נגינה

 מכון גל עיני

קטע קצר המבאר את פעולת הנגינה במובן הרחב של המושג

בידים קיימת התחלקות לחמשה מתוך הזרוע הנמשכת בפשיטות מהכתף, וכך הוא גם ברגלים. התחלקות זו היא לצורך האפשרות לעשות, כמו שכתוב בסוף מעשה בראשית “אשר ברא אלהים לעשות”[טז]. כדי שאדם יוכל לפעול עם הידיים שלו נחוצות לו חמש האצבעות. במיוחד רואים זאת בנגינה. כמעט בכל כלי שאדם רוצה לנגן הוא נזקק לחמש האצבעות. לא יתכן שאדם יוכל לנגן בכינור עם ארבע אצבעות, וגם מאד מענין – אם היו לו שש אצבעות היתה האצבע השישית מפריעה לו לנגן, היא יותר מדי.

יש משהו מאד עמוק בכך שמספר זה הוא המדויק והמכוון לאדם כדי לפעול ולנגן. הנגינה היא המשל הפנימי ביותר לכל מה שאדם עושה בעולם. אם הוא עושה משהו נכון בטוב טעם הוא מחבר בכך תוים וקולות ומנגן. כל מעשי האדם בעולם הם בירורים, וכתוב שכל בירור הוא הוצאה וגילוי של נקודה טובה שהיתה טמונה בתוך המציאות. במעשיו הטובים הוא מגלה ומברר עוד נקודה ועוד נקודה. רבי נחמן מברסלב מסביר[יז] שכל הדברים הטובים שאדם עושה הם כמו חיבור קולות ותוים יחד לכדי ניגון. צריך לחבר ולצרף אותם יחד, עוד ועוד, ולא רק סתם לעשות.

יש בכך משהו מאד עמוק: מעשים טובים של האדם צריכים להיות לפי סדר של נגינה. אם יעשה אדם דברים טובים בצורה סתמית לא יצא מהם ניגון נעים לאוזן. תקון ועבודת האדם בעשיה שלו הוא ליצור כביכול ניגונים יפים ונעימים לאוזן של אלקים ואדם על ידי מעשיו הטובים בעולם. אם כן, הניגון בכינור הוא משל כללי לכל מה שאדם עושה, ומספר האצבעות שנחוץ לשם כך הוא חמש.

התחלקות הדבור והמעשה – ה מוצאות ו–ה אצבעות

מכאן מובן הקשר בין האצבעות לפה: עשית האדם בידיים נקראת לבוש המעשה. בפה האדם שר ומדבר, ולשם חלוקת הקול הפשוט היוצא מהגרון עליו להשתמש בחמשה מוצאות. הקול שיוצא מהגרון דומה לזרוע – שניהם המשך אחד פשוט ללא התחלקות. ברגע שמגיע הקול הפשוט לתוך הפה הוא מתחיל להתחלק באמצעות חמשה מוצאות הפה – הגרון, החיך, הלשון, השיניים והשפתיים – ל-כב הברות.

אגב, יש גם מושג של כב אותיות המעשה, אף על פי שלא רואים אותן כל כך בפירוש. ה מוצאות אלו מחלקות גם הן את שפע האנרגיה הפשוטה שזורמת בזרוע ל-כב אותיות של פעילות. גם המעשים מחוברים מ-כב אותיות ברוחניות. המעשה שרואים בו בהדיא הוא מעשה הכתיבה, שאדם כותב אותיות בחמש אצבעותיו. כתוב שכעין זה כל המעשים כולם מורכבים מאותיות של מעשה, כמו אותיות הדבור.

עשית האדם ויכולת הדבור והמחשבה שלו (גם במחשבה יש אותיות, כדלהלן) הם לבושי הנפש הנקראים הבעה – “יום ליום יביע אֹמר”[יח]. המושג התחלקות כאן הוא לצורך הבעה, וזהו כחו המיוחד של המספר חמשה. רואים גם בטבע שמשמעותו והוראתו הפנימית של חמשה היא כח לקיחת דבר פשוט וחלוקתו, כמו חלוקת האנרגיה הזורמת ביד והקול העולה בגרון. חמשה מחלק את האחד הפשוט ל-כב אותיות, על ידן האדם מביע כל מה שרוצה גם במחשבה, גם בדבור וגם במעשה.

כאמור, תכלית הכל הוא ניגון. צריך לנגן גם במחשבה, גם בדבור וגם במעשה. ידוע שהיו הרבה צדיקים, במיוחד אדמו”ר הזקן בעל התניא, שדבורם היה נשמע כניגון[יט]. אדמו”ר הזקן אף פעם לא דיבר דבור רגיל, כמו בני אדם רגילים, אלא אפילו דבור חול שלו היה בניגון. כך גם לגבי מעשה, ככל שהדבר מתוקן ופנימי יותר הוא מתנגן יותר.

התחלקות המחשבה – ה חסדים ו–ה גבורות

 (וְכֵן בִּלְבוּשׁ הַמַּחְשָׁבָה יֵשׁ ה מוֹצָאוֹת כִּמְבוֹאָר בְּדָא”ח.

כתוב בחסידות, במיוחד בדרושי ראש השנה בכוונות השופר[כ], ובדרושי כוונת המקוה מהבעל שם טוב[כא], כי כמו שבין הקול הפשוט ל-כב האותיות שבהברות הפה יש ה מוצאות כך קיים כח זה גם במחשבה. המחשבה בראשיתה פשוטה, יש זרם פשוט של אור המחשבה, ובתוכה ה מוצאות, הנקראות ה גבורות. נקדים נקודה נוספת: כל פעם שיש חמשה הם מופיעים בפעמיים – חמש אצבעות ביד ימין וחמש ביד שמאל. אמנם בחמש מוצאות הפה לא מורגשת הכפילות, אבל באמת גם בפה קיימת בפנימיות כפילות. בספר יצירה, ספר הקבלה הראשון, כתוב שהמושג “עשר ספירות בלימה”[כב] קשור עם חמש האצבעות שכנגד חמש האצבעות – חמש כנגד חמש.

מהם חמשה כנגד חמשה? אלו ה חסדים ו-ה גבורות, זה הבטוי בקבלה. מהו עיקר ההבדל בין הגבורות לחסדים? גבורה היא תמיד כח שמפריד ומחלק, אבל יש גם כח שלוקח את החלקים הנפרדים וחוזר ומחבר אותם, מצרף אותם. כך גם בדבור, יש כח ראשוני לחלק את הקול הפשוט ל-כב אותיות, אבל תוך כדי כך, בלשון חז”ל “תוך כדי דבור”[כג], באותו דבור יש כח גם כן לתפוס כל אחת מהאותיות על מנת לצרף אותן לתבות. אם כן, עצם ההתחלקות היא ע”י ה גבורות, אבל ההתייחסות לכל אחד מהכחות הנפרדים על מנת לחבר אותם יחד הוא ע”י ה חסדים.

גם פעילותן של שתי הידים היא בדרך דומה, ובלשון חז”ל “שמאל דוחה וימין מקרבת”[כד]. כח השמאל הוא להוציא. מטרת פעולת הדחיה אינה לאדם, אלא לפשיטות על מנת להוציא ממנה רבוי והתחלקות. לעומת זאת, ימין באה לקרב, לקחת את הרבוי עצמו ולחבר אותו שוב לאחדות, ליצור מ-כב האותיות שמתחברות תבות בעלי משמעות.

בהוראת המספר חמשה – ‘התחלקות והבעה’ – יש להבדיל: ‘הבעה’ היא כנגד חמשה חסדים ואילו ‘התחלקות’ היא כנגד חמש גבורות, כאשר מטרת ההתחלקות היא לשם הבעה. אכן, כל אחת מהוראות המספרים באה בזוגות, והכוונה היא שהאחד חסדים והשני גבורות, מלבד המספר עשרה, אבל הכי בולט והכי חשוב הוא במספר חמשה. דוקא בהקשר למספר זה מובא בקבלה המושג חסדים וגבורות. אין בקבלה שלשה חסדים ושלש גבורות.

הסדר הוא שהגבורות מופיעות בתחלה בתור כח המחלק את הפשיטות ואחר כך באים החסדים על מנת להביע. הבעה היא הכוונה הראשונית, ואם כן “סוף מעשה” עלה “במחשבה תחלה”[כה]. למה רוצים לחלק? כי רוצים להביע. ברצון קודמים החסדים לגבורות, אבל למעשה צריכה להיות קודם התחלקות. רצון האדם להביע מחייב הקדמת חמש הגבורות לשם חלוקת הפשיטות, ואחר מכן יבוא גילוי החסדים על מנת לחבר את החלקים, האותיות, לכלל תבה.