רפואה

“ירח האתנים“

חנוכת בית המקדש בזמן שלמה המלך היתה ב”ירח האֵתנים”[ב] – שם בתנ”ך לחדש תשרי, “בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי”[ג]. “ירח האתנים” מתורגם “ירחא דעתיקיא”[ד] – עתיק לשון תֹקף (וגם בגימטריא עתיק עולה תקף!) הוא הזמן המתאים ביותר לאסיפת כל התקיפות שבעולם-שנה-נפש, בסוד “וחג האסיף תקופת השנה”[ה]. “האתנים” הם האבות, כמבואר בחז”ל[ו], ובעצם הם כל שבעת האושפיזין של חג הסוכות, שבעת התקיפים – “בסכת תשבו שבעת ימים” – כמבואר לעיל (בחלקו הראשון של השיעור).

שלמה התחיל לבנות את הבית ב”ירח זִו”[ז], אייר, והסיום – החג שהוא עשה שבועיים רצוף, כולל יום כיפור וכל ימי חג הסוכות – הוא עכשיו, בירח האיתנים. ההבדל בין “זיו” ל”איתן” בלשון החסידות הוא שזיו הוא גילוי, אור, ואילו איתן הוא עצם, עוצמה ותוקף. שוב, התרגום של “ירח האתנים” הוא “ירחא דעתיקיא” – כמו בקבלה, וגם בספר דניאל[ח], “עתיק יומין” הוא כינוי של עצמותו יתברך. “הוא החדש השביעי” שמושבע בכל טוב[ט] – כמוסבר בחסידות – יש בו ר”ה, יו”כ, סוכות ושמיני עצרת. יש בו, בעצם, ארבעה חגים.

שלמויות האתרֹג

יש סימן מאד יפה, שמובא בספרים[י], לסוד האתרוג שאנחנו נוטלים בחג הסוכות: אם כותבים אתרֹג חסר[יא] (כידוע ברמז “אל תבואני רגל גאוה”[יב] ראשי תבות אתרג[יג]) הוא ראשי תבות של ארבעה דברים, ארבעה יסודות ביהדות, שעל כל אחד מהדברים האלה נהוג להוסיף את המלה “שלמה”. כלומר, ארבעה דברים שצריכים להיות שלמים, כמו שהאתרוג צריך להיות שלם. עיקר הדין של האתרוג, “פרי עץ הדר”[יד], שצריך להיות שלם – בלי שום פגם או חסרון.

מהם ארבעת הדברים? אמונה, תשובה, רפואה וגאולה[טו] – ראשי תבות אתרג. על כל אחד המנהג להוסיף את השלמות – אומרים “אני מאמין באמונה שלמה”, צריך לעשות “תשובה שלמה”[טז], וכל אחד שזקוק להתרפא צריך “רפואה שלמה”[יז], וכך אנחנו מחכים כל רגע לגאולה שתבוא – איזו גאולה? “גאולה שלמה”[יח] (שאין אחריה גלות). הרבי היה מוסיף גם אמתית, “הגאולה האמתית והשלמה” (להדגיש שאין לה הפסק, היינו שאין אחריה גלות כנ”ל), אבל הביטוי הרווח – המקובל בכל עם ישראל – הוא גאולה שלמה. אם כן, יש פה ארבעה דברים שכל אחד צריך להיות שלם, וראשי התבות שלהם הם אתרג – הכל כלול באתרוג שלנו.

סדר השלמויות

אפשר להקביל את ארבעת הדברים לפי סדרם לארבעת החגים שב”ירח האתנים”. הסדר מאד חשוב – קודם אמונה, אחר כך תשובה, אחר כך רפואה ובסוף גאולה[יט].

מובן שהכל מתחיל באמונה וגם מובן שהכל מסיים בגאולה שלמה – התכל’ס. אני מבין גם שמתוך אמונה באים לתשובה – אם אני מאמין בה’ אני רוצה לחזור ולהתחבר אליו, “והרוח תשוב אל האלהים”[כ]. אני מאמין בו ורוצה לשוב אליו, להתחזק בו – אמונה לשון חוזק (סוד האיתן שבנפש, היסוד של “ירח האתנים”), “אמונה אֹמן”[כא]. לגבי הסדר של תשובה-רפואה יש מאמר חז”ל מפורש – “גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם”[כב]. אם אני שב אני מתרפא, כלשון הפסוק “ולבבו יבין ושב ורפא לו”[כג], עושים תשובה וזוכים לרפואה. אחרי שאנחנו בריאים ושלמים אפשר להגאל – סימן שלפני רפואה שלמה אין גאולה שלמה.

אם כן, הסדר מדויק – קודם “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח”, שהיא גאולה שלמה, “נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן”[כד], אני מאמין בה’, בכל יג עיקרי האמונה שהרמב”ם מונה[כה], עד לאמונה במשיח (העיקר ה-יב) ובתחית המתים (העיקר ה-יג). הכל מתחיל מאמונה שלמה בעצמותו יתברך, במציאות ה’. שוב, הכל מתחיל מאמונה שלמה, אז זוכים לתשובה שלמה, ממנה לרפואה שלמה ואז תיכף ומיד ממש לגאולה שלמה[כו].

חגי תשרי וארבע השלמויות

אמרנו שאת כל הסדר אפשר לקשר לכללות ירח האיתנים. בחג הסוכות אוספים את התקיפים, “חג האסיף תקופת השנה”, וכל התקיפים האלה הם השלמים – ארבעה שלמים. הכל שייך לאתרוג, ששייך לסוכות, אבל בעצם כולל את כל החדש, כל “ירח האתנים”.

מהו היום של אמונה שלמה, שממנה הכל מתחיל? ראש השנה, בו ממליכים את ה’ עלינו למלך, “תמליכוני עליכם”[כז]. כתוב בחסידות שעיקר הנקודה של ראש השנה הוא “תמליכוני עליכם”, קבלת עול מלכות שמים, דהיינו אמונה בה’ – אני מאמין בה’ וממליך אותו עלי למלך (המלכות בקבלה היא כח האמונה בנפש[כח], ששרשה במלכות דעצמות א”ס ב”ה שאין עוד ‘ספירה’ למעלה ממנה, כמבואר בדא”ח, סוד “אני ראשון ואני אחרון וגו'”[כט], “הכל היה מן העפר [אמונה, יסוד העפר בנפש, תודעת המלכות דקדושה, ‘ונפשי כעפר גו”] והכל שב אל העפר”[ל]).

מהו יום כיפור? פשוט – תשובה שלמה. מרבים להתוודות, לומר וידוי, ובנעילה – יש ביטוי בחסידות על פי הקבלה[לא] – המלכות (אנחנו, כנסת ישראל, האמונה של ר”ה כנ”ל) עולה עד לעתיקא (“ירח האיתנים”, “ירחא דעתיקיא”) ושם זוכים לחתימה טובה, על ידי שהצלחנו ב”ה לעשות תשובה שלמה, לשוב אל ה’. שוב, השיבה אל ה’ היא עלית המלכות עד פנימיות הכתר, בלשון הקבלה – עליה המתחוללת ביום כיפור, בפרט בתפלת נעילה.

כעת צריכים להסביר מה הקשר בין חג הסוכות דווקא – החג שלנו – לרפואה שלמה, כך אמור להיות, ובין שמחת תורה, שמיני עצרת, לגאולה שלמה.

עלינו “לחיות עם הזמן”. עכשיו, אחרי שהגענו לשיא התשובה בעשי”ת, ביום כיפור, צריכים להיות סוף כל סוף בריאים בחג הסוכות – לרקוד ולשמוח, וגם לא לישון[לב], לא להתעיף, צריך להיות מאד בריא וחזק. עכשיו הזמן לזכות לרפואה שלמה, כל מי שזקוק.

שלשה רגלים – שלשה רופאים גדולים

יש שלש רגלים בשנה, “שלש רגלים תחג לי בשנה”. רגל נוטריקון רופא-גדול – כל אחד משלשת הרגלים הוא רופא גדול לרפא אותנו. לכן ה’ זִכה אותנו בשלש רגלים. השמחה מרפאה, ועיקר השמחה הוא כעת, “זמן שמחתנו”. בפסח לא כתובה שמחה בפירוש, בשבועות כתובה פעם אחת, אבל בסוכות השמחה כתובה שלש פעמים – ‘חזקה’ של שמחה – לכן הוא “זמן שמחתנו”.

בחג הפסח הרופא הגדול נותן לנו הוראה – רוצה להיות בריא? תאכל מצות. מצות הן “מיכלא דאסוותא” – גם “מיכלא דמהימנותא”[לג], מאכל האמונה (הכל מתחיל ועומד על האמונה), אבל יש גם תוספת של מאכל הרפואה. לקחת רפואה ולאכול. אם כן, רואים בפירוש שחג הפסח, “חג המצות”, הוא בשביל להתרפאות.

לגבי שבועות כתוב[לד] שעד שלא התקרבנו לפני הר סיני ואמרנו “נעשה ונשמע”[לה] לא התרפאנו, אבל במתן תורה כולם התרפאו – לא היו סומין, לא היו חגרין – סימן שאי אפשר לקבל את התורה בלי להיות בריא ב-רמח איברים ו-שסה גידים (על מנת לקבל רמח מצות עשה ו-שסה מצות לא-תעשה). אם כן, יש רפואה מיוחדת בשבועות, תנאי לקבלת התורה, נוסף על מאכל הרפואה של חג הפסח.

אבל רפואת סוכות, “זמן שמחתנו”, עולה על כולנה. איך נבין זאת? הרפואה של הרגל הזה, הרופא הגדול שמופיע עכשיו ומרפא אותנו – אחרי האמונה השלמה של ראש השנה והתשובה השלמה של יום כיפור, “ושב ורפא לו” – הוא עיקר הרפואה של כל השנה. קשור גם למה שדברנו על תוקף – להיות בריא היינו להיות חזק.

בריא, חזק ושמח!

איך מאחלים למישהו להיות בריא (כמו שאנחנו מאחלים כעת לכולם)? באידיש אומרים ‘זאלסט זיין געזונט און שטארק’ – תהיה בריא וחזק. לא מספיק רק בריא, אלא בריא וחזק. פעם אחד מחשובי החסידים איחל לרבי שיהיה ‘געזונט און שטארק’ – מותר לאחל לרבי – והרבי ענה לו, ‘ומה עם פריילאך?’. לא מספיק להיות בריא וחזק – זה טוב מאד, אבל צריך להיות בריא וחזק ושמח. סימן שאפשר להיות בריא וחזק אבל לא שמח – צריך גם שמחה.

כשמתבוננים באמרה זו, שהרבי רצה שיוסיפו גם שמח, מבינים שהשמחה היא תכלית החוזק של הבריאות. אם אתה בריא וחזק אבל לא שמח, אתה לא בריא-חזק בשלמות, לא זכית עדיין לרפואה שלמה – אתה עדיין חלש. הסימן להיותך מתקיפי ארץ ישראל באמת הוא שאתה שמח. אחרת אתה חלש – מי שלא שמח הוא לא חזק, לא מנצח. בנטילת ארבעת המינים אנו מכריזים “דידן נצח”, ביום כיפור נצחנו את הדין, את ה”משפט לאלהי יעקב”[לו] – כעת לוקחים ביד את סימן הנצחון המובהק[לז] מתוך שאנחנו בריאים. נצחנו את המחלה, אנחנו בריאים וחזקים, ותכלית החוזק והבריאות היינו להיות שמח – “זמן שמחתנו”.

אפשר לומר ש”שלש רגלים תחג לי בשנה” הם עצמם בריא, חזק ושמח: כשאוכלים את מאכל הרפואה, המצות של פסח, נעשים בריאים. אבל כדי לקבל את התורה בשבועות צריך להיות לא רק בריא אלא גם חזק – בשביל לקבל תריג מצוות, כנגד האברים והגידים של הגוף, צריך להיות מאה אחוז חזק. בסיום התורה אומרים “חזק חזק ונתחזק” – להיות חזק שייך לעצם ענין התורה (“תורת משה“[לח] בגימטריא חזק חזק חזק, הערך הממוצע של כל אחת משלש אותיותיו, “אוריין תליתאי”[לט], ‘חזקה’ של חזק). אך תכלית החוזק, הסימן המובהק שאתה באמת חזק, היא שאתה שמח – בחג סוכות אתה שמח, ובהגיע שמחת תורה, שמיני עצרת, אתה שמח מאד – שמח בשמחת הגאולה (“בא יבא צמח בשמחת תורה” – צמח היינו שמח על ידי חילוף צ-ש, משיח אותיות ישמח כנודע[מ])[מא].

הכנעה–הבדלה–המתקה

אחד היסודות של מורנו הבעל שם טוב, של תורת החסידות, הוא הכנעה-הבדלה-המתקה[מב] – מונחים שודאי כולנו שמענו:

קודם כל, על האדם להכנע בפני הבורא.

אחר כך צריך להבדיל בין הקדש לחול כו’. ה’ נתן לנו, עם ישראל, נשמה שהיא “חלק אלוה ממעל ממש”[מג], ובכך אנחנו נבדלים משאר העמים – ה’ בוחר בנו, נותן לנו את הארץ (כנ”ל, בחלקו הראשון של השיעור).

אך תכלית ההבדלה היא להתעצם עם הקדושה שלנו עד שהאור שלנו יאיר את חשך המציאות כולה, להפוך אותה – “אתהפכא” בלשון הקבלה והחסידות – להפוך את החשך לאור ואת המר למתוק[מד]. זוהי המתקה. מחלה היא מר והמתקה היא היכולת בנפש להפוך מר למתוק – “וימתקו המים”[מה]. זו היכולת לקחת את המים המרים, שהם מים חולים, ולהמתיק אותם. אצל משה רבינו כתוב “וימתקו המים” – הפעם היחידה שיש שרש מתק בתורה – ואצל אלישע כתוב “רפאתי המים”[מו]. המתקת המר היינו רפואתו, הפיכתו למתוק.

ההמתקה קורה עכשיו – תכלית הרפואה, תכלית שלש הרגלים לפי הסדר, כנ”ל. הבריא הוא פסח, והחזק – בלי השמח עדיין בשלמות, רק מתחיל להיות שמח – הוא שבועות. אבל הפריילאך באמת, שהחזק יהיה שמח בגלוי, בחיצוניות – הוא סוכות (בו גם המתקת אומות העולם על ידי הקרבת שבעים פרים כנגד שבעים אומות). בקבלה שמחה היא בינה – “אני בינה לי גבורה”[מז], שמחה היא מצד הגבורה. צריך להיות מאד שמח ומאד חזק – לרקוד הרבה, תיכף נרקוד שוב. זו ההמתקה של סוכות.

חגי תשרי – הכנעה–הבדלה–המתקה–המתקה

בתוך חדש תשרי גופא יש הכל:

עיקר ההכנעה הוא ראש השנה, “תמליכוני עליכם”.

עיקר ההבדלה ביום כיפור – נבדלים מאכילה ושתיה, מכל צרכי הגוף, הנשמה מתגלה כנבדלת מהגוף, אנחנו לובשים לבן כמו מלאכי השרת. יום כיפור הוא יום ההבדלה, “אחת בשנה”[מח].

אחר כך סוכות הוא המתקה, רפואה שלמה.

בסוף מגיעים לגאולה שלמה של שמחת תורה – עוד המתקה.

לפעמים כתוב בחסידות[מט] שאחרי הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה חוזרים להכנעה בדרגה יותר גבוהה, אבל בחדש תשרי לא ככה – אחרי ההכנעה של ראש השנה, ההבדלה של יום כיפור וההמתקה של סוכות מגיעים לעוד המתקה בשמחת תורה.

כלומר, ארבע המדרגות הן בעצם הכנעה–הבדלה–המתקה–המתקה (שלמות של 1296, 36 ברבוע, 6 בחזקת 4. ממוצע כל תבה הוא 324, חי ברבוע, “חי חי“)[נ].

ארבע השלמויות וארבעת החגים כנגד ארבעת המינים

נסיים עם עוד הקבלה: אם יש כאן ארבעה דברים שלמים – אמונה שלמה, תשובה שלמה, רפואה שלמה והתכלית היא גאולה שלמה, שנזכה לה תיכף ומיד ממש – הם גופא אמורים להקביל לארבעת המינים. בתורה כל ארבעת המינים כלולים באתרוג, הוא הראשון, “הכל הולך אחר הפתיחה”, “בתר רישא גופא אזיל” – “ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'”[נא] (והכל כלול ב”הדר” שבו, כמבואר בהלכה), אחר כך “כפֹת תמרים”, הלולב, “ענף עץ עבות” ההדס ובסוף “ערבי נחל” הערבה.

איך אפשר לכוון גם אותם כנגד ארבעת השלמים, ראשי תבות אתרג? מי האתרוג בין אמונה שלמה, תשובה שלמה, רפואה שלמה וגאולה שלמה? הכל אתרֹג, אבל צריך אחד במיוחד כנגד האתרוג, אחד כנגד הלולב, אחד כנגד ההדסים ואחד כנגד הערבה. אז נשלים את הדרוש, שכל החדש הזה, “ירח האתנים”, הוא אתרוג – הכולל את כל ארבעת המינים.

חז”ל אומרים[נב] על האתרוג שיש לו גם טעם וגם ריח, להדס יש רק ריח ולא טעם, ללולב טעם ולא ריח. כתוב שהריח הטוב של ההדסים יותר טוב מריח האתרוג. אמנם יש לאתרוג טעם וריח, שניהם יחד, אבל אם יש לך את כל המעלות יחד – כל מעלה בפני עצמה לא מודגשת, לא בבחינת “תקיף”, אורות דתהו. ריח ההדס הוא ריח תקיף למעליותא בעוד ריח האתרוג הוא מתוקן. תיקון הוא התכללות – באתרוג יש התכללות של ריח יחד עם טעם. וכן בנוגע לטעם – טעם הלולב הוא יותר טעם, יותר טוב-טעם, מטעם האתרוג. לתמרים יש הרבה יותר טעם על פי פשט, גם מרבת אתרוגים – “דבש” בתורה הוא הטוב-טעם של התמרים[נג]. והנה, בסוף באה הערבה שאין לה לא טעם ולא ריח – גארנישט, שום דבר – הלעומת-זה של האתרוג, שיש לו גם טעם וגם ריח.

נאמר בקיצור, וכל אחד יכול להתבונן יותר:

יש במסכת סוכה פרק “הלולב והערבה”. מתי הוא “יום ערבה”? הושענא-רבה, שבאושפיזין הוא דוד המלך. בתיקון המדינה, שהזכרנו בחלק הראשון של השיעור, השלב השביעי הוא בנין בית המקדש – שמוזכר הרבה בפיוטי הושענא-רבה. הושענא-רבה הוא יום ערבה, לוקחים חמש ערבות – חוץ מהערבות במינים – וחובטים אותן חמש פעמים. חבטה זו נקראת בקבלה “סוד הנשיקין”, לקראת הזיווג של שמיני עצרת. מהן בקבלה שתי ערבות? נצח והוד, רגלים. תיכף, סמוך להושענא-רבה, מתחיל שמיני עצרת ושמחת תורה. מה המיוחד? כולם רוקדים עם ספר תורה סגור – ואפילו פסול – הכל רגלים. שמחת תורה, השיא, היא הרגלים של השנה, סמל לפשוטי עם ישראל – היהודים הפשוטים של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב אומר שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות. כולם רוקדים יחד. שמחת תורה היא המשך של יום ערבה. לערבות אין לא טעם ולא טעם ריח[נד]. הגאולה היא ה”ערבי נחל” (שבסוף ארבעת המינים, לפי סדרם בתורה).

האתרוג הוא בדיוק ההיפך מן הערבה, יש בו גם טעם וגם ריח, והוא כנגד ראש השנה. בראש השנה, יום הדין, ה’ דן כל אחד ואחת מאתנו, הוא מתבונן בנו (על בינה דווקא נאמר “מינה דינין מתערין”[נה]) ורואה שלכל יהודי יש גם תורה וגם מצות, גם טעם וגם ריח, כל יהודי הוא אתרוג (וכמו שנאמר “כפלח הרמון רקתך”[נו] – “אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון”[נז], שעל כן אוכלים רמון בראש השנה), וממילא כולנו, כל עם ישראל, נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים. ועוד, כתוב[נח] שענין הריח הטוב הוא מסירות נפש. גם קבלת עול מלכות שמים בראש השנה היא תנועה נפשית של מסירות נפש. ויש גם טעם כפשוטו בראש השנה – צריך לשמוח ולאכול ולשתות בראש השנה (“אכלו משמנים ושתו ממתקים… כי חדות הוי’ היא מעזכם” נאמר על ראש השנה, כנ”ל). אם כן, מתחילים את החדש מהאתרוג עצמו, ראש השנה.

ליום כיפור אין טעם (אסור לאכול ולשתות), אבל יש הרבה ריח – “והוא עֹמד בין ההדסים”[נט], אלו בעלי מסירות נפש, חנניה מישאל ועזריה שמוסרים את הנפש על קידוש ה’[ס], כמו שקוראים על עשרה הרוגי מלכות בפיוטי יום כיפור. בכלל, יהודי שעומד בתנועה נפשית של מסירות נפש לגמרי, עד שהמלכות עולה לעתיקא, הוא בחינת ההדסים – ההדס, רק ריח, ריח של תהו.

חג הסכות, עכשיו, כולל את כל המינים – אבל בפרט הוא חג הלולב. אנו מברכים על הלולב דווקא – הוא הכי גבוה, הכי בולט, בין המינים[סא], הוא האומר “דידן נצח”. אם אתה מחפש איזה פרי שטוב לרפואה בסוכות – תאכל תמרים, פרי הלולב, “כפת תמרים”. גם לגבי הסכך של הסוכה – אפשר לעשות לאו דווקא מכפות תמרים, אבל הרבה אנשים עושים מהם סכך, הסכך הכי ירוק, הכי יפה ומהודר.

ולסיכום:

ראש השנה הכנעהאמונה שלמהאתרוג

יום כפוריםהבדלהתשובה שלמההדסים

סוכותהמתקהרפואה שלמהלולב

שמחת תורההמתקהגאולה שלמהערבה

אם כן, עשינו עכשיו עוד מהלך – מתחילים מהאתרוג, אחר כך ההדס, אחר כך הלולב ובסוף התכלית, המתנוצצת כבר כשעכשיו נרקוד, הערבה[סב]. כשרוקדים כולנו הופכים להיות ערבות, “כל ישראל ערבים זה בזה”[סג], “אחוונא” בלשון חז”ל[סד], להרגיש רק אחוה, אותה מרגישים ברגלים, בלי טעם ובלי ריח, רק חיבור פשוט של יהודים פשוטים.

‘בקיצור‘ – תובנות ונקודות ‘עבודה‘:

• ב”ירח האֵתנים” מתגלה התוקף של עצם הנשמה (בניגוד לגילוי האור ב”חדש זיו”).
• אמונה מעוררת לתשובה – המאמין בה’ ומקבל את מלכותו שואף להתקרב אליו.
• תשובה מביאה לרפואה – “ושב ורפא לו”.
• כהכנה לגאולה השלמה נדרשת רפואה שלמה.
• שמחה מביאה רפואה – לכן שלשת הרגלים הם שלשה רופאים גדולים. המצות הם ראשית הרפואה (הנובעת מתוך האמונה), בשבועות מגיעים לרפואה הנדרשת לקבלת התורה ו”זמן שמחתנו” הוא שלמות הרפואה.
• רפואה שלמה היא כשהאדם בריא, חזק ושמח – מי שאינו שמח אינו בשלמות הבריאות.
• תהליך חגי תשרי: בראש השנה מאמינים בה’ באמונה שלמה (אמונה הכוללת מסירות נפש וטוב טעם, כאתרוג) וממליכים אותו מתוך הכנעה; ביום כיפור עושים תשובה שלמה ונבדלים מהמציאות (בריח של מסירות נפש, כהדס); בסוכות זוכים לרפואה שלמה – המתקת המחלה – מתוך שמחה; בשמע”צ-שמח”ת מגיעים לגאולה שלמה, תכלית ההמתקה, כשכל ישראל מתאחדים בריקודים (וכולם נעשים יהודים פשוטים, ללא טעם ולא ריח, כערבות).