מכון גל עיני
נכתב עלידי
בזמן הבעל שם טוב נגזרה גזירה על שריפת הש”ס. לר’ דוד לייקעס היה ש”ס, והיה מחביאו בתוך תנור מטוייח בטיט, ושם היה נכנס ולומד. פעם שאל את הבעל שם טוב: על מה נגזרה הגזירה?
ואמר לו: משל למלך שמתה אשתו המלכה, ונשא את שפחתו והלבישה בגדי מלכות. והנה בימים הראשונים היתה אתו, אבל אחר כך התחילה להתחבר אל השפחות ולטייל עימן כהרגלה מקדם. וציווה המלך שבלילה יקחו את מלבושי המלכות שלה, ותחתם ישימו לה את בגדי עבדותה.
בקומה בבוקר ראתה והנה נעלמו בגדי מלכותה, ובלית ברירה לבשה את בגדי השפחה המונחים תחתם, וכך באה אל המלך לשאול מה זה ועל מה זה. ענה לה המלך: את בגדי המלכות נתתי לך כדי שתהיי אתי, אבל כדי לטייל עם השפחות טובים גם בגדים אלו. והנמשל: לפנים למדו לפני ה’ יתברך לשמה, אבל כעת שלומדים כל אחד לכבודו, עבור זאת נלקחו לבושי המלכות ונגזרה הגזירה על התלמוד.
אמר לו ר’ דוד לייקעס: לי אל תספר מעשיות כאלו, אני לא לומד בשביל הכבוד שלי! שאלו הבעל שם טוב: אם כן מה רצונך? וענהו: שתתבטל הגזירה! ושוב שאלו אם מיד, ואמר לו: כן, תיכף ומיד!
ותיכף שלח הבעל שם טוב שליח אל הפריץ שיבטל מיד גזירה זו, ובאם לאו מרה תהיה אחריתו. ולא שמע בקולו, והיה סופו מר ונמהר. ואחר מותו רצה גם בנו לחדש הגזירה, ושוב שלח אליו הבעל שם טוב את אותו השליח באזהרה, והכיר בן הפריץ את השליח שהזהיר את אביו ופחד, ובטלה הגזירה.
(סיפורי מרן הרמ”ח, עמ’ כז)
ביום שישי של שבת חוקת בשנת ה’ד, אירעה שריפת התלמוד הראשונה – על כך דרשו צדיקים את התרגום: “זאת חוקת התורה – דא גזירת אוריתא”. בסיפורנו מתבאר, כי גזירה כזו נחתמה על לימוד תורה פגום. אך מהי ההקבלה בין לימוד התורה לבין המלכה והשפחה? במשל, ישנם שלושה מצבים אצל המלך – נישואיו הראשונים, נישואיו לשפחה בראשיתם ונישואיו לשפחה לאחר הידרדרותה, ולעומתם ישנם רק שני סוגי לימוד – לשמה ושלא לשמה.
אך על פי המבואר בחסידות, ישנן שתי בחינות בלימוד לשמה – אחת כנגד המלכה, ואחת כנגד השפחה שנעשתה מלכה.
ישנו ‘לשמה’ פשוט, ללמוד תורה על מנת לקיים את דבריה בפועל ממש. לעומתו, ישנו ‘לשמה’ גבוה יותר – ללמוד תורה כשעשוע אלקי עצמי. ללמוד, כי כך שרויים בתוך אלקות ומתאחדים עמה ממש. כך גם במשל: למלכה מעלה עצמית, קרבה טבעית אל המלך, ואין היא צריכה לעשות דבר על מנת להיחשב למלכה. לעומתה, השפחה היא אשה פשוטה שעלתה לגדולה. קרבתה אל המלך אינה דבר המובן מאליו, ועליה להתאמץ תמיד להיות ראויה אליה.
נשים לב לכך, שכל העיסוק בבגדי המלכה מתעורר רק אצל המלכה השניה. חיי המלכה הראשונה ומעמדה מתוארים כדבר פשוט, כאילו אין צורך אפילו לומר שהיתה ראויה לבגדיה. זאת מכיון שאצל הלומד ‘לשמה’ במדרגה העליונה, אין התורה דומה לבגד. אצלו היא מוטמעת בתוך האישיות ממש, ואינה רק דבר שאפשר לפשוט וללבוש. רק אצל השפחה, שכל מלכותה מראשיתה אינה אלא בגד שהיא זוכה לעטות על עצמה, מתעוררת השאלה האם היא אכן ראויה ללבוּש המלכות הזה.
האופן בו נמלך הבעל שם טוב בר’ דוד, מזכיר את ר’ יוחנן בקינתו על תלמידו-חברו ריש לקיש, שהיה מקשה לו על כל דבר שאמר עשרים וארבע קושיות. הצדיק אינו זקוק למהנהנים בראש, שיצדיקו את דבריו. עם איש אמת יש לנהוג רק באמת, ולא לכבוש דברי אמת גם כשהם בניגוד לדבריו. לפעמים אין הצדיק מוכיח אלא על מנת לעורר תגובה מסוימת, ומי שיחניף לו ויכבוש את אמיתתו – יחטיא את מטרת התוכחה.
כי בשני אופנים באה ישועת ה’ לעולם: ישנה הנהגת הצדיקים, הזורחת מלמעלה אל תוך חשכת המציאות, ובדרך כלל באה בצורה מופלאה – למעלה מדרך הטבע. מול המציאות העליונה שמייצג הצדיק, המציאות התחתונה מבטלת את דעתה וכלליה בפני רצונו התקיף.
אמנם, יש דרך אחרת לישועת ה’ (ואולי הישועות העיקריות ביותר נפעלות דוקא בה), והיא דרך התחתונים.
במקרה שלפנינו, אין ספק שלמשא ומתן שבין הבעל שם טוב ותלמידו היתה משמעות רבה לעצם זכותם של ישראל לנס שיבטל את הגזירה.
אפשר היה לפעול מלמעלה, ‘לעקוף’ את חסרונם של לומדי התורה באותו הדור ולגזור בכחו של צדיק שתתבטל הגזירה. אך אז היתה הישועה חיצונית, גאולה שאין עמה פתרון אמיתי או רפואה למכתם הפנימית של ישראל.
לכן פונה הבעל שם טוב אל תלמידו. בתוכחתו הוא מתכוון להוציא ממנו את האמת הפנימית ביותר של עם ישראל, לגרום לו להיות המכריע היכן עומד הדור באמת והאם הוא זכאי לישועה. שיתוף פעולה כזה מכונה בקבלה: “יחוד ‘צדיק עליון’ ו’צדיק תחתון’,” המרומז בפסוק: “רננו צדיקים בה'”. ביחוד כזה הצדיק העליון אמנם מוביל את מהלך הדברים מלמעלה, אך מימוש הישועה תלוי דוקא בצדיק התחתון.
בודאי צדק הבעל שם טוב, ולימוד התורה של עם ישראל לקה בחסר. זו היתה האמת כפי שהביעו אותה בעולמות העליונים, אך עדיין שמורה זכות התגובה לתחתונים. בא ר’ דוד ואומר: אני לא לומד בשביל כבוד, ואני לוקח את עם ישראל כולו תחת חסותי. יש וחד בדרא מגן על הדור כולו. רוח העוז המפעמת בו פתאום – הופכת אותו מאדם פרטי שיש לו זכויות שזכה לעצמו, ל’צדיק תחתון’ מייצג וכולל את עם ישראל כולו.
גם ה’ יתברך מבקש מאתנו לפעמים דוקא את התגובה, את הזעקה, ולא את ההשלמה שבשתיקה. הרבי מליובאוויטש הסביר, שהתורה מספרת לנו על קושייתו של משה רבינו – “למה הרעותה לעם
הזה” – כדי ללמדנו שבקושיה כשלעצמה יש ערך אמיתי. שהיא חלק מן התורה, אחת מהדרכים בהן מדבר אלינו ה’ יתברך.
אפשר אולי להסביר את השואה בדרך כלשהי, ואפשר גם לתרץ מדוע משיח עוד לא בא – אך לא בתירוצים כאלה רצון ה’. אנחנו צריכים לדעת שתפקידנו הוא לעמוד ולזעוק את זעקת האמת שלנו:
עד מתי?!
