רבי חיים בן עטר, נודע על שם פירושו על התורה כ’אור החיים’ הקדוש, נולד בשנת תנ”ו בסאלי שבמרוקו לאביו רבי משה, ולמד תורה מפי סבו רבי חיים בן עטר ‘הזקן’. נישא לקרובתו פאצוניה ועמד בראשות הישיבה בסאלי. כבר שם נודע כאיש אלקים קדוש, דרש בפני הקהל בקביעות והיה גבאי צדקה. מאחר ואשתו לא ילדה לו ילדים, נשא אשה שניה, אסתר, ושתי נשותיו חיו אתו עד סוף ימיו בירושלים. לאחר מסכת מחלוקות ורדיפות נגדו, עלה לארץ ישראל, כשבדרך עבר בליוורנו שבאיטליה, שם הדפיס את פירושו המפורסם על התורה וגייס תמיכה כספית לעלייתו ארצה ולכלכלת הישיבה שתכנן להקים. בסוף שנת תק”א הגיע עם תלמידיו לעכו שם הוקמה הישיבה בתחילה. הזמנתם של יהודי טבריה לקבוע את מושבו בעיר לא עלתה יפה, ולאחר תקופה קצרה של התיישבות בפקיעין עלו לירושלים בסוף שנת תק”ב, שם הוקמה ישיבתו ‘מדרש כנסת ישראל’. כעבור פחות משנה נסתלק לבית עולמו בט”ו תמוז תק”ג ומנו”כ בהר הזיתים.

לבעל ‘אור החיים’ הקדוש היתה אשה גדולה וחשובה מאד, ושמה פצוניה. היא היתה חכמה, למדנית ויראת שמיים, ואפילו הניחה תפילין והתעטפה בטלית. פעם אחת, בא אורח חשוב להתארח בבית ה’אור החיים’, והאשה הכירה באורח שהוא אדם חשוב וצריך לכבדו. על דעת עצמה לקחה את כל מעט הפרוטות שהיו בבית, הלכה לשוק, וקנתה שם את הדג הכי יפה ושמן (כידוע שישנם דגים יותר יקרים וחשובים מבשר).

 היא הביאה את הדג הביתה, ובעלה ה’אור החיים’ הקדוש, זיע”א ועכי”א, הסתכל על הדג והבין שעלה הון תועפות, ואמר לה ביטוי – שצריך להבין מה עניינו כאן – שזה “חילול ה'” להוציא כל כך הרבה כסף על דג. פצוניה שתקה, לא התפעלה יותר מדי, והלכה לבשל את הדג. בדג הזה היה כבד מיוחד, שעושים ממנו מעדן טוב, והיא הכינה גם את המעדן הזה.

כולם התיישבו ליד השולחן לסעוד – בראש השולחן בעלה הצדיק, לידו האורח החשוב, וגם כל בני המשפחה ואולי עוד אורחים – והיא הגישה את המעדן המיוחד מכבד הדג. בדרך כלל מחלקים קודם כל לראש המשפחה, אבל כאן היא חילקה לכולם, ובסופו של דבר הגיעה למקום בעלה, ולא נתנה לו. ואז אמרה: “במקום שיש חילול ה’ – אין חולקים כבד לרב”…

הסיפור הזה מהווה היפוך מעניין למוטיב ידוע בסיפורי חסידים: בדרך כלל, רווח הסיפור על אישה ש”עינה צרה באורחים”, המנסה למנוע מבעלה את המצווה החשובה. כאן, מדובר בזוג ששניהם צדיקי עליון – אך דווקא הבעל מבקר את הכנסת האורחים של אשתו.

כידוע, היה ה’אור החיים’ הקדוש בחינת משיח – ואף רמז על כך בפירושו לתורה. אך מן הסיפור הזה ומאחרים, עולה כי גם רעייתו היתה אישה משיחית, בחינת “אשת חיל עטרת בעלה”: ראשית, היא “אשה משכלת” המכירה באורחיה, וגם יודעת לשלוף את הביטוי התורני המתאים… מכאן בא גם ה’אָן התפעלות’ שהפגינה, כאשר שתקה לנוכח הקפדת בעלה הצדיק וחיכתה לשעת כושר כדי ליישר את ההדורים בדרכה. שנית, היא עצמאית בדעתה והולכת בעקבות שרה אמנו – הגדולה מאברהם בנביאות ומדריכה אותו.

מעניין לראות, כי ברוב השנים נופל יום פטירתו של הצדיק בפרשת פנחס – שנקט בכלל שאותו ציטטה הרבנית פצוניה. מהו, על פי פנימיות, “מקום שיש חילול ה'”? וכיצד החידוד שנקטה בו הצדקת קשור למעשהו של פנחס?

רבי חיים ורעייתו, שהיו שניהם חכמים גדולים, הם בחינת אבא ואמא – ספירות החכמה והבינה. החיים קשורים בחכמה, עליה נאמר “החכמה תחייה בעליה”, ו”ימותו – ולא בחכמה”. הבינה היא אמא, ובה קשורה הרבנית פצוניה שדמתה לשרה אמנו (אשתו השניה של הצדיק, אסתר, שחייה בשלום נדיר עם פצוניה, היא בחינת מלכות – ברתא). מחיצוניות בינה יוצאים דינים, כמו אלה שהתעוררו כשראה רבי חיים את הפזרנות החריגה של אשתו, ותיקונם במעשה “פנחסי” של קנאות ולהמתיק את הדינים בשרשם. פנחס עצמו, שראה את הדינים שהתעוררו כתוצאה מהחטא, אימץ לעצמו את בחינת הדין ומיקד אותו בחוטאים במקום בעם כולו. אך פצוניה נקטה ב’דין’ שונה מעט:

היא אמנם פסקה כי בעלה לא יקבל מן הדג, שזהו מעשה של דין, אך עשתה זאת בהומור תורני שלקח את אנרגיית ההקפדה והפך אותה לבדיחות הדעת. כאשר צדיק כ’אור החיים’ מוציא מפיו את הביטוי “חילול ה'”, ודאי הדבר עושה רושם. אך בתבונתה, העלתה וודאי פצוניה חיוך על פני בעלה – ובבדיחות דעת הצדיק התמתק הדין.

***

פעם אמר הבעל שם טוב  על רבי חיים בן עטר: “כשאני עולה להיכל העליון, אני רואה אותו כבר בדרך חזרה משם”. וכששאלו אותו: “אם כן, גדול הוא ממך?” ענה: “ודאי זריז ממני!”.

הזריזות היא מידה השייכת לחסד, לאישיותו של אברהם אבינו. אדם בעל חסד ואהבה רץ בשמחה לקראת האהוב עליו, ואברהם אבינו הזדרז לקיים את מצוות ה’ – כנראה מהפסוקים “וישכם אברהם בבקר”, “וירוץ לקראתם”, ועוד. גם הכהנים הזריזים בעבודתם שייכים למידת החסד.

אור החיים היה זריז ברוחניות ובגשמיות, וגם את תיקונו בעולם סיים בזריזות – הוא נפטר בגיל ארבעים ושבע, הגימטריא של “ימי שנותינו בהם שבעים שנה”. והנה, המתכת הקשורה בחסד, על פי הקבלה, היא כסף (ששמו רומז לכיסופים ואהבה, וגם הוא קשור באברהם – הקונה את מערת המכפלה ב”ארבע מאות שקל כסף”). מעניין להיווכח, כי מספרו האטומי של הכסף, הוא בדיוק 47, בהם! החיבור שלו לכסף, מסביר גם את זהירותו מפזרנות בסיפור הקודם. כמו בשמירתו על מידת היסוד, שהמתכת המקבילה לה היא “כסף חי” (כספית), גם בכסף-החסד הוא מדייק בתכלית שלא יתפזר למקום לא ראוי. אלא שבסיפור זה, בהשגחה פרטית, דייקה אותו אשתו – ה”אשת חיל עטרת בעלה”.