נגינה

כא חשון תשעג – מכון גל עיני

על קצב הניגון. סקירה על ניגוני הדיסק

א. סוד הלב והמעין (ניגון ההמראה)

נאמר כמה דברים שיעזרו לחוברת של הדיסק:

ניגון ההמראה

נתחיל עם ניגון ההמראה, שיהיה הניגון הראשון בדיסק (ניגנו אותו): מאז חיבור הניגון, כל פעם שהיינו טסים הניגון בא ספונטאני בהמראה, לכן קראנו לו ניגון ההמראה – כל פעם חזר, בלי לחשוב. לכן ראוי שהוא יהיה הניגון הראשון בדיסק. אפשר לזרז אותו בכל פעם – אחרי ההמראה המטוס טס מהר. אם רוצים תמונה, אפשר לשים אחד הנגנים עם הכלי שלו על מטוס…

כדי להמריא צריך תאוצה. יש מהירות ויש תאוצה. יש סטטיות, עמידה, ויש הליכה, ויש תאוצה. המראה היא תאוצה. תאוצה הכוונה כל פעם לעשות יותר מהר – לא מהירות אחת. כל המראה היא תאוצה. נסיעה על כביש יכולה להיות במהירות אחידה, אבל המראה מחייבת תאוצה. אולי יש לנו כמה תורות על ההבדל בין מהירות לתאוצה. כדי להמריא צריך תאוצה. יש "עומדים", יש "מהלכים", ובמהלכים גופא יש שתי מדרגות – מהירות קבועה ותאוצה. זלעו"ז, יש "אץ ברגלים חוטא" וכנגדו – מרובה מדה טובה – יש אץ ברגלים לגאולה. "אץ ברגלים" לגריעותא היינו פגם הברית. "אץ ברגלים" למעליותא היינו תיקון הברית – נישואין.

סוד הלב והמעין

צריך להסביר שבכלל, כל "הלב והמעין", עם המעין שלו והלב שלו, קשור לנישואין. הלב הוא הכלה והמעין האיש. צריך הקדמה על מהות השם – אף שהוא שם כולל – שייך ליום השלישי של ה-ז' בעטלרס, כבד הפה, שבאמת הוא לא כבד פה כלל וכלל, אלא שהוא הדברן והשר, הזמר, המוזיקאי, הכי מוצלח בעולם. בתוך השירים שלו יש את כל החכמות של העולם והוא מקבץ את כל החסדים שיש בעולם ומוסר אותם לאיש חסד האמת שממציא את הזמן – זו התהוות הזמן. כשיש יום של זמן איש חסד האמת נותן את היום ללב והלב נותן את היום למעין. אז להם עוד יום לחיות יחד, ובסוף היום באים להפרד ומתחילים לשיר שירי אהבה, הכל בין ה' וכנס"י.

יש שם ארבע רמות, ורבי נתן מסביר מה הרמז של הסיפור בלקוטי מוהר"ן. סיפורי מעשיות למעלה מלקו"מ – כך רבי נחמן אמר – אבל לכל סיפור יש קשר לתורה בלקו"מ. היום השלישי בבעטלרס הוא תורה לד, בה רבי נחמן מסביר שיש את הלב של העולם והנקודה של העולם (לא קורא לזה מעין אלא נקודה). הלב הוא ישראל, ה-ו של שם הוי', והנקודה היא ה-י של שם הוי'. מצד אחד הלב והמעין הם הכלה והחתן, ה ו-ו, אבל בשרש הם המח (י) והרגש (ו).

התהוות הזמן

הסוד של הלב והמעין הוא התהוות הזמן. החבר'ה כאן צריכים את הסוד של להוות זמן – שתמיד יכולים שיהיה זמן, לעשות חזרות, להקליט, לעמוד בזמנים. איך מהווים את הזמן? לפני כל חזרה צריכים לתת צדקה, כי התהוות הזמן היא על ידי חסד של אמת. מי שמקבץ את כל החסדים שיש בעולם, את כל הצדקות שיהודים עושים, הוא אותו בעטלר, הכבד פה. כבד פה רומז למשה רבינו. גם המעין הוא משה רבינו וגם הכבד פה בעצמו, רק שהכבד פה שהולך ומקבץ את כל החסדים שבעולם הוא המלכות, שמבררת את כל בירורי העולם. אז היא מוסרת את הכל – כל המרכיבים של הזמן – ל'אמתער איש חסד' (רבי נחמן דבר באידיש), ספירת היסוד שהיא בחינת אמת.

אחר כך הוא מהוה יום – מקבץ יחד את כל החסדים של אמת ועושה מהם יום שלם – ונותן אותו ללב, ה-ו שבשם, תפארת ישראל. המעין הוא למעלה מהזמן לגמרי, אז אם הלב לא יתן לו זמן הוא (לא רק מסתלק אלא) מסולק מהזמן לגמרי, ואם אין את המעין כל העולם יתבטל. הלב צריך לקבל את הזמן מאיש החסד של אמת, לתת אותו למעין, ואז הם יכולים לחיות ולהשתוקק יחד במשך יום שלם.

"אל אלהים הוי'"

אתמול[א] בהשגחה פרטית למדנו על הפסוק "אל אלהים הוי' אל אלהים הוי' הוא יודע וישראל הוא ידע". באידיש מעין נקרא 'דעם קוואל'. לב נקרא 'הארץ'. רבי נחמן אמר 'דאס הארץ און דעם קוואל'. קוואל = אל אלהים הוי' בדיוק. יש שתי בחינות של דעת, דעת עליון ודעת תחתון. דעת עליון, שלמעלה היש האמתי ולמטה הכל אין, וממילא הוא למעלה מהזמן – גם הזמן הוא נברא, ולכן גם הוא אין. דווקא בסיפור הזה הוא מדגיש – לפי שיטת חב"ד בעצם – שהזמן הוא נברא. זה היסוד של היום השלישי ב-ז' בעטלרס, שהזמן נברא על ידי קיבוץ כל החסדים של אמת שיש בעולם.

שוב, הקוואל עולה "אל אלהים הוי'" שחוזר פעמיים בפסוק, שתי בחינות קוואל, ואחר כך כתוב "הוא יֹדע וישראל הוא יֵדע". "הוא יֹדע" – דעת עליון, "אל אלהים הוי'" שלמעלה מהזמן. ה' יודע את הכל, אך כמו בשאלת הידיעה והבחירה – הידיעה לא משפיעה עלינו כי היא למעלה מהזמן ואנחנו בתוך הזמן. "ישראל הוא ידע" – עתיד לדעת, בתוך הזמן – היינו דעת תחתון, ה-ו של שם הוי'. שוב, זו תורה לד בלקו"מ, שהלב הוא הדעת, "הוא ידע" בתוך הזמן, והמעין הוא דעת עליון שלמעלה מהזמן.

שירי אהבה והשתוקקות בין הלב והמעין

זה רק להכנס לתוך השם של ההרכב כאן, שיש לב ויש את המעין שהוא נקודת האמת, והלב משתוקק למעין. יש איזו "חמה בישא" – איזו שמש – ששורפת כל הזמן, שלא סובלת את הגעגועים והתשוקה של הלב למעין, שורפת תמיד את הלב, לכן צריכה לבוא צפור גדולה ולפרוש את הכנפים, ואז יש קצת ניחא ללב, אבל הלב לא יכול לא להביט לרגע למעין, כי יסתלק.

המעין הוא על הר – יש הר אחד ועליו יש אבן ומתוכה יוצא מעין, וכשהלב מתקרב, משתוקק והולך לקראת המעין, כאשר הוא מגיע לשיפולי ההר מאבד את המבט (בגלל השיפוע של ההר) וחייב לסגת. אם הלב יאבד את המבט מהמעין שניה אחת הוא ימות ואז כל העולם יתבטל, כי הוא הלב של העולם. גם המעין משתוקק – הוא לא זז, הוא למעלה מהזמן ומהמקום – והם שרים שירי אהבה, שבהם יש את כל החכמות שבעולם. זו האוירה כאן – יש לב, יש מעין, יש שירים, ובתוך השירים יש את כל החכמות.

קיבוץ החסדים וקנית מערת המכפלה

אבל הסוד של כל הסיפור כאן הוא התהוות הזמן על ידי שהכבד פה מקבץ את כל החסדים של אמת שיש בעולם. הדבר קשור בפרט לפרשת חיי שרה, מה שאברהם אבינו טורח ורוכש את מערת המכפלה – ה"חסד של אמת" הראשון, חסד עם המתים. המקור של חסד של אמת הוא כעת, בפרשת חיי שרה, ועל ידי שמקבצים את כל החסדים של אמת – נקודות קטנות למטה – ומוסרים אותם לאיש חסד האמת הוא עושה מהן זמן, יום שלם. פרשת חיי שרה היא הפרשה החמישית בתורה, כנגד הפסוק החמישי בתורה – "ויקרא אלהים לאור יום… יום אחד" – התהוות היום. [איסוף חסדים הוא כמו איסוף סגנונות נגינה?] זו תורה אחרת בלקו"מ, שכל הניגונים הם קיבוץ ניצוצות – זה קשור.

למעשה זה אומר שצריך להתחיל את היום עם צדקה, כמו צדקה לפני התפלה – לעשות חסד של אמת, ואז מתחילים לשיר שירי אהבה. כנראה שהצפור הגדול שפורש את הכנפים על הלב, כדי שתהיה לו נייחא, הוא סוד המשיח. כתוב שצפור בגימטריא שלום, בחינת משיח הוי' (לכן המשיח נמצא בהיכל "קן צפור").

תאוצה דקדושה

שוב, הלב הוא "וישראל הוא יֵדע" והמעין הוא "אל אלהים הוי' הוא יֹדע". התיקון של התאוצה הוא "אץ ברגלים" למעליותא – תיקון הברית, שהוא איש חסד האמת שמקבל מהכבד-פה את כל החסדים של אמת ועושה מהם יום שלם. כנראה שאותו אמתער איש חסד תמיד בתאוצה – "אץ ברגלים" למעליותא.

"אץ ברגלים חוטא" היינו תאוצה רעה לעריות. מה הדוגמה של אנשים ממריאים? חתן וכלה לפני החופה. המראה היא כמו אחד שהולך להתחתן, הוא חייב להמריא. אם ההמראה בקדושה זו תאוצה של קדושה. [איך ממריאים כל יום?] הרוגאטשובר אמר שקידושין הם פעולה נמשכת, תמידית, לכן כל יום (וכל היום) אפשר לומר "מזל טוב". כדי שתזכה, תהיה ראוי לקבל את המזל טוב, צריך להמריא. [ממריאים עד החופה ואז נוחתים]. ניגון הנחיתה שלנו, סוף הדיסק, הוא "עד דלא ידע".

מהירה ותאוצה – תיאורית היחסות ותיאורית היחסות הכללית

עוד ווארט על מהירות ותאוצה במדע: אמרנו מה שרבי נחמן אומר, שבתוך השירים יש את כל החכמות. היום החכמות הכי גדולות הן הפיזיקה המודרנית. ההבדל בין מהירות ותאוצה הוא ההבדל בין תיאורית היחסות הפרטית לתיאורית היחסות הכללית. היחסות הפרטית מתיחסת למהירות, לא לתאוצה. היחסות הכללית היא שתאוצה שוה לכח המשיכה – מה שאדם חווה כתאוצה וכח המשיכה הם היינו הך, זה היסוד. לכן המראה היא לצאת מכח המשיכה, כמו טיל. לכן צריך תאוצה – תאוצה יותר מהתאוצה של כח המשיכה. תאוצה בגימטיא שכינה ביניהם.

כל ה"אץ" שייך לברית מילה – את כח התאוצה הילד מקבל בברית, לכן הניגון הזה הוא ניגון של ברית.

ב. קצב הניגונים

שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע (קצב)

הניגון השני בדיסק הוא ניגון של 3/4. לכך שייכת כל התורה על לשון תיקוני הזהר "שיר פשוט-שיר כפול-שיר משולש-שיר מרובע", שהפירוש הפשוט שלה שייך לקצב של הניגונים. אין בדיסק הפעם עוד ניגון של 3. רוב השירים הם 4 רבעים. יש כמה פירושים במוזיקה לשיר פשוט וכו'.

בקבלה זה יסוד היסודות של כל הקבלה, שהכתר הוא שיר פשוט, חו"ב שיר כפול, חג"ת שיר משולש ונהי"ם שיר מרובע. בכתר אין קצב – אם הפירוש הוא קצב – ניגון פשוט בלי קצב. שיר כפול הוא שכל ושיר משולש הוא שיר של רגש – לכן כל הוולסים הם שלש – ושיר מרובע הוא על הקרקע, הוא השלמות. כל מה שאמרנו קודם בלב והמעין, ששרים אחד לשני – הם אומרים 'לידר' (כך אומר רבי נחמן), זו לא בדיוק מוזיקה אלא שירים. אולי יש מנגינה, אבל הדגש על המילים ששרים, ובתוך הלידר יש את כל החכמות. שיר מרובע הוא ניגון שהוא בעצם ניגון דיבורי – עולם הדבור. שיר משולש הוא שיר רגשי. שיר כפול הוא ביטוי של שכל מופשט. כל זה אם הפירוש הוא קצב.

פירוש נוסף – הרמוניה

יש פירוש אחר, שהולך על הרמוניה – עוד יותר פשוט. בשיר פשוט שרים רק את המנגינה, בלי שום הרמוניה – אצל חסידים הכי אוהבים את זה. שני קולות – שיר כפול. שלשה קולות בהרמוניה – שיר משולש. ארבעה קולות – בדרך כלל המקהלה המלאה – זה שיר מרובע. הכי מתוחכם הוא קאונטר-פוינט (הגאון בכך הוא באך), אם יש אותה מנגינה פעמיים – לא באותו מקום – זה שיר כפול. צריך גאונות כדי לעשות את זה משולש – שלש מנגינות יחד. שיר מרובע – ארבע מנגינות יחד.

אז היו כאן שלשה פירושים: קצב, הרמוניה, קאונטר פוינט. זה כלל גדול, יסודו היסודות בקבלה, איך הקבלה מתקשרת עם המנגינה. כאן הניגון היחיד שהוא "שיר משולש" בדיסק. בתניא יש בלב הצדיק אהבה-יראה-אמונה (החידוש באמונה בתפארת), סימן שהאמונה באמת שייכת לשיר משולש – זה השיר הזה.

הסיפור של ניגון "תתעורר"

יש שני ניגונים של תשעה באב, "תתעורר" הוא השני. זה היה בתקופה ששכרנו את הבנין ברחוב האוזנר בירושלים. בתשעה באב לפנות בקר, בלילה, חלמתי שאני ועוד שני תלמידים (שלא צריך לומר את השמות שלהם) נמצאים על הגג של הבנין הזה, ומשקיפים על כל ירושלים עיר הקדש. זה תשעה באב, אז כנראה משקיפים עד מקום המקדש. אז מתחילים בהתלהבות לרקוד במחול, בעיגול, אני באמצע העיגול – מצביע עליהם ואומר להם את המילים האלה. אלה לא מילים שלי – לא הייתי ממציא אף פעם – וכך רוקדים הרבה זמן. גם הלחן מהחלום – החצי הראשון. בבקר השלמתי את החצי השני. הניגון הראשון של תשעה באב הוא עוד יותר מיוחד, אבל לא בדיסק הזה.

ניגון מרחבים

הניגון הרביעי נקרא מרחבים – קודם נשיר ואחר כך נסביר. באמנות הציור – יש כאן הזדמנות לקשר בין מוזיקה לציור – יש מושג של משיחות מכחול רחבות (broad brushstrokes). זה התחושה שיש לי בניגון הזה. לכן צריך לנגן 'ברוד', במשיחות רחבות. לכן קראנו לניגון מרחבים – מהר ושמח. הניגון נועד להגיע ל"מרחב העצמי" – בלי מעצור. כמו צייר שמצייר בלי מעצור, עם המכחול, וכך יוצא לו הכי טוב (אף שצריך לצייר משהו עדין). זו האוירה והווארט של הניגון הזה. יש מושג להזות – טהרת טמא, כמו להזות על מצורע או על טמא מת – כך כאן כל פעם צריך בניגון להזות.

ג. ברכת "אשר ברא"

ששון ושמחה חתן וכלה

הניגון הבא הוא "אשר ברא". זו הברכה השביעית, השיא של שבע ברכות, שמסיימת "משמח חתן עם הכלה" (ולא "חתן וכלה"), כפי שיהיה לע"ל – רומז לחתונה הגדולה בין הקב"ה וכנס"י לע"ל.

הברכה מתחילה "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה" – ארבעת אלה הם י-ה-ו-ה. כלומר, המוחין הם "ששון ושמחה" – אבא ואמא – ו"חתן וכלה" הם וה, זו"נ, כמו שדברנו קודם:

יששון

השמחה

וחתן

הכלה

מה הווארט? ששון ושמחה הם המוחין של חתן וכלה – כדי שכל החיים ישארו חתן וכלה כמו שצריך הם צריכים המשכת מוחין של ששון ושמחה.

התפשטות ארבע המילים המקוריות לארבעה זוגות

אחרי שאומרים את המבנה העיקרי של י-ה-ו-ה יש עוד שמונה – גילה, רינה, דיצה וחדוה, אהבה ואחוה, שלום ורעות. ברוב הסידורים אומרים בסוף "ושלום". נדייק איפה שמים את ה-ו – "וחדוה… ואחוה" ואז אצל הרוב אומרים "ושלום ורעות", אבל אדמו"ר הזקן שמדייק בכל אות אומר שאומרים "שלום ורעות". זו בכלל הערה חשובה, שכולם ידעו, שדווקא אין ו לפני שלום. מה זה עושה? ש"אהבה ואחוה" הם יחידה אחת ו"שלום ורעות" הם יחידה בפני עצמה. מה ההסבר? שכל אחד מארבעת הראשונים מקבל שתי מילים. קודם היו ארבעה – "ששון ושמחה חתן וכלה". ה"ששון ושמחה" מקבלים – מתרחב ומתפרש – "גילה רנה דיצה וחדוה", עוד ארבע לשונות של שמחה.

עבודת החתן ועבודת הכלה

אם כל מלה מקורית מקבלת שתי מלים הייתי חושב שצריך להיות "גילה ורנה, דיצה וחדוה", אך יש ו רק בסוף – כל הארבע הן יחידה אחת – כי "ששון ושמחה" הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". זה פשט, כי "גילה רנה דיצה וחדוה" מפרש את ה"ששון ושמחה".

אחר כך, מה שהכי חשוב – ווארט שמתאים ליין משמח – שהחתן והכלה הם לא "תרין ריעין דלא מתפרשין", יש להם ריחוק וקירוב, ולכן כל אחד יחידה בפני עצמו שמקבל שתי מלים. כנגד החתן יש "אהבה ואחוה" – החתן צריך להרגיש אהבה ואחוה לכלה. אבל הכלה היא ה"שלום ורעות" – העובדה שיש בבית שלום ויש בבית רעות היא בעצם המציאות, התיקון, של הכלה. לכן לא שמים ו ב"ושלום ורעות" – היה מקלקל את הכוונה הזו. עיקר הווארט שצריך להרחיב ביין משמח הוא ש"שלום ורעות" באים מהכלה – אהבה ואחוה יורדות מהחתן לכלה (וגם פשוט שאהבה ואחוה הולכות יחד), מיין דכורין, ואילו שלום ורעות הם העלאת מיין נוקבין מהכלה לחתן.

"שלום עליכם" – ניגון חדש–עתיק

לפעמים כשיש סיעתא דשמיא בניגון, אז זה כמו שיש תופעה שאתה הולך ברחוב ורואה אדם שלא ראית מימיך, ובכל זאת נדמה לך שאתה מכיר. אותו הדבר במוזיקה. לפעמים כשיש סייעתא דשמיא אז אף על פי שהלחנת ניגון חדש, לרבים זה נשמע כאלו זה מוכר להם. רבים מגיבים על "שלום עליכם" כאילו זה ניגון עתיק ומפורסם. באותו אופן, גם הניגון עם מחיאת הכף (עד דלא ידע) מפרסמים כאילו זה ניגון ברסלבי עתיק.

[שמעתי אגדה שהרב פגש גנן שלימד את הרב ניגונים עתיקים ואחד מהם הוא "שלום עליכם".]

הגנן זה אליהו ריפקין, ואכן הוא בעל המנגן הגדול ביותר ולימד אותי נגונים עתיקים רבים, אך לא את זה. אך הסיפור ממחיש את מה שהוא כן לימד. בכל אופן, אנשים רבים, אפילו חסידים זקנים, בטוחים שזה ניגון שהם שמעו, ושהוא מדורות קודמים. ברוך ה' שיש תופעה כזו. זה דומה כאמור לפגישה עם אדם חדש שאתה בטוח שאתה מכיר – זה גם קיים בנגינה.

ניגון דיבוק חברים: מהותה של התוועדות חסידית

ניגון זה נקרא קודם ניגון התוועדות. אך נאמר לנו שעבור הדיסק זהו שם סתמי, וגם נבלע בין ניגוני חב"ד. אז שאלנו, מה זה התוועדות חסידים? זה דיבוק חברים. כלומר, שהכח של הניגון הוא שהחברים ידבקו אחד בשני. זה המקום להזכיר את דברי האריז"ל, שמה שמעכב את ביאת המשיח זה דיבוק חברים.

אם רוצים אפשר לעבור בקיצור על יג האהבות[ב]: אהבת הרב לתלמיד זה חכמה, אהבת התלמיד לרב זה בינה, ודיבוק חברים זה דעת (למעלה מזה יש אהבת הקב"ה לישראל ואהבת ישראל לקב"ה, כנגד פנימיות הכתר וחיצוניותו בהתאמה; לאחר מכן יש אהבת איש לאשתו ואהבת אשה לאישה, חסד וגבורה, אהבת רעים בתפארת, נצח והוד זה אהבת אבות לבנים ובנים לאבות, יסוד זה אהבת אחים, ובמלכות יש אהבת המלך לעמו והעם למלכו).

דיבוק חברים בו תלויה ביאת המשיח זה עיקר ההתקשרות וההתחברות – דעת, התוועדות. האריז"ל אמר זאת על תלמידיו שלו, כדי שהוא יתגלה. הניגונים עצמם הם סגולה לדיבוק חברים.

"יש תקוה"

הניגון הבא הוא "יש תקוה". הפסוק המקורי הוא "אולי יש תקוה", מספר איכה. הווארט הוא שתקוה פירושה יש מאין. זה המעבר מהאין של היאוש (שהוא בעצם יש משובש), אל היש של התקוה – פתאום מבריק בנפש שאולי יש תקוה. מהתחלה: יש בנפש אין בריא של בטול, ויש אין שלילי שהוא בעצם יש משובש, גאוה. לעומתו קיים יש חיובי שזה תקוה. היש החיובי, התקוה, יוצא מהאין השלילי, היאוש. המלה "אולי" היא המעבר מהאין ליש, רגע ההברקה. בסליחות לפני ראש השנה, בחב"ד הסליחה החשובה ביותר היא "אולי ירחם". ה"אולי" לוקח מההיולי, מהאין, וממשיך למציאות.

"אתה בחרתנו"

הניגון הזה הוא המקום להכניס את הנקודה הרגישה היום, כלומר הקשה להסביר בטוב טעם לרחוקים, שה' בוחר בעם ישראל מבין כל העמים. אומרים זאת דוקא בחג, לא ביום חול ולא בשבתות. דוקא בזמן שמחתנו יש גילוי הבחירה העצמית של ה' בנו. הווארט הוא, למה ה' בחר בנו? כי אנו יודעים מה זה לשמוח ואיך לשמוח. בשמחת החג ה' מסתכל ורואה שאנו יודעים לשמוח, מועדים לשמחה, ולכן בוחר בנו.

בניגון זה הקצב הוא הייחודי ביותר. המלה קצב היא חשובה בקבלה – קצב בגימטריא בכל מכל כל, כנגד שלשת האבות שטעמו מעין עולם הבא, ושלש הרגלים בהן שרים "אתה בחרתנו". הביטוי "בכל מכל כל" הוא בעצמו קצבי. קצב פירושו דופק, האבות הם דופק הלב של עם ישראל.

בטחון פעיל ובטחון סביל

הניגון הבא נקרא ניגון בטחון. הכלל הגדול שלנו הוא שיש שני סוגי בטחון, פעיל וסביל[ג]. בטחון פעיל פירושו לקיחת יוזמה, ובטחון סביל הוא בטחון בה', חשוב טוב יהיה טוב, גם למעלה מדרך הטבע. היות וכל הדיסק, ומוזיקה בכלל, עניינם חיבור החתן והכלה, חשוב להסביר ש"איהו בנצח ואיהי בהוד" – כחו בבטחון הפעיל וכחה בסביל, וחייבים להשיא אותם.

בטחון אותיות "חן טוב". החתן הוא הטוב והכלה היא החן, ביחד זה בטחון. בטחון זה לשון "וטח את הבית", טיחה זה דבק, "ודבק באשתו", ובית זה האות בי"ת. כשמחדירים את הטח בתוך ב יוצא בטח.

"עד דלא ידע"

השם של הניגון, "עד דלא ידע", לקוח כמובן מהאמור בגמרא, "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". לגבי ניגון האמונה הסברנו שהכוונה אמונה רגשית בלב, שזה עיקר הלב, כשיחד עם האמונה יש אהבה ויראה. אך יש אמונה ברדל"א, שהיא אמונה פשוטה. ב"עד דלא ידע" מגיעים לאמונה זו. על פי פשט "עד דלא ידע" היינו עד שהאדם לא יודע להבחין בין השניים – "בין ארור המן לברוך מרדכי" – אך בפנימיות הכוונה היא להגיע לרישא דלא ידע ולא אתידע. חשוב להסביר שלהתבשם אין פירושו להשתכר אלא להתמתק. צריך להיות כה מתוק עד דלא ידע – זוהי אמונה פשוטה. לכן אמונה פשוטה עולה ברוך מרדכי וגם ארור המן. והוא עולה תאוצה = שכינה ביניהם כנ"ל (נעוץ סופן בתחלתן – בדיסק זה).

זה מהניגונים הראשונים ביותר. היתה לנו סעודת פורים במלון המלכים בירושלים, זה היה לפני שנים רבות, ואז זכינו לקיים "עד דלא ידע" כפשוטו. למחרת בבוקר התעוררנו עם הניגון הזה על השפתיים – כלומר הניגון מגיע ממקום של עד דלא ידע ממש.