוף הוא יגיע. אם הוא תמיד בכך כל פעם הוא יתקדם עד שהוא ירצה. אם זה יותר מעשרים פעמים יש כאן בעיה. בכל אופן, למה זה? רוצים להבין מה מוזיקה יכולה לעשות לך. יש כלים, יש שירה ויש את העבודה בעצמה.

נאמר את ההלכה: יש הלכה מעניינת – כתוב שלוי אונן מותר לו לשיר על הדוכן באנינות. איך זה יכול להיות? לא שהוא חייב – אונן פטור מכל המצוות באנינות – אבל מותר לעלות על הדוכן ולשיר. לכהן אסור לעבוד אונן, חוץ מאשר לכהן גדול. לכהן הדיוט אסור לעבוד עבודה של אונן. מה ההבדל? הרי זה מצוה וזה מצוה. כאן יש את החילוק הזה, שהאחרונים מסבירים – קשה להסביר את זה טוב – שאכן זה עבודה, אבל זה לא אותה דרגה של עבודה כמו הכהנים. זה משהו אחד פחות, ובגלל שזה פחות מותר ללוי לשיר אונן. יש אחרונים שמוסיפים ומקשים: לגבי ברכת כהנים כתוב עוד טעם, שכהן לא יכול לברך את העם אם הוא אונן בגלל שהוא בצער. בשביל לברך, חוץ מזה שצריך להיות “לברך את עמו ישראל באהבה” (כלשון הברכה) הכהן גם צריך להיות בשמחה. אי אפשר לברך בלי שמחה – כך מפורש. אז הגם שנאמר שמצד העבודה מותר לו לנגן גם כשהוא אונן – לקיים את מצות השירה במקדש – אבל מצד זה שהוא אונן, בצער הכי גדול (כפירוש המלה), איך יכול לקיים זאת? למשל אנחנו, בתקופה זו של חורבן הבית, שזו אבלות – איך יכול לנגן אם לא שמח? אפילו אומרים שזה קל וחומר – אם בשביל לברך צריך להיות שמח, כל שכן, קל וחומר, שבשביל לנגן צריך להיות שמח. ראית פעם נגן לא שמח? יש כל מיני ציורים של נגנים הכי טובים, והכי משמחים את כולם, והם הכי עצובים בעצמם. יש כזה דבר? אתם הבקיאים. מה שאמרתי עכשיו זה כבר תירוץ. שואלים – איך יכול להיות שאחד ינגן והוא בצער, הרי צריך להיות שמח, כמו בשביל לברך. אז או שנאמר כמו שהרגע אמרתי, שזה לא נוגע – לפעמים אחד שהכי בצער יכול לנגן הכי שמח, לשמח את כולם. או שיודעים שהוא בצער, ובדרך כלל בכלל לא יודעים מה קורה אצלו בנפש. אבל אפשר לתרץ את זה קצת אחרת, ולומר שהתירוץ הוא שבנגינה יש שני עמודים תווך – זה דבר מאד חשוב בחסידות – געגועים ושמחה. כמה שמוזיקה זה שמח, יש משקל משלים שזה געגועים, ודווקא הנגינה הכי עמוקה זה געגועים, יותר מהשמחה. יש ודאי התכללות בין שני עמודי התווך של הגעגועים והשמחה. בכל אופן, זה שהוא בצער לא רק שזה לא מונע ממנו להביע ולבטא את געגועיו, אלא במדה מסוימת זה אפילו עוזר לו. אם כן, מההלכה הזאת שאונן מותר לנגן בבית המקדש אפשר גם לראות בהלכה זו איזה אסמכתא לזה שנגינה זה לא רק שמחה. יש התכללות, כמו יראה ושמחה – “עבדו את הוי’ ביראה” ו”עבדו את הוי’ בשמחה”. הבעל שם טוב אומר שיש זמנים, כמו ימים נוראים, ואפילו כמו “משנכנס אב ממעטין בשמחה”, שהיראה בחוץ והשמחה בפנים (אך השמחה תמיד קיימת), ויש זמנים שהשמחה בחוץ והגעגועים בחוץ. באונן השמחה מופנמת והגעגועים מוחצנים.

כל הענין עכשיו זה לקשר את מהות הנגינה לזכר למקדש, ואיך שאפשר ליישם זאת גם היום ובכך להתקרב. את ההלכה הזאת נבין לפי מה שאמרנו שעבודה זה רצון. אם מישהו אמור להיות בדרגה של רצון אחד בלבד לה’, אז אם יש לו הפרעה פנימית נפשית של צער – הוא אבל, אונן – זה לא זמן בשביל לעבוד, שיחכה, “חבי מעט עד יעבור זעם”. בתוך הזעם שלו הוא לא יכול לעבוד. אבל מי שהענין שלו זה רק רצון לרצון אז “קלקלתנו היא תקנתנו” – הוא רק עבודת עבודה, הוא רק ליווי – זה לא מפריע. כל שכן אם עוד יותר רחוק, שרק רצון לרצות לרצות – עבודת עבודת עבודה – אז שום דבר בעולם לא מפריע. יש משהו נצחי, גם בזמן של גאולה וגם בזמן של גלות – ואם אתה מיישם זאת בגלות אתה מקרב את הגאולה – בשיר. איך יודעים זאת? כי המנגינה היהודית מתפתחת בגלות, ולא סובלת. כמו שאנו מסבירים תמיד את ההבדל בין אומנות המוזיקה לאומנות הויזואלית. האומנות הויזואלית נופלת כשאין מקדש, עד שיבנה המקדש השלישי, ואילו המוזיקה לא נופלת ובמובן מסוימת אפילו מתפתחת. המוזיקה הגדולה זה במקדש, אבל זה לא אומר שהמוזיקה היום זה לא זה, ובמדה מסוימת זה אפילו מתפתח. זה ודאי יונק מהמקדש ושואף למקדש, אבל אונן ואבל מותר לנגן, אפשר לנגן בכל מצב. אפשר קצת ללמוד מהלכה זאת לגבי השאלה על שירה בספירת העומר ובין המיצרים אם אפשר לשמוע נגינה. לגבי כלים זה משהו אחר, בגלל מימד השמחה, אבל לגבי שירה בפה הפסיקה החסידית שאם זה געגועים ומעמיק אצלך את הזיקה והקשר לקב”ה מותר לנגן. שוב, זו עבודת עבודה, שירות בשם ה’ אלקיו.

עכשיו נעבור לנקודה הבאה: נחזור לבית הכנסת החדש, אם נספיק לפני בנין בית המקדש השלישי, שלפי החקירה הזאת שאמרנו קודם באחרונים הוא מחליט שמתי שמותר על פי הלכה יש הרכב מוזיקלי בתפלות. יש מנגנים בו על כל הכלים – ומן הסתם גם תוף ועוגב מותרים, כי על כולם כתוב הללוהו – אבל מי שר בפה? מי המשורר? החזן, שנקרא שליח ציבור. החזן הזה, שהוא המשורר וכל הכלים משקפים אותו ומלוים אותו, לאן הוא פונה – לציבור? הוא לא פונה לציבור (יש מקומות שכן, אבל אצלנו הוא לא פונה לציבור) אלא לעמוד. או שכתוב על העמוד “שויתי הוי’ לנגדי תמיד” או שלא, אבל העמוד פונה לקב”ה. נתאר – אתה הזמר מופיע על הבמה, ואתה מחליט בהופעה הקרובה שבמקום לפנות לקהל אתה פונה לה’. הרי המוזיקה זה תפלה, ואני שליח ציבור, אז אני צריך להסתכל על פרצופי האנשים? כל מה שאני עושה כאן זה לעבוד את ה’, אז לכאורה אני צריך לפנות לכיוון השני, ושיראו את הגב שלי כמו הציבור בבית הכנסת. זה רעיון טוב? מה שרוצים לומר שמוזיקה והופעה זה זכר למקדש, זה עבודת ה’. זה ודאי בשביל לעורר את הציבור, אבל אתה הנגן – אתה שליח הציבור. אז אם אתה כרגע ש”ץ, אז לאן פניך פונות? לכאורה, לפחות ברוחניות, אתה צריך לתכנת את עצמך שעכשיו כשאני שר – אפילו שאני מסתכל על הציבור – בעצם אני לא רואה אף אחד. אני יודע שהם פה, אבל זה חשוך – בשביל זה טוב להחשיך את האודיטוריום – אני לא רואה אף אחד, ועכשיו אני שר לה’. זה עבודת ה’. זה ודאי ישנה לגמרי, לחלוטין, את כל אופי ההופעה, וגם תחושת הציבור מה קורה כאן – איזו חויה יש באולם. אני שואל: זה בכלל אפשרי כזה דבר? זה נקרא להתבודד בתוך ציבור, יש ביטוי כזה. יכול להיות כזה דבר, שאני רק עם ה’, ויש אלף אנשים שצופים ומשתתפים בחויה?

אני אומר שזה יכול להיות, ולא רק שיכול להיות אלא לזה צריך לשאוף – זה בדיוק הענין. זה בכלל לא פשוט. זה המשך של מה שדברנו בפעם הקודמת כאן, שהנגן על הבמה הוא משפיע, ומשפיע צריך לגלות נקודת צדיק. אם הוא לא יגלה נקודת צדיק לא יוכל להשפיע, ובמיוחד אם יהיה תפוס עם האגו של עצמו לגמרי לא ישפיע טוב. על זה דברנו פעם קודמת, שכל אחד שהוא מופיע צריך לעלות דרגה – עכשיו הוא צדיק, ועוד יותר טוב, הוא ניצוץ של משיח. כעת מוסיפים ואומרים עוד משהו, שאתה בעצם שר לה’, כמו בבית הקמדש. מכל הכלים – שתיכף נגיע אליהם – הכתר של כל הכלים זה השופר, קול פשוט, זה הכתר של כל סוגי הכלים. מצות היום בשופר, המצוה הראשונה בשנה – בראש השנה – זה לתקוע בשופר. יש הרבה משלים של הבעל שם טוב לגבי תקיעת השופר, ואיך שזה קשור עם הצדיק, שליח הציבור. מה זה קול השופר? קלא פנימאה דלא אשתמע. קול כל כך עמוק שבשום הקשר אחר לא נשמע – גם לאדם עצמו, זה כל כך עמוק בל-מודע – וזה פתאום מתגלה במצוה זו. לפי זה צריך להבין את כל המוזיקה, זה הכתר של כל הכלים, וזה “מצות היום בשופר”. צריך להבין את זה, איך שאתה מופיע. בחתונה זה אוירה טפה אחרת, כעת אני מדבר על הופעה. אתה עכשיו מתפלל לה’, אבל יודע שיש עוד ציבור. ואדרבה – הציבור תומך בך, שאתה עושה את זה יותר טוב. הסיפור הזה יכול להיות אמיתי? שאתה יודע שיש ציבור, וגם משלמים לך כסף, ויחד עם זה אתה שליח ציבור שמתפלל לה’? יכול להיות כזה דבר? להתעלות באותו זמן שאתה מתפלל לקב”ה – בפה שלך או בכלי שלך – והציבור שם תומך (לאו דווקא שר איתך ביחד, אבל מתרומם איתך ביחד). כל דבר צריך לצייר אותו – אני ודאי טוען שזה יכול להיות, אבל זה כל כך רחוק, כל כך חידוש, שצריך כל אחד לחקור ולחשוב אם בכלל יכול להיות כזה דבר. [הציבור אוהב שלא שמים עליו. הרב: נכון, לציבור אין בעיה, לך יש בעיה…].

צריך לקבל השראה. ודאי שאנחנו טוענים שאפשר, אבל כל דבר צריך ציור והשראה. ההשראה זה רק מצדיקים אמיתיים שהקפידו שהם בעצמם יתפללו לפני העמוד. למשל, הרבי שלנו לא הקפיד – רק כשהיה לו יארצייט הוא התפלל. מצד שני, הרבי כל הזמן הופיע על הבמה – דבר ושר. אבל כעת הדוגמה מי שבאמת משורר, שזה חזן. יודעים שרוב החזנים נערים – טפשים – כי עומדים בהיכל הנגינה, סמוך להיכל התשובה, ולא נכנסים להיכל התשובה. יש חזנים מאד גדולים, שנמצאים בהיכל הנגינה, ויכולים בצעד אחד קטן להכנס מהנגינה לתשובה, ולא עושים את הצעד הזה – אז הם מאד טפשים, זה הווארט. אבל כעת מדברים על חזן חכם, לא טפש, שכן עושה את הצעד לחבר את הנגינה עם התשובה ועבודת ה’. כדי להיות בטוחים שאכן יכול להיות כזה דבר צריך דוגמה חיה. אחת הדוגמאות זה רבי לוי יצחק מברדיטשוב. גם הבעל שם טוב עצמו היה הרבה פעמים שליח צבור, הקפיד שהוא עצמו יתפלל, ולפעמים עשה עלית נשמה ושעות על גבי שעות כולם רק חיכו לו כי היה בעולמות עליונים. אבל מי שעוד יותר התפרסם והיה ידוע כחזן, וגם עם כל מיני מה שאצל מישהו אחר נקרא ‘שטיקים’ למיניהם – עד כדי כך שבחייו עשו תיאטרון חילוני לעשות ממנו צחוק, בתוך העיר ברדיטשוב – זה רבי לוי יצחק מברדיטשוב. אחד שמתפלל לכאורה עם כל החיצוניות. פעם אחת הוא היה אצל עוד צדיק, רבי ברוך ממעזיבוז, נכד הבעל שם טוב, ורבי ברוך לא נהג בצורה כזו בחיצוניות. אבל הוא בקר אצלו, ורבי ברוך כבד אותו שיעבור לפני העמוד, והוא עשה את כל ה’הופעה’ שלו – הוא לא פונה לציבור, אלא לה’, אבל עושה שם הופעה שלמה. בסוף ההופעה פנה לרבי ברוך ושאל – מה אתה אומר על התפלה שלי? איך זה היה? כמו שאיזה אמן יאמר מה אתה אומר על ההופעה, זה היה טוב, כן? רבי ברוך אמר לו – זה היה טוב, אבל היית יכול לעשות אותו דבר בשקט. כנראה רבי לוי יצחק לא הסכים איתו. בכל אופן, זו דוגמה קיצונית, שאלף אחוז בטוח שכולו לה’ באמת לאמיתו, ויחד עם זה גם יודע טוב שבתפלה שלו הוא עושה בעלי תשובה. הוא בהיכל הנגינה והיכל התשובה יחד, ומשפיע על הציבור תשובה. לכן יש הרבה סיפורים שגם משכילים רחוקים וכופרים בתורה לגמרי שנכנסו ל’תיאטרון הקדוש’ ושמעו אותו מתפלל הרהרו בתשובה וחזרו בתשובה שלמה. יש צדיקים שנכנסו לבית כנסת זר, של מתנגדים, ותפסו בכח את העמוד – אנסו את העמוד – שישמעו אותם מתפללים. נסביר את הווארט הזה. זה לא משהו לכולם, אלא רק דוגמה קיצונית שנהיה בטוחים שאפשר להופיע כשכולו לה’ ועם זאת לדעת ולכוון שעושה השפעה חיובית על הקהל ששומע. זה צריך להיות השאיפה, האתגר, של כל מוזיקאי שמופיע.

את הענין הזה נסביר לפי החסידות: אם האדם מתפלל לה’, מתבודד, ובאמת לא שם על הציבור בכלל. גם שמשלמים לו כסף טוב, הוא מסוגל לשכוח מזה – עולה על הבמה ושוכח מזה, ובשבילו כל ההזדמנות הזו, כל הבמה, זה רק משהו רוחני לגמרי. צריך להתפרנס, אבל זה משהו צדדי, וזה שמופיע זה אך ורק הזדמנות וחויה שהוא עם ה’. אז מה יש כאן? זה כמו שמספרים שיש לפעמים רב שבחדר שלו יושב ולומד לעצמו, והוא לא חושב שמישהו מקשיב לו, אבל יש מישהו בחלון שמקשיב לו. הוא לומד בדיבור, יש מצוה להוציא את הדברים בפה, ויש מי ששומע את הצדיק לומד וכמובן מקבל מזה אור גדול. הוא לא דבר איתו. מה קרה? בלשון החסידות, מה שהוא שר לעצמו, שר לה’, זה נקרא “אור המאיר לעצמו” – כל האנרגיה עולה, או שנכנסת פנימה או שעולה השמימה, ואין שום הקרנה כלפי מטה. האמן יכול בהחלט להכנס לאקסטזה אישית, שכל האור והאנרגיה שהוא מקרין זה הכל כלפי שמיא. זה עושה משהו לציבור? כן, זה יעשה משהו לציבור כי יראו וירגישו, אבל זה אחוריים. אם הכל כלפי שמיא הוא באמת לא פונה לציבור, אסור לו להסתכל עליהם, אלא רק פונה לה’ – הם מקבלים רק מאחוריו, מה שמקבלים. אז הוא רק “אור המאיר לעצמו”, כלפי מעלה. זה נקרא יה, “הנסתרות להוי’ אלהינו”, אבל זה לא שם שלם – שם שלם זה הוי’. וה זה אור כלפי מטה, אור המאיר לזולתו. רבי לוי יצחק מברדיטשוב לא היה רק כך. יש הרבה דרגות – יש דרגה של ‘חיצון’ סתם, שזה תשעים ותשע אחוז של המופיעים, שהכל זה חיצוניות, לעשות רושם ולנפח את האגו של עצמו, ובזה נגמר הסיפור. יש יותר מזה, שהוא באמת רוצה ללמד. אחד שנכנס ורוצה ללמד את הילדים שיר חדש, שיש בזה מסר, אז כל כולו מכוון לתת. זה כבר הרבה יותר טוב. עכשיו, יש מישהו שכל כולו רק מתפלל לה’ – ורק בדרך אגב שומעים אותו, מאחוריו. זה עוד יותר. אבל הכי מושלם זה אותו צדיק שיכול להחזיק בזה ובזה ביחד. זה כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שמצד אחד כל כולו לה’, ומצד שני פועל במודע על האנשים. אצל הבעל שם טוב זה נקרא “אין וועלט אויס וועלט”. כל דרגה כאן צריכה יותר ויותר בטול האגו. המדרגה השניה כולה אגו. זה שאדם רוצה ללמד או לחנך או לעשות טוב או לשמח אנשים – כמו בחתונה, שיש לי תפקיד לשמח את הציבור – זה כבר יותר מסתם אגו. עד כאן זה לא זכר למקדש, זה וה, “והנגלות לנו ולבנינו”. ברגע שההופעה מתחילה להיות תפלה זה מתחיל להיות י-ה, “הנסתרות להוי’ אלהינו” – אבל זה לא שלמות. י-ה זה שם ה’, אבל לא שלם (וה זה לא שם בכלל) – אם אי אפשר להשלים את ה’ סימן שיש קליפת עמלק, “כי יד על כס יה מלחמה להוי’ בעמלק מדור דור”. הכי הרבה בטול צריך בשביל להתבודד ועם זה להשפיע במודע.

אחד המשלים שהבעל שם טוב ספר לפני התקיעות זה משל השועל. בקיצור נמרץ, שכל החיות חטאו למלך והוא ברוגז עם כולן, אז צריך שליח שיפייס את המלך, ואמרו שהכי חכם וטוב זה השועל ושלחו אותו לפייס את המלך. השועל הסכים לקבל את התפקיד אבל אמר שכולם יבואו אחריו. אחר כך מגיעים למלך שפותח את הדלת ושואל מה רוצים. פתאום השועל פונה לכולם ואומר – דעו לכם שאני לא יכול לעשות פה שום דבר, וכעת אתם צריכים להתאמץ ולעשות. זה הבעל שם טוב אומר, שזה משל לשליח ציבור בימים נוראים, ר”ה ויו”כ. מה המשל אומר? שלציבור אסור לסמוך על שליח הציבור. זה גם כן חלק מהשלמות. יש שלמות שאתה מופיע על הבמה, ואתה עכשיו בתפלה אמיתית, ויש שאתה גם כן מעודד ומקרין את האור הזה ומעורר הרהורי תשובה, ויש – שזה בעצם התכלית של הדבר הזה – שאתה בעצם אומר להם (וזה חב”ד נטו): רבותי, דעו לכם, יפה מאד, עשיתי משהו כאן, אבל העתיד כולו תלוי בכם. אם לא תתאמצו עכשיו לא יהיה שום דבר. זה הסוף של המסר, המשל הזה של השועל של הבעל שם טוב.

עכשיו נעבור לעוד משהו, לשלב הבא: בתקופה הזאת, חוץ מזה שבוכים ומתאבלים על חורבן הבית, זה תקופה בין שני החטאים הגדולים והכלליים שחטאו אבותינו במדבר – חטא העגל בי”ז תמוז וחטא המרגלים בט’ באב – אז התקופה הזאת בעצם לתקן את שניהם. עד כאן דברנו דברים חיוביים מאד, דברים נעלים ונשגבים, עכשיו נרד למשהו ההיפך. אם יש מוזיקה רעה – שזה אחד הנושאים שרוצים לברר כאן, מה זה – האב-טיפוס שלה בתורה זה המוזיקה שעשו בחטא העגל. בחטא המרגלים לא היתה מוזיקה, אלא רק בכי (זה גם סוג של מוזיקה, בלוז…), אבל חטא העגל זה היה עם מוזיקה-מוזיקה, כל ההרכבים הכי טובים בעולם. הפסוק שם זה כאשר משה יורד מההר, עם שני לוחות הברית בידים עדיין, וכתוב “וירא את העגל ומחולות”. לא מספיק שראה את העגל, העבודה זרה, אלא גם המחולות. אחר כך כתוב שחרה אפו והשליך את הלוחות. עצם העגל, עבודה זרה, לא מספיק בשביל להרגיז את משה רבינו עד הסוף. מה שגמר, הרע בעיצומו, זה המחולות. יותר גרוע מהעגל זה המחולות, זה ההרכבים שהיו שם. “קול ענות אנכי שומע” – שזה מענה את הנפש. קודם כל, מה הקשר בפשט בין עגל לבין מחולות? יש שני פירושים למחולות. פירוש אחד שזה מחול, במעגל, ששמו את העגל באמצע ורקדו סביבו. יש מי שאומר, כמו בפסוק “הללוהו בתוף ומחול”, שמחול זה כלי ולא רק ריקוד – זה חליל. בפרק ק”נ אין חליל, והחזקוני ועוד מפרשים מסבירים שם שזה החליל. גם במקדש הכלי שהכי הקפיץ בריקוד זה החליל – כך בשמחת בית השואבה ובזמנים הכי שמחים (יב ימים בשנה) “החליל מכה”. מה זה עגל? גם מלשון מעגל. אז יש קשר בין עגל ומחולות – מחול זה גם עיגול, סיבוב. המפרשים אומרים בפירוש שמחולות זה מוזיקה עם ריקוד. היצר, השטן שמרקד כאן ומרקיד את כולם, זה המחולות. המושג הזה, “מחולות”, זה גם הכלי, גם השטן בעצמו, ואם יש דוגמה בתורה של ההקשר הכי רע מה מוזיקה יכולה לפעול בנפש זה חטא העגל. זה דבר שחשוב לדעת, וזה קשור לזמן הזה.

על הפסוק הזה יש רבינו בחיי (אחד הפירושים הראשונים החשובים, שגם על פי קבלה), והוא כתוב משהו נפלא על הפסוק הזה. דווקא כאן הוא מביא מסורת של קבלה איך להקביל את כל כלי הזמר שמופיעים בתנ”ך לאיזה מודל קבלי. קודם הוא פותח ואומר משהו מאד-מאד חשוב, שמאות מאות שנים אחריו הרעיון הזה התפתח אצל גדול האסטרונומים בעולם (מהרנסנס) – קפלר, שהבין וכתב – שכל מה שקורה בשמים זה הכל מוזיקה. שכל המעגלים, כל המחול השמימי, זה הכל כללים מוזיקליים (זה לא סתם איש, אלא מי שגילה את כל החוקים הבסיסיים ביותר של הסיבוב באליפסות, לא בעיגולים מדויקים, במערכת השמש – כל כוכבי הלכת, הכל זז לפי כללים במוזיקה, כלומר שמוזיקה וכוכבים זה הכל אותו דבר). יש לזה כבר פסוקים בתנ”ך, כמו “השמים מספרים כבוד אל”. כאן רבינו בחיי אומר את זה מאד חזק. הוא כותב – וזה מסורת – שכל כלי זה כנגד כוכב אחר, או כנגד גלגל אחר. זה משהו כל כך חשוב שממש חובה שכל אחד יקרא את זה וילמד את זה. נעשה את זה בקיצור. הוא רוצה להדגיש למה מכל כלי הנגינה רק המחולות זה מה שמשה רבינו ראה. הוא אומר שבפשטות היו שם כל הכלים, היתה שם תזמורת – זה הלעו”ז של התזמורת של בית המקדש, ההרכב שניגן מסביב לעגל, אז היו שם כל הכלים וכל הזמרים. כל מי שהיום זה גלגול של מישהו שם. הוא שואל למה משה לא שם לב לכל הכלים אלא רק למחולות. אם מחולות זה ריקוד זה לא קושיא, אבל אם זה חליל זה קושיא (החליל נקרא כך כי יותר מהכל מרקיד את הציבור במחול). אומר רבינו בחיי שבשביל להבין את זה צריך להבין את סדר כל הכלים והקבלתם לכוכבים – שתיכף נאמר בקיצור – ואז קודם כל תבין שמחולות זה כנגד כוכב מאדים, הכוכב הבעיתי ביותר (שהוא גם הכוכב שפרעה ראה שעם ישראל הולך במזלו, וזה סימן רע לעם ישראל), ולכן זה מה שתפס את העין של משה רבינו יותר מהכל. זה עיקר הגורם, עיקר השטן התלבש שם, במחולות-בחליל. אבל למחולות יש עוד משמעות – זה גם לשון מחילה. כלומר, שמי שמחלל בחליל זה קשור למחילה – סליחה וכפרה. אם שופר זה סמל של ראש השנה אז מחול זה סמל של יום כיפור, יום של מחילה. לכן זה אחד משני הימים – ט”ו באב ויום הכיפורים – שהבנות יוצאות למחול בכרמים, אם כל מה שמשתמע מזה. זה שוב דוגמה למשהו שיכול להתפרש מאד “חילוני” או משהו מאד קדוש, קדש קדשים. אומר רבינו בחיי – אצל כל אחד הכל בהשגחה, אבל אצל הצדיק זה הכי בהשגחה, ואצלו מאד בהשגחה מה שהוא רואה. הוא ראה את העגל, וזה התחיל להרגיז אותו, ומה שסיים זה המחולות. למה רק זה? מצד אחד זה הכי גרוע, מזל מאדים, ומצד שני זה רומז שבעתיד ה’ ימחל על החטא הזה לחלוטין, שמה שיצא בסוף מהחטא הכי גרוע שהיה לעם ישראל זה מחילה גמורה, והמחילה זה גילוי אלקי כל כך גדול שבשבילו כל החטא היה כדאי. המחילה שתבוא בסוף זה לעתיד לבוא, אבל היות שראה את החליל הזה – מצד אחד את היצר שהוא מעורר (התרגום של מחולות זה “חינגין”, חינגה של הסט”א) ומצד שני את המחילה שתהיה פה, שה’ יתברך ימחול לנו הכל (והמחילה תהיה כל כך עצומה עד ש”כל זה היה כדאי”, כמו ירידת הנשמה לגוף), וזה המחול שבסוף, עליו נאמר “יהללו שמו במחול” (אותו “שמו” של “ושרת בשם הוי’ אלהיו”), ולכן זה כתוב בסוף, סמוך לסיום תהלים בכל הכלים. החיתום ממש זה “כל הנשמה תהלל יה הללויה” זה שירה בסוף, ולפני כן מופיעים כל הכלים (ונסביר למה זה חייב להיות – שלפני “כל הנשמה” חייבים לעבור את כל הכלים, את כל התזמורת). עוד הפעם: משה רבינו רואה את המחולות, מבין את הרע של המחולות, וגם נרמז – היות שהוא צדיק, ו”די לחכימא ברמיזא” (כמו שהוא חבר בין נחש לנחושת, לשון נופל על לשון, שה’ לא אמר אבל הוא השיג לבד, כפי שרש”י מביא – זה חוש שמאפיין את משה רבינו) – שמחולות זה מחילה. אומר רבינו בחיי שהיות שהבין שמחולות זה מחילה – זה מה שגרם לכל הפעולות שלו אחר כך, שכולן פעולות שמעידות על יכולת לתקן ועל כך שלא התייאש (אפילו פעולות קשות – כולן תיקון). רק בזכות המחולות התעודד שאפשר לתקן, ואז מיד קם והתחיל לעשות מעשים – אחרת היה מתאייש אחרי כזה דבר, אפשר לחזור למצרים ולעשות מה שאתה רוצה. מה שנתן לו את ה’פוש’ לעשות משהו בנידון זה המחולות. כלומר, בתוך הסיבה של החטא – המוזיקה הרעה, החינגה הרעה – היה משהו שאמר שתהיה מחילה שתצמח מתוך זה. אבל בינתיים צריך לעשות הרבה דברים קשים כדי לטהר את המצב. לא פשוט לטהר את זה – אבל זה ייטהר. כל החשיבה הזאת זה רבינו בחיי.

נחזור לכלים: הוא אומר שלפני הפה – “כל הנשמה תהלל יה הללויה” – יש תשעה כלים שכתוב עליהם “הללוהו”. יש כמה פסוקים לפני כן, שעוד לא כלים, והכלים מתחילים מ”הללוהו בתקע שופר”. השופר הוא לבד, ואחר כך זה הולך בזוגות, ויש ארבעה זוגות: “הללוהו בנבל וכנור”, “הללוהו בתף ומחול”, “הללוהו במינים ועוגב”, “הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה” (שני סוגי מצילתיים, שעל כל אחד “הללוהו” נפרד, סימן שזה שני סוגים של כלי הקשה). יש איך שהאריז”ל מסביר פסוקים אלו על פי הספירות, אבל כאן זה פירוש חלק ונקי לחלוטין – משהו מאד הגיוני ופשוט. אומר שהכל קשור לגרמי השמים, כאשר חוץ משבעת גרמי השמים יש עוד שני גלגלים. לפי הרמב”ם יש תשעה גלגלים, והרבי מחזיק מהרמב”ם (ובמאמר מוסגר לגמרי: לפי תורת היחסיות הכללית של אינשטיין לא משנה אם השמש או כדור הארץ באמצע, שניהם נכונים, וה’ ברא שנרגיש שאנו באמצע והכל מסתובב מסביב). הרמב”ם מסביר שיש בעצם יג גלגלים – תשעה שקשורים לכוכבים, הכי נמוך זה הלבנה, ומתחת לזה עוד ארבע גלגלי יסודות (ארמ”ע). בגלגל העליון אין כוכבים, הוא גלגל היומי המסובב הכל, ושם כביכול נמצא כח הבורא – כח מניע בלתי מתנועע. זה כמו הכח העצמי של המנגן. נקצר עכשיו. יש גלגל הכי עליון שהוא חלל ריקן, אין בו שום דבר, רק שבעצם הוא מפעיל את הכל. אחר כך יש גלגל הכוכבים הכללי – גלגל המזלות. אחר כך שבעה גלגלים של הכוכבים, או גרמי השמים, הנראים לעין כנעים (כוכבי לכת). היום, וגם במקורות, מחלקים בתוך השבעה בין חמשה לשנים – חמשה פלאנטיים (כוכבי לכת ממש) ושנים שונים, השמש והירח – אבל את כל השבעה האלה רואים הולכים לשמים. גם הקבועים הולכים כל יום, ויש להם גם תזוזה של מעלה אחת בכל שבעים שנה, לכן יש התקדמות למזלות ולכן מדברים על כניסה לעידן הדלי וכיו”ב. כל זה אני אומר בדרך אגב. יש גלגל היומי, פנוי, למטה ממנו גלגל המזלות, של כל הכוכבים שרואים בשמים, ואחר כך שבעה גלגלים שצ”מ חנכ”ל – שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נגה, כוכב, לבנה. אחר כך עוד ארבעה – היסודות. מתי מכוונים לזה? אבולעפיא אומר לכוון לכך כשאומרים “הוי’ אחד”. כמו שה’ אחד בשבעה רקיעים וארץ וארבע רוחות, יש גם כוונה של גלגלים. א – גלגל היומי, הפנוי, שרק ה’ מניע בו הכל. אחר כך ח שמתחלקים לאז (ידוע שבתקו”ז כל השבעים מתחיל מ’אז’, הסולם המוזיקלי) – א של כל הכוכבים ו-ז של כוכבי הלכת. אחד כך ד – היסודות. למה השירה כתובה בסוף הפרק, אחרי הכלים? כי כתוב בקבלה שהאמירה מורכבת מהיסודות – האומר יסודו מעפר, ואמ”ר ר”ת אש-מים-רוח. זו גם כוונה טובה מאד, שהמשורר צריך להיות עפר ואפר, הוא יסוד הארץ, ומה שמוציא מפיו זה אמר, אש-מים-רוח. כל היסודות האלה, העפר שאומר את האמ”ר שלו, זה למטה מהכלים. כאן רואים שיש שרש לכלים לפני האמירה, כמו בפרק ק”נ בתהלים, שקודם כלים ואז שירה בפה.

איך זה הולך בפרט? השופר זה הגלגל היומי, קובע ברכה לעצמו לכן הוא בלי זוג. אחר כך נבל וכנור – הנבל זה הגלגל הקבוע, גלגל המזלות, והכנור זה שבתאי. כנרים שייכים לכוכב שבתאי, כל הכנרים הם שבאתיים – שבתאי בגימטריא תשובה (לא שבתי בלי א, כמו שכותבים את אותו שבתי ימ”ש, אלא עם א). זה הכוכב של שבת – כתוב בזהר שכנור זה בן זוג של ים הכנרת, הים השביעי (שכנגד יום השבת). הכנרת זה הכלה, והחתן של הכנרת זה הכנור – כך כתוב. שוב, כאן, בכוונה הזאת, הכנור זה שבתאי – הראשון מבין שבעת הכוכבים. אחר כך תוף ומחול. תוף זה צדק. לא נאריך – צריך להאריך בכל אחד, אולי פעם אחרת, כי זה באמת נושא מאד מענין, אבל כאן אין זמן – רק נעשה את ההקבלה בקיצור. מי שמתופף יכול לתלות תמונה של צדק – הכוכב של אברהם אבינו. מוזר מאד לחשוב שאברהם אבינו היה מתופף, לא הייתי מצייר אותו ככה. אחר כך זה מחול, שזה החליל – כוכב מאדים, כנ”ל. לכן הפירוש הזה כל כך יפה, כי הכל ישר לפי הסדר. אחרי זה באים מינים ועוגב. מה זה מינים? יודעים שיש כלי שקוראים לו עוגב, אבל לאיזה כלי קוראים מינים? יש פירוש אחד שמינים זה כמו הפסנתר – שזה קלידים. כל מי שמנגן היום על קלידים – שזה ודאי הבסיס היום של הכל – זה השמש, החמה. למה נקרא מינים? כי הוא מגוון. באור השמש יש הרבה גוונים, כפי שרואים דרך פריזמה. עוגב זה נגה. למה זה לא טוב בבית המקדש? זה מלשון עגבים. כוכב נגה זה כוכב של אהבת נשים. אז זה שמצטרף כאן, שעוגב זה כוכב נגה, כבר אפשר לשמוע את הקשר ביניהם. אחר כך צלצלי שמע זה כוכב (מרקורי) וצלצלי תרועה – האחרון – זה לבנה, הירח. אז באים היסודות. כל ה-יג מקבילים בדיוק ל-יג הכחות הפנימיים של הנפש, כמבואר בחסידות. השופר זה האמונה – כתוב בחסידות שזה שרש התענוג, האמונה הפשוטה שבנפש. אחר כך הנבל זה התענוג הגלוי, תענוג מורכב. הכנור יוצא דווקא הרצון – כל מה שדברנו על עבד ה’. כך הלאה, בכל יג הכחות הפנימיים של הנפש – אפשר לראות בסוד הוי’ ליראיו או בספר הנפש. יג הגלגלים זה האסטרונומיה של הרמב”ם, ואבולעפיא שלימד אותו בנה מזה כל מיני מודלים והקבלות, וזה אחד היפים שבנה – כנגד אחד. יש ג רישי-רישין של הכתר, ואחר כך כל עשרת הכחות. יוצא משהו מאד יפה שהמינים, הקלידים שכנגד השמש, זה דעת לפי הסדר הזה. התרועה – שכתוב בפירוש בקבלה שתרועה זה תפארת (ישראל, “העם יודעי תרועה”). זה הלבנה – בדרך כלל היא מלכות, אבל כאן שרש המלכות בתפארת. אחר כך ד’ היסודות כנגד נהי”ם, בטחון-תמימות-אמת-שפלות, כאשר המשורר עצמו צריך להיות השפלות. מי הזמר הכי חשוב בעם ישראל? דוד המלך, נעים זמירות ישראל, שהוא יסוד העפר, “והייתי שפל בעיני”. נעים זמירות ישראל הוא העפר, ומה שמוציא מפיו זה האש והמים והרוח. החידוש כאן שהכלים – אם כי הם לא פה (והרמב”ם פוסק שהעיקר זה הפה) – זה למעלה מפה, זה החידוש, ההשראה, מה שאי אפשר להוציא מהפה (אורות נעלים מהפה). בסוף מגיעים לפה, אז אם הכלים מלוים את הפה זה שהכחות היותר גבוהים מלווים את התכל’ס, שזה הנהי”ם. עשינו בקיצור הכי נמרץ משהו מאד יפה, ולכן אני ממליץ שכל אחד יסתכל ברבינו בחיי שם. לפי מה שאמרנו עכשיו יוצא שמחול הכי שמח, כי תוף ומחול זה חכמה ובינה – בטול ושמחה. אמרנו שעיקר מה שתפס את משה רבינו והרגיז אותו, וגם ניחם אותו שתצמח מחילה בסוף, זה המחול-מאדים, שלפי כחות הנפש זה שמחה. יכולה להיות שמחה של הוללות, “לשמחה מה זאת עושה”, שמחה של חינגה, אבל זה גם יכול להיות טוב – המחול יותר מכולם זה יסוד השמחה בנפש. רבינו בחיי כותב על “ותצא מרים בתופים ובמחולות” שמרים לקחה רק תוף, שהכל טוב, אבל הנשים לקחו מחולות – היו נשים שהיתה להם ערבובית טוב ורע, תוך כדי שירת הים (חז”ל אומרים שתוך כדי חצית הים היה פסל מיכה). זה פירוש קצת מוזר, אפשר לומר שהמחולות שם זה לעתיד לבוא.

[שאלו: כל הזמן כתוב “הללוהו” ובסוף “הללויה” – זה וה ו-יה? תשובה: כן, אבל בדרך מלמטה למעלה, כי זה הו ולא וה. זה כמו “בכל דרכיך דעהו” – דע-חבר ה ל-ו, להוציא את המלכות מהגלות ולהעלותה למעלה, כמו תשובה, תשוב ה’ תתאה אל ה-ו.

שאלה: לגבי החלק הראשון, שהרב שאל אם יכול להיות שאדם יתבודד בפני אנשים. יתכן שאדם יגיע לבטול הגאוה, לשפלות (כמו הסיפור הידוע שהבעל שם טוב שלח את תלמידיו לחפש את היורש)? תשובה: צריך לשאוף. איך? צריך לדבר על זה, לשאוף על זה ולהתפלל על זה. צריך לנגן ניגון – שאני חתיכת בעל גאוה, והאם יש לי סיכוי לצאת מזה.]

שוב, צריך להמשיך זאת, זה נושא חשוב. שנזכה שהימים האלה יהפכו לששון ולשמחה, ונזכה לנגן כולנו בבית המקדש.

השלמה (למחרת, טלפונית):

א. מי שאומר שהדיוק זה מהמלה “אלקיו” זה המשך חכמה עה”פ, אף שגם בגמרא וגם ברמב”ם מופיע רק “איזה הוא שירות שהוא בשם ה'”. המשך חכמה אומר שזה לא מספיק, כי יש עוד פסוקים של שירות בשם ה’, וזה לא שירה, ולכן צריך כאן להסביר שהיחוד זה ב”אלקיו”. ווארט מאד יפה.

ב. ושרת בשם הוי’ = 1274 = מט פעמים הוי’ = ז פעמים יעקב. אלהיו = ב”פ הוי’. סה”כ = 1326 = משולש 51 = ישא הוי’ פניו אליך וישם לך שלום. זה מתחבר לכך שרש”י אומר (בשם מאחז”ל אחר) שפסוק זה מתייחס לכהנים. הווארט שהוא שהלוים המשוררים זוכים להמשיך את הברכה הכי גבוהה של ברכת כהנים. “הכהנים הלויים” – לע”ל הלויים יהיו כהנים. כתוב שמשה רבינו היה משורר.

ג. הרמב”ם כותב שעיקר המצוה זה יב לויים שרים על הדוכן. יש אחרונים שאומרים שזה רק לכתחילה, וזה לא מעכב, אבל הרמב”ם כותב בפשטות שזה מה שצריך להיות. בהרמוניה של של ארבעה קולות – שזה העיקר – זה שלשה לכל קול. זה כמו אבני החשן – ארבעה טורים של שלש אבנים. המבנה הזה אצלנו הוא חיבור מודל ההשכלה (סוד הוי’, שם בן ד) ומודל העבודה (הכנעה-הבדלה-המתקה). המלה מקהלה היינו מה שנתבאר (כ”ז תמוז) על “ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות” – הלויים מצד החרדה, מצד הדין, וצריכים המתקה במקהלה. הרעיון של בית כנסת שהוא זכר למקדש (להסתכל בספר המפתח על הלכות כלי המקדש והעובדים בו) זה כדי להמתיק חרדה – חרדה זה לילה, חושך, כל המוטיבים השחורים, ובית המקדש זה אור, “הארץ האירה מכבודו”. השירה של המקדש זה ממש המתקת הפחד – הציור והחויה של הלויים השרים (הלוי עצמו מסמל את הפחד). המלה מקהלה עצמה מתחלקת ל-יב – 180, כמו חיי יצחק – יב פעמים יה, כלומר שזה ממש יב שבטי י-ה שהמקהלה מסמלת או כוללת. עומדים על הדוכן, העולה יסוד – יש כאן תיקון הברית. הפחדים והחרדות באים מפגם הברית. “הפעם ילוה אישי אלי” זה גם כן המתקת הפחד, כי פחד בא גם מלהיות לבד – “פחד לילה” – והליווי, הזיווג בקדושה, ממתיק את הפחדים. זה בחינת לוי. היסוד (הדוכן) נוטה לשמאל, לצד הלוי, כידוע (סוד יוסף-יצחק). לפי הרמב”ם גם ישראלים מיוחסים יכולים לנגן בכלים, ויש מהאחרונים שכותב שאם כך אז ודאי גם הכהנים מותרים להשתתף וזה לא נקרא שהכהן עושה את עבודת הלוי (שזה אסור). לכאורה זה נכון, אך היות שהרמב”ם לא כותב במפורש זה קצת מפוקפק. עיקר הפשט של משיאין לכהונה זה שבת ישראל תתחתן עם בן הכהן. יכול להיות שכל הסוד הזה של לנגן בכלים זה שהבת שלך תוכל להתחתן עם כהן, זה עצם הענין. אמרנו שקשור ל”ישא הוי’ פניו אליך [לשון נישואין] וישם לך שלום [בית]”. אם כל הענין שהשירה גופא מעלה את הלויים ואת הישראלים המיוחסים להנשא לכהן, אז לא מקום בשביל כהנים להיות שם – זה דווקא בשביל מי שרוצה להנשא לכהן. זה צ”ע לפי הפשט.

ד. הנבלים מ-2 עד 6 וחלילים מ-2 עד 12. אומרים שזה בגלל ה-יב ימים שבהם החליל עיקר. מענין של-נבל 6 צירופים ול-חליל 12 צירופים (כמו שם הוי’, כי יש אות חוזרת) – זה פנינה בפני עצמה לגבי מספרי המקסימום.

לגבי נבל, שלא מאה אחוז ברור אם מיתרים או נשיפה (או זה ממש מפוח זה אפילו לא כלי נשיפה, אלא הוא עצמו נושף). לפי רבינו בחיי הנבל הוא גלגל המזלות – הכי גבוה, פנימית הכתר וכו’ – וזה מתאים לכך שהנבל זה משהו היולי כזה.

חצוצרות זה 2. במקום אחר יש חצוצרות שרק הכהנים תוקעים בהם על הקרבן, וכאן זה הנגנים – דרגה שלישית של רצון לרצות לרצות. בפרק קנ אין חצוצרות, וצריך לומר שזה כלול בתוך השופר (מצות היום בשופר ומצות היום בחצוצרות, “בחצוצרות וקול שופר” – לשופר אין זוג, אבל אם היה זה החצוצרה, כמובן; אם זה רדל”א כנראה שופר זה חלק מ”ה של רדל”א וחצוצרה זה חלק ב”ן). יש המון סמליות בחצוצרות, שני חצאי צורות המתחברות, לפי המגיד – ה’ ואנחנו – וזה מיוחד למשה, שכאשר מסתלק הן נגנזות. חצוצרות מגיע עד 120. גם קשור למשה רבינו – עד 120, חיי משה. יש משהו בחצוצרה שפי עשר מהחלילים. אם כותבים חצצרה חסר, ומחלקים בין האותיות צ – אחת לפי האריז”ל ואחת לפי הבית יוסף – יהיו 120 צירופים. אם זה שני חצאי צורות כנראה כל צ קובע ברכה לעצמו. שני ה-ל של החליל זה כנראה הלב היהודי שיש בו איזה תיאום ואין הבחנה ביניהם.

מה שמיוחד בכנורות שמתחיל מ-9 ועד לעולם. נראה אחר כך שיש 9 כלים – בפרק ק”נ בתהלים – אז יש משהו בכנור שכולל את הכל. זה המינימום, והמקסימום זה אין סוף. בכל זאת לאן שואפים? אפשר לעשות סדרה ריבועית ממספרי המקסימום הקודמים (קודם חשבתי שאולי נשים 176 – לעולם, המספר הכי גדול בתורה – או אולי לכלול גם עד, אבל הכי טוב לעשות סדרה): 6, 12, 120. הבסיס של הסדרה הוא 102, אמונה, והמספר הבא הוא 330 (יה פעמים כב). אם היה כותב צלצל אחד בהתחלה הסדרה היתה בשלשה ממדים – לא ריבועית – ואז המספר הבא היה יותר גדול, אך היות שזה הסדר שכותב לא רוצה שהצלצל יכנס לסדרה (הצלצל בסוף – נותן איזה הקשה. זה כלי הקשה, כמו תף. כתוב בקבלה בפירוש שתף זה סוד פת, כתוב “פת בסלו” – תוף בסולו). ארבעת המספרים בסדרה עולים 468 = חי פעמים הוי‘ = ד”פ (ממוצע) 117, מספרי פסוקי שיר השירים (ט פעמים אהבה). אם מוסיפים אחד, הצלצל, זה 469 = ז פעמים זין = מספר המלים במעשה בראשית (כולל כל שבעת ימי בראשית, עם שבת). אם מוסיפים יב משוררים, זה 481 = 16 בהשראה = אהבה פעמים הבל (אחד פעמים יחידה).

מספרי המינימום – 12 משוררים ו-16 כלים – זה כח – משולש של 7 (עיקר השירה זה יחי). אם עושים כל אחד ממספרים אלו בריבוע זה רחל (טוב פעמים דוד).

ה. השירה בזמן ניסוך היין. שירה יין = שפרה.

ו. הרמב”ם בשמחת בית השואבה מתאר ארבעה שלבים: ניגון בכלים (כל אחד בכלי שהוא יודע), שירה בפה (מי שלא יודע בכלי שר בפה), רוקדים, אומרים שירות ותשבחות. בסוד הוי’. הפיות זה ה עילאה ו-ה תתאה. יוצא שהכלים יותר גבוה, ב-י, רק שהכלים זה יסוד אבא נכנס ביסוד אבא, והשירה בפה זה יחוד נשיקין – ענין שלם איך להסביר את זה. אחר כך מונה ארבעה כלים – חליל כנור נבל מצילתים – גם אפשר לראות בכך סוד הוי’.

ז. היה חלק שלם, שיעור בפני עצמו, שלא הגענו אליו בכלל:

יש שם קדוש בקבלה חתך – ס”ת של “פותח את ידיך [ומשביע לכל חי רצון]”. בדרך כלל זה שם של פרנסה, אבל יש בקבלה שזה גם השם שה’ פועל בו את סוד הנסירה כי זה חיתוך (גם חתך זהב, מותר לומר זאת כי זו מילה בעברית). ר”ת פאי עולים בגימטריא צא וגם חתך באתב”ש זה עולה צא. ומשביע = חתך, גם בכוונות האריז”ל. “ומשביע לכל חי רצון” זה המקור והפסוק של הווארט על הרצונות מהיהודי הקדוש, שבקדושה זה רצון לעבוד את ה’. לכל חי לפי המדרגה של הרצון שיש לו, רצון ורצון לרצון וכו’. חתך ר”ת חליל-תוף-כנור (או חצוצרה-תוף-כנור). זה כולל את שלשת סוגי כלי נגינה – נשיפה-הקשה-מיתרים. הנבל כלול בתוך הכנור, לפי הכלל שזוג של מלים השני יוצא מהאות השניה של הראשון – הנבל יוצא מה-נ של הכנור. כנור בכלל זה משהו גדול בקבלה כי זה נר כו (גם המשולש של חיה = חיים נצחיים ועוד). נבל כנור = משיח. חתך ר”ת, ושאר האותיות זה המשולש של 28, ח”פ חן.

מה זה שייך לענין? קודם כל, החליל – וגם החצוצרה, כלי נשיפה – זה ס”ת של “פותח”. כאן זה “פותח את ידיך”, אבל סתם פותח זה “פתח פיך” (גם פותח מתחיל ב-פ, האות של הפה) – נושפים בפה. כל כלי המיתרים מנגנים בידים – מתאים שזה ש-כנור זה ידיך. את זה טפל לידים, כלי הקשה, התוף שטפל לידים (גם ליווי טפל, כי רק לתת את הקצב, וגם מבחינת הידים זה עיסוק טפל – זה לא חכמת הידים באצבעות).

השם הזה הוא שם הפרנסה. מה שחסר כאן זה הפסנתר, הקלידים (שהיום זה הכלי הכי חשוב מכולם). אמרנו שזה יכול להיות המינים שכנגד החמה-השמש, זה מרכזי, דעת בספירות. יש גם רמז מאד יפה שהשם הזה הוא שם של פרנסה. פסנתר (מלה בדניאל) זה פרנסת (ת ו-ה זה שתי אותיות הנקבה בעברית). כללות הפרנסה באה מהפסנתר, והוא כולל כאן הכל – את כל השם.

כמובן, הווארט הראשון, שכדאי שכל נגן שאין לו פרנסה יכוון מאד בשם זה בתפלה – זה סגולה שתהיה לו פרנסה טובה בתפלה. לכן גם דברנו על זה שמשלמים לך ועדיין אתה יכול לשלם לה’ באמת. העיקר זה תלוי בכוונה בשם הזה.

ברור שנגינה מדויקת מאד מתאימה לחתך, וגם המושג נסירה. אצלנו סוד הנסירה – שהשם הזה יעשה חיתוך בין הניגון הרצוי לבלתי-רצוי. בצורה אחרת: הניגון הבלתי רצוי זה גם לפני הנסירה בכלל. כשיש דיבוק אחור באחור, שאז המלכות-המציאות מסתכלת כלפי מטה – “רוח הבהמה [שם בן] היורדת היא למטה בארץ” – זה רק מעורר תאוות ארציות, ובהעלם יש שם את הזכר שמסתכל כלפי מעלה אבל הם לא בתיאום, הם לא פנים בפנים. כל הסוד הזה הוא כדי לפעול את הנסירה כדי שהקצביות והכל יחזור פנים אל פנים. קודם צריך לנסר – להכיר מה זה מוזיקה טובה, מה מעורר תאוות ירודות ושבורות ומה מעורר תאוה לה’ (כמו שנסביר) – ואז שהכל יוכל לחזור פנים בפנים. כל הדיונים עם המוזיקאים זה סוד הנסירה, איך להגיע לזה. כתוב שבנסירה הכח הוא אור של חסד – כשמדברים עם נגנים צריך לדבר איתם בחסד וברחמים (אם כי צריך לנסר אותם…). עוד רמז חשוב: ב”שמש בגבעון דום” יהושע העמיד את ה’ על ידי שהחליף אותה בשירתה, והיא עיקר השירה. במקום אחר חז”ל מתארים את השמש כמנסרת בשמים (ויש אפילו נסורת). יש אפילו כלי במקדש שנקרא מסור.

כתוב בקבלה שכל השם הזה הוא בשביל להמשיך מוחין בז”א – להמשיך שכל ברגש. זה גם התיקון של כל הנגנים, שכל הנגינה זה רגש – הבעה רגשית – ולא מבטלים את הרגש, אבל צריך להמשיך מוחין, שזה גם כיוון ומודעות, מודעות אלקית מתוקנת, בתוך ההבעה וההתפרצות הרגשית של הנגינה. זה בדיוק כוונת השם הזה, לכן כתוב באריז”ל שחתך עולה המוחין חכמה–בינה–חסד–גבורה (הדעת מתחלקת לשנים).

הכי חשוב לעניננו, כאשר ממלאים את השם הזה (“פת בסלו”) ית, יו, ף (חוזר ל-פ של פותח, נתב”ס) – יוצר את המלה פתוי (= מלכות). כל כח הלוי בתורה זה “הפעם ילוה אישי אלי” – כח לפתות את הבעל. יש בתורה גם שהבעל מפתה את האשה, ויש גם שאשה מפתה את בעלה. אנחנו “יונה פותה”. כולם שרים, אבל עם ישראל הכי זקוק לאהבה ומוכרח זיווג – “העטופים ללבן והקשורים ליעקב” – ולכן אנחנו הכי מתפתים, הכי זקוקים לליווי. בראש השנה אומרים “אפתנו בשופר” (רק יש גרסה “ארצנו בשופר”, כי לא רצו להגיד “אפתנו”). השופר זה הכתר של כל הכלים, וממנו נלמד לכל הכלים – שהענין זה פיתוי. זה היה קשור לכך שהחזן הוא כמו ש”ץ שפונה לשמים – בכל נגינה יש פיתוי, השאלה את מי אתה מפתה ומי מפתה אותך. כל הפתוי זה כמו “אפתנו בשופר”, שבנגינה שלנו – אנחנו באמת זקוקים לאהבה וזקוקים לזיווג, זקוקים ל”הפעם ילוה אישי אלי”, וכמו בשופר מנסים לפתות את הקב”ה (בר”ה מפתים את ה’ למלוך עלינו, פתוי = מלכות כנ”ל). השרש והמילוי = 924 = שם כב, השם שמכוונים לפני תקיעת שופר (כב פעמים מב – בעצם שני השמות שמכוונים לפני תקיעת שופר, באמירת פסוקי קר”ע שט”ן מכוונים כל שם מ”ב, ובתפלה מכוונים שם מ”ב). חתך = ב”פ רוח, “פי שנים ברוחך אלי”, סוד של אלישע לגבי אליהו הנביא.

פתוי זה מלשון פת, ופת זה תֹף (זה ממש כתוב בקבלה). ברבינו בחיי התוף של מרים היה בסדר (תף מרים= 770), אבל בקבלה תֹף זה לילית. גם היום, כל המוזיקה הלא טובה זה התופים – הכל הקצב, זה עיקר מה שמעורר את היצרים הנפולים והמגושמים ביותר. לילי”ת היא הפתוי, הנוקבא המפתה מלמטה, מהסט”א. צריך לדעת שהנסירה של ההרכב שלך זה מי שולט על ההרכב – לילי”ת או הנוקבא דקדושה (רחל, או איך שנקרא לה). יש פה פתוי, וזה בעיקר קשור לתוף. החידוש כמובן הוא שפתוי זה לא מלה רעה (כמו שתאוה זה לא מלה רעה – “תאות צדיקים יתן”, “תאות צדיקים אך טוב”), יש “אפתנו בשופר” ואנחנו “יונה פותה” (“פתי יאמין לכל דבר” אחרי שיש נכרין דברי אמת, כפי שאנו אוהבים להביא מהצ”צ). הטעם הפנימי הוא בגלל “הקשורים ליעקב”, שזקוקים בעצם לקשר וזיווג.

ח. הקטע האחרון זה מה שהבאנו מרבינו בחיי – שמובא גם בילקוט ראובני. המבנה שם הוא תשעה כלים, ויש מבנה יפה שגם מבליט את מקום המחול באמצע – אטב”ח (כמו אתב”ש, אבל בתוך ה-9), שאז ה-ה נשאר לבד, בלי זוג. אם עושים את זה בתוך הכלים נשאר באמצע, לבד, המחולות. איך יודעים שזה משהו אמיתי כאן? כי הראשון זה שופר והאחרון זה תרועה, “צלצלי תרועה”, ותרועה זה קול שופר (בכלל לא מובן, בפשט, איך במצלתים עושים תרועה). נבל עם צלצלי שמע. יש בכל הצירופים כאן גימטריאות יפהפיות, תן לחכם ויחכם עוד. מה שהכי בולט שהכנור מצטרף לעוגב, וזה מפורש בתורה – תחלת הנגינה זה יבל, “הוא היה אבי כל תופס כנור ועוגב”. זה ראשית המוזיקה, והצירוף הזה כאן רק בדרך של אטב”ח. כנור זה הרצון, אריך, רב חסד, ועוגב זה חסד ואהבה. הזוג האחרון זה שהתוף הולך ביחד עם המינים – קלידים ותוף, יש נגנים שזה מספיק להם. מינים תף = כתר. עגב כנור = הוי’ במשולש. המחול נשאר באמצע, בלי זוג, ולכן יש שם יניקת החיצונים – בגלל שהוא בלי “הקשורים ליעקב”. בסוף מבינים שהבעיה שם היתה בעית רווקות, ובסוף, כשהוא יתחתן, מוחלים לו את כל עוונותיו. התיקון זה להתחתן בקדושה – זה התיקון של כל ההרכבים, של כל הבחורים והבחורות שבאים לשמוע מוזיקה. כשתהיה חתונה כבר תהיה מחילה לכל העבירות של המחולות דלעו”ז.

ט. גימטריא חשובה (לשיעור אחר): “העגל ומחלת” (ראב”ע מסביר ש-ה הולכת על מחולות). עגל מחלת ר”ת עם – “אין מלך בלא עם” (כל מלך צריך עגל ומחלות) – ועולה בגימטריא מלכות פה (חוה ראשונה, וכל השיעור שהיה על זה, סביבות פורים השנה).

י. עדיין צריך להסביר קשר הכלים לספירות לפי הסדר החדש: תף-חכמה, כנראה שזה רק הברקות (טה, טה, טה), זה בטול. מחולת זה בינה-שמחה. וכו’. יש כאן הרבה דברים יפים שצריך להסביר יותר לעומק.

יא. תשעת הכלים כנגד תשעת הימים, והבעייתי – מחול – כנגד ה’ אב, יום הילולת האריז”ל.