עסקים

מכון גל עיני

מבוא

המאמר שלפנינו יטפל בנושאים המעסיקים את עולם מנהל העסקים לאור תורת החסידות והקבלה, חכמת הנסתר היהודית. בעשותנו כן נשתמש במסורת ההתבוננות של החסידות בכדי להגיע לתובנות מעמיקות הרלבנטיות לנושאים המודרניים הללו ולמארג היחסים החברתיים בכלל.

חזרתו של עמנו לארצו ההיסטורית מאתגרת אותנו כאומה לתכנן אסטרטגיה להתחדשות חברתית וכלכלית שתבטיח את רווחתנו החומרית, ובה בעת תשקף את האופי הרוחני הייחודי של הארץ ושל תושביה[1]. למעשה, למסורת פנימיות התורה של היהדות יש הרבה מה לתרום כהשראה ליצירת אסטרטגיה שכזו. אחד מעיקריה היסודיים, מאז ומעולם, הוא שהממלכה החומרית שהקב”ה ברא אוצרת בתוכה אפשרויות רוחניות כבירות אשר חייבות להתממש בכדי שהבריאה תוכל להתגשם במלואה. עם החזרה למולדת, בה שמים וארץ קיימו דיאלוג הניצב מעל הזמן, עלינו לשאוף לשחרור החומר מאופי החולין הנגלה שלו ובכך לגלות מחדש את התכלית האלוהית המחוברת לכל ההוויה, לחול כלקודש. לעתים קרובות אנו מוצאים בתנ”ך שלפני הטלת משימה ספציפית על אדם כלשהו הקב”ה פונה אליו בשמו, בכדי לעורר את אישיותו הייחודית המתאימה באופן מושלם למשימה המונחת לפניו. כאשר הקריאה הנבואית אינה נשמעת עוד לאדם ניתן להגיע אליה דרך האופן הרוחני בו הבריאה של הקב”ה נוגעת בכל אחד מאיתנו – פלאי הטבע ונסי ההשגחה האלוקית. האבחנות הייחודיות שצומחות מתוך המפגש שלנו עם עולמו של הקב”ה משמשות להדרכתנו ביצירת תיווך בין שמים וארץ, ובכך למלא את משימתנו האלוקית.

החיבור המיוחד בין האדם המודרני לכוחות החומריים הפועלים בבריאה מאותת לכך שעלינו לחקור, בין השאר, את ההזדמנויות הטבועות במרדף אחר רווח והפסד של הון וממון. למרות שזה עשוי לדחות את אלו המחפשים בדת הפוגה מהאובססיה החומרית של החיים המודרניים, המסורת שלנו מלמדת שאל לנו להתעלם מהנסיון, או המבחן, הקולקטיבי של הדור אלא לחשוף את ניצוץ הקדושה שמחיה את התהליכים ההיסטוריים שמאחוריו – ואין דבר המאפיין את החיים בדורנו כמו הדינמיקה של הצמיחה הכלכלית.

כל נסיון לתת לגיטימציה לנטיה האנושית לעיסוק חומרי חייב להציע קודם כל הצדקה כלשהי לרדוקציה של העולם וכל אשר בו למבחר של עצמים כמותיים ותו לא. רעיון שכזה יכול להיגזר מהנטיה של המכמת לראות התפתחות של יחסי כמות ומספר בין עצמים מגוונים ובלתי-קשורים. עצם מעשה הספירה יוצר מוסכמות לגבי מערכות-היחסים על-ידי הבאת כל הדברים לערך שווה של ‘אחד’. גישת ‘המכנה המשותף הנמוך ביותר’ הזו להוויה יכולה לשמש לאימות הכח הצנטריפטאלי בבריאה, הקושר את כל המרכיבים הנפרדים של העולם הזה למקור יחיד באלוהות. כך שרדוקציוניזם שכזה דווקא יכול לעזור לאדם לגלות את האחדות והחיבור ההדדי שבין כל הדברים. בכיוון ההפוך, אדם הבוחן את המציאות במונחים איכותניים טהורים עשוי למעשה לאבד את המודעות הזו. על-ידי הדגשת המהות הייחודית והבלתי-מוחשית של הדברים, התודעה מוכוונת האיכות עלולה לפתח אידיאליזם כמעט אלילי, לפיו כל מרכיבי הבריאה הנם נפרדים בתוך האינדיבידואליות הברורה והבלתי-מופרת שלהם. מאידך, דווקא האוריינטציה הכמותית של החשיבה הכלכלית היא המכניסה איכות במערכת המרוכזת גם ברווח המתפשט תמידית עבור הבריאה.

קדם מפעליו מאז

מתוך ההבנה שעיסוק בחיים הכלכליים והחומריים לא יוצר בהכרח פירוד מהאלוקות, אלא יכול אף להביא לדבקות בה אם הוא נעשה באופן הראוי, נתמקד להלן בהיבט אחד של החיים הכלכליים – שדה הפעילות התאגידית. נבחן מודל לפעולה יעילה בתוכו שתספק גם מבט מעמיק יותר על מארג היחסים החברתיים והאנושיים שנוצרים בתוך הפירמות, ומשליכים גם על המארג החברתי כולו. התבוננות זו תתבסס על תורת הקבלה והחסידות, והיא תשתמש במודלים מופשטים דיים בכדי שתוכל להיות ברת-יישום בשדות שונים של הפרקטיקה הכלכלית והחברתית בכלל.

שלושת הזירות המרכזיות בהן מתנהלת האינטראקציה המאפיינת את התאגיד הנן:

א.      היחסים בין הפירמה ועובדיה.

ב.       יחסים בין הפירמה והשוק.

ג.        יחסים בין החברה והמשקיעים.

כל התבוננות מעמיקה במארג העסקי-חברתי, והצבת אסטרטגיה כלשהי להצלחתו, חייבת לעבור דרך ניתוח של שלושת המישורים הללו. המאמר מתרכז בעיקר במישור הראשון, החל מהצגת היסודות להתנהלות תאגידית המבוססים על מעורבות, איכות וזרימה, או ביתר פירוט: מעורבות מצד העובדים, איכות המוצר וזרימה של השקעות.

הרמז הראשון מופיעה בתנ”ך בפסוק מספר משלי: “ה’ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז”[2]. צמד המלים “קדם מפעליו” רומז ישירות לתחום בו אנו מבקשים לעסוק. משמעות המילה ‘קדם’ הנה דבר קדום, מן העבר, אבל היא משמשת גם כשורש למילה ההפוכה: ‘קִדְמָה’, או ‘התקדמות’. המילה ‘מפעל’ מייצגת כל יוזמה יצירתית, ובעברית המודרנית משמעותה בעיקר מפעל תעשייתי. על דרך הדרש נאמר שהתקדמות המפעל תלויה ב’מאז‘, שהנו ראשי-תיבות של ‘מעורבות, איכות, זרימה’. רמז נוסף מהכתובים למודל שנפתח ניתן למצוא בפסוק: “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אלוקים זֶה”[3]. כפי שניתן להיווכח, ראשי-התיבות של המלים ‘מחנה אלוהים זה’ הנם גם כן ‘מאז‘. נשתמש בשני הסימנים והמשלים הללו מן הפסוקים בכדי לתאר את המארג שנפרוש לאורך המאמר.

מחנה אלוהים ומאז

התמונה של ‘מחנה אלוהים’ משמשת כסמל מתאים לדבר שראוי לכל חברה יהודית לשאוף אליו, ולא רק במובן העסקי כמובן – או שמא יש לומר שעיקר החידוש הנו שגם על הפירמה העסקית לשאוף להתקיים כ’מחנה אלוהים’, וזאת לא מתוך תפיסה אוטופיסטית ששומטת את הקרקע מתחת למנגנון הייצור והרווח, אלא מתוך שילוב תפישה של יעילות ורווחיות שמאפשרות שפע רב יותר לפירמה עצמה, לעובדיה, למשקיעיה ולחברה כולה. ה”מחנה” היה המבנה הארגוני הבסיסי שהגדיר את שלב ההתפתחות הראשוני של ישראל כעם. בהקיפו הן את התזוזה והן את החניה של עם ישראל במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, ‘מחנה אלוהים’ נהיה לפרדיגמה הראשונה של פעילות קבוצתית קונסטרוקטיבית בתוך הקהילה הישראלית. ה’מחנה’, כארכיטיפ ארגוני, רומז למבנה קבוצתי המונהג ע”י מעורבות שעל האדם ליצור בתוך החברה. היותו מחנה של ‘אלוהים’ רומזת לשאיפה הבלתי-מתפשרת לאיכות, והמילה ‘זה‘ רומזת ליכולת לזהות  זרימה כאשר היא מתרחשת.

משמעות המילה ‘מאז’, שאימצנו כנוטריקון ללימוד שלנו, הנה גילום הרעיון של משהו המגיח ‘מראשית הזמן’. בתור שכזו היא יוצרת תחושה של ראשוניות, כמו המילה ‘קדם’ (שניתן להקבילה למילה הלועזית ‘אורגינאלי’ – Original), המופיעה יחד איתה בפסוק הנ”ל. הרלבנטיות של דברים בראשיתיים לתחום היוזמה החברתית-כלכלית נמצאת בקשר שניתן לזהות בין הצלחה יצירתית שמחזיקה מעמד לבין השורשים הראשוניים של החוויה האנושית מהם היא שואבת את השראתה. האדם יכול להיות בטוח בכך שמאמציו היצירתיים יזכו לברכה רק אם ההשראה לאותם מאמצים באה ממקור עתיק ונצחי של חכמה, בבחינת “כל קדמון נצחי”[4]. המילה ‘נצח’ מכילה בתוכה גם את שורש המילה ‘ניצחון’, המקבילה ל’הצלחה’. יוצא מכאן שאם יוזמה כלשהי מבוססת באופן בלעדי על בסיס ידע עכשווי, ולכן גם זמני, אולי היא תוכל ליצור הצלחה אבל בטבעה היא לא תחזיק מעמד. יצירתיות מתמשכת מתאפשרת רק ע”י הגעה אל מעבר למשאבים הזמינים והתחברות למקור ראשוני של אנרגיה שמזין את את הפרט הלוקח על עצמו סיכון בעל אופי נצחי ואלוקי. התורה עצמה הנה, כמובן, המקור הראשוני לחכמה יצירתית שבאה אלינו ‘מאז’. להלן נשתמש בה לעומק רב יותר בכדי לחקור את הנושא העומד בפנינו.

שלושת שלבי היצירה

הגזירה של שלושת העקרונות שניסחנו לעיל (מעורבות, איכות וזרימה) מתוך הפסוק ממשלי רומזת גם לקשר חשוב בין הפרוייקט התאגידי לבין הפרוייקט היצירתי האלוהי אליו מתייחס הפסוק עצמו. הנחה יסודית של החיים היהודיים הנה המחוייבות של כל יהודי להידמות לבוראו, כמאמר הפסוק: “כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אלוהיך וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו“[5]. פירוש אחד לרעיון זה, המופיע כבר בדברי חז”ל, עוסק בתיקון המידות שנובע מהידמות לבורא בבחינת “מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון”[6]. אך הדרך האידיאלית להידמות לבורא תהיה השתתפות במעשה היצירה והבריאה עצמו. למעשה, זהו הרעיון הבסיסי העומד מאחורי רבות ממצוות התורה, ובייחוד מאחורי הראשונה שבהן: “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ”[7], שמכוונת ליצירת עוד דמויות אלוהים בעולם ולא, חלילה, למעט את הדמות[8].

כאשר היא מובאת בהקשרה, היוזמה שאדם לוקח על עצמו ביסדו חברה או עסק יכולה לבטא שאיפה רוחנית עוצמתית, בולטת ובעלת תוקף – השאיפה ללכת בדרכי האדריכל והמוציא לפועל הראשי של היקום. יצירת חברה משמעה יצירת עולם. האחריות הכרוכה בכך יכולה להיות לעתים תובענית, לחלוש על חיי היזם ולהגדיר את טבע התרומה שלו לתיקון הכללי של הבריאה האלוהית. אם כך נאמר, על דרך המליצה, שעל כל יהודי להחזיק בבעלותו חברה, ולו בשביל לספק לעצמו ממלכה שיוכל לטפח מינקות לבגרות ולהשקיע בה את אישיותו היצירתית הייחודית.

ניתן להשוות הקמת חברה לבניין מקדש. הזהר אומר שהמשכן שאלוהים ציווה את בני ישראל להקים במדבר שיקף בעיצובו את כל פרטי הבריאה[9]. בתור פעילות הבניה המשוכללת ביותר המתוארת בתנ”ך, הקמת המשכן (והמקדש) משמשת כבסיס ההלכתי להגדרת טבע המלאכות היצירתיות בהקשר של איסור עשיית המלאכה בשבת. החשיבות שנותן הקב”ה להקמת מקום גשמי בו תשרה שכינתו מצביעה על הפוטנציאל העמוק הטמון בכל מעשה ועבודה יום-יומיים שהאדם לוקח על עצמו מתוך כוונה להאדיר את שם ה’ בעולם.

תהליך היצירה, כפי שהוא מתואר בתנ”ך, יכול להיות מזוהה כשלושה שלבים נפרדים. השלב הראשון מכיל את היצירה הראשונית של היקום, כפי שמתואר בפתיחת ספר בראשית. על-אף שאנו נוטים לזהות את התיאור הספציפי הזה כמקיף את כלל הפעילות היצירתית המשפיעה על מצב היקום, ישנם רמזים בטקסט עצמו לכך שאין זה המצב. הפסוק “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי”[10] נבדל משאר הפסוקים המסכמים את ימי הבריאה בכך שיש בו ה’ הידיעה לפני שם היום. חז”ל מפרשים הבדל קטן זה בפסוק כרומז לכך שהיה למעשה ‘יום שישי’ נוסף בהיסטוריה של העולם – היום השישי בחודש סיון, היום בו ניתנה התורה שהבטיחה את יסודות הקיום[11].  זהו גם מקור החשיבות של הפסוק בו אנו דנים בבסיסו של מאמר זה. כאשר התורה מתארת את עצמה כ”ה’ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז”, אנו מבחינים בעמדה המקדמית של התורה בתכנית הבריאה של אלוהים. על אף שהתורה הנה ‘סוף מעשה’ הרי שנתינתה ‘עלתה במחשבה תחילה’. על כל פנים, התהליך המתמשך של הבריאה לא בא אל סיומו במעמד הר סיני. נותר עוד הישג יצירתי אחד שהיה נחוץ בכדי להעניק לבריאה את אופיה האלוהי: הקמתו של מקום גשמי בו תוכל הנוכחות האלוהית לשכון. הקמת המשכן במדבר, ביחד עם מיקומו המאוחר יותר בארץ-ישראל, עד שיוסד בסופו של דבר כבית-המקדש, הנם שלבים חשובים במסע למימוש השאיפה והמטרה הזו שטרם הוגשמה. הקמתו מחדש הסופית של המקדש, שתיעשה בנוכחות לא אחר מאשר המשיח בכבודו ובעצמו, תסמן את השיא של תהליך יצירה בן ששת אלפי שנים. כעת ניתן להראות ששלושת שלבי היצירה שזוהו לעיל – בריאת היקום, מתן התורה והקמת המשכן האלוהי בירושלים – מקבילים לשלושת העקרונות שציינו כהכרחיים לכל פרוייקט יצרני.

המבנה הבסיסי של היקום, המתואר בתחילת התורה, מייצג את ייסוּד התשתית הקוסמית שאיפשרה לקב”ה מעורבות מתמשכת בהיסטוריה של העולם מבלי לחייב את התערבותו הגלויה בחיי היום-יום של בני-התמותה. בכך נוצר האיזון עליו מיוסדת עצם יכולת הבחירה החופשית של האדם. עם זאת, מעורבותו הנסתרת של הקב”ה בבריאתו איננה מונעת כינון יחסים משמעותיים עמו מצד האדם, היא פשוט מאפשרת לאדם מידה של אוטונומיה בחייו כך שהוא יוכל להקדיש את עצמו למשימת השלמת תכנית היצירה האלוקית.

עם מתן התורה נחשף ‘מוצר’ אלוהי בפני העולם, שמשמש כמקור השראה לעיצוב משמעותי של חיי האדם והמלאכות היצרניות. מתן התורה בא כשיא של למעלה מאלפיים שנות ‘עבודה’ מצדו של אלוהים בפיקוח על התפתחותה של הסביבה המתאימה בה יוכל לחשוף את רצונו כלפי הבריאה; ובנוסף – התנאי המוקדם ההכרחי להתגלות התורה היה זמינותו של ‘צוות’ יצירתי שניתן לסמוך עליו שיזדהה עם החזון האלוהי המוטמע במילותיה. האומה הישראלית שזה עתה נולדה היתה בדיוק הדבר הזה – עם הנועד למצויינות ומוכן להתמסרות מוחלטת למשימת הוצאת רצונו האל מן הכח אל הפועל בתהליך המתמשך של שכלול המציאות.

לבסוף, אנו מוצאים בהישג היצירתי האולטימטיבי על פני האדמה – בניין המקדש – ביטוי לעיקרון השלישי והמסכם עליו מושתתת ההצלחה בכל מפעל ויוזמה: הצורך למקסם את זרימת השפע (או ההשקעות, במקרה העסקי) אל תוך השדה היצירתי והחוצה ממנו. בית המקדש השלישי, שיבנה בירושלים, מתואר בתנ”ך כמקור ממנו יזרמו ‘מים חיים’ להפריית הבריאה והוא יהווה את מוקד המשיכה רב-ההשראה ביותר להשקעה שהאדם ידע מעולם[12]. אומות העולם כולן יביאו את משאביהן היקרים ביותר כמנחה בהלל והודיה לה’ יתברך. מירושלים יופץ הלאה חזון של איכות שיקיף את ארבעת קצוות הארץ, בגבשו את המין האנושי כולו לצוות אחד המסור לפיתוח ושגשוג ממלכת אלוהים שכאן בארץ.

בתוך משפחת התאגיד – היה מעורב ואל תתערב

המשפחה המורחבת מייצגת בבירור את ה’מחנה’ כיחידה הארגונית הבסיסית המתוארת בתנ”ך. לפני היות ‘ישראל’ לעם, הוא היה ידוע כ’בית יעקב’ – יחידה בעלת זהות רוחנית, כשם שסוציו-אקונומית, שהוחזקה כמקשה אחת באמצעות קשרים של מוצא וייעוד משותפים[13]. מכאן, שעל כל חברה השואפת להפוך ל’מחנה שכינה’ לשאוף לחקות את מודל המשפחה המורחבת הזה. המילה העברית ל-Company הנה ‘חברה’ והיא משמשת להתייחסות לכל מערכת חברתית מאורגנת, כאשר היסודית שביניהן הנה כמובן המשפחה הגרעינית. הקונוטציה הנוספת של ‘חברה’ – חברות וידידות – רומזת לרוח החמימות האנושית שצריכה למלא כל צורה של חברה, כולל כזו שנוסדה לשם הפקת רווחים כלכליים טהורים.

שורשיו של התאגיד המודרני הנם במסורת הקדומה של העסק המשפחתי. בכל משפחה ישנו ראש בית-אב המנהל את הרשת המורחבת שלה, וליורש הטבעי של עמדה זו מוענקת בדרך-כלל מידה מסויימת של אחריות (עוד בחיי אביו) כאות לאמון ולביטחון המוחלטים שיש לאביו בו. אם היורש אכן ראוי לאמון זה, הוא יפעל כ’בן שנעשה עבד’[14], בהכניעו את צרכיו האישיים לטובת צרכי היחידה המשפחתית הרחבה. כפיפות זו, באופן פראדוכסאלי מעט, היא אשר מעניקה לבן את הזכות לפעול מיוזמתו הפרטית. כל עוד הוא מכיר בתלות החיונית שלו בסמכות גבוהה יותר, ניתן לעודד את הבן לפתח את כשרונותיו ויכולותיו הייחודיות כך שדור חדש של מנהיגות יוכל להתגלות.

בתור אחד השרידים הבודדים של שלטון הירארכי שנותרו בעולמנו אחוז התרבות הדמוקרטית, המבנה התאגידי דורש ראש חזק ושלטוני. אף על פי כן, שרשיו שבמסורת המשפחתית דורשים שהעובדים יחושו אהבה וכבוד ההולמים אותם כחברים בשבט התאגידי. רק אז ניתן לצפות מהם להרגיש, בנוסף לנאמנות והמסירות המתאימים ל’עבד נאמן’, את האחריות להיות ‘בן יורש’ אשר הפנים את הרעיון היצירתי שפותח על-ידי קודמיו. האיזון העדין שמאפיין את תפקיד העובד, הן כ’עבד’ והן כ’בן’, מזכיר את מדרגת ה’בינוני’ שבספר התניא. שתי האותיות המרכזיות של המילה ‘בינוני’ מרכיבות את המילה ‘בן‘, בעוד האותיות הנותרות (‘י–ו–נ–י‘) שוות מבחינה גימטרית למילה ‘עבד‘. השילוב הזה מבהיר לנו שאוירה מתפשטת של אהבה וכבוד מעודדת את כל צוות העובדים לתרום למטרה המשותפת של הגוף התאגידי ע”י הפעלת יוזמה יצירתית וחשיבה עצמאית.

המוטו שצריך להנחות את היחסים בין חברי הצוות בתוך חברה הנו ‘היה מעורב ואל תתערב’, או ‘מעורבות ללא התערבות’. עיקרון זה משקף דינמיקה הנקראת בקבלה ‘נוגע ואינו נוגע’ – ‘מטי ולא מטי’. תנועה זו מאפיינת את היחסים שבין הגבר לאשה, בעוד התנועה המקבילה של ‘רצוא ושוב’ מאפיינת את היחסים שבין האשה לגבר[15]. בהסתכלות כוללת יותר אנו מוצאים בגמרא את העיקרון “כל ישראל ערבים זה בזה”[16], ובאשר בני ישראל מרכיבים ‘חברה’ משמעות המילה ‘ערב’ הנה שהאחריות בין הפרטים בחברה (במובן הכלכלי והחברתי כאחד) לא אמורה להוליד התערבות מיותרת אחד בחיי השני, ממש כשם שמעמד הערב (בהלוואות בנקאיות) איננו מתיר לו להכתיב ללווה מה לעשות בכסף שלווה (בזכות הערבות כמובן). האחריות לאחיך בן עמך מתבטאת דרך מאמץ חינוכי מתמשך וגם, כאשר יש צורך בכך, בביקורת ומחאה – אך רק לעתים נדירות בהתערבות של ממש בחייו. האיזון בין חופש אינדיבידואלי ומשמעת קבוצתית, שהנם הכרחיים לתפקוד האופטימלי של הארגון, יכול להישמר רק ע”י קידום העיקרון הזה בתור פונקציה המאפשרת יוזמה עצמאית תוך שימור מסגרת האחריות הקבוצתית. תושיה מצד העובדים האינדיבידואלים מועילה רק כאשר היא מלווה בהזדהות עמוקה עם המאמץ הקבוצתי כולו. אך אם היוזמה נובעת, או מכוונת, להורדת ערכו של חבר אחר בצוות העבודה אין לסבול אותה. כפי שאומר המגיד ממעזריטש: ”בני האדם מתחרים זה בזה וכל אחד רוצה להיות למעלה מחברו. אומר אני – רוצה אתה להתרומם ולהיות למעלה מחברך? מוטב שתקים גבעה לעצמך מאשר שתחפור בור לחברך”. אך יש לשים לכך שלא תמיד העובד מודע לכך שחפירת בור לחברו הנה המוטיבציה האמיתית שלו. זהו תפקיד המנהל לחוש את ההיקף בו כל יוזמה פרטית מקדמת את טובת החברה בכללותה, ולוודא שהיא איננה מאיימת על העובדים האחרים. למנהל המוכשר לכך יש את החכמה וראיית הנולד הנחוצים בכדי לעודד את היצירתיות של עובדיו, בספקו להם תחום רחב של חירות, בעודו מטעים בהם הרגשה מוצקה של אחריות למאמץ הקבוצתי.

יתרו וההירארכיה של בני ישראל

הראשון שזיהה את הערך של מערכת הירארכית ‘שטוחה’, בה לבעלי-תפקידים זוטרים ניתנת האחריות המקסימלית, היה יתרו, חמיו של משה רבינו. לאור העומס העצום עמו התמודד משה כשופט יחיד של עם ישראל מגיש לו חתנו יתרו עצה:

עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אלוהים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל האלוהים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל האלוהים; וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן; וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אלוהים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.[17]

 בהציעו מערכת דמוקרטית יותר לשם שיפוט יום-יומי של ענייני עם ישראל, הוכיח יתרו אבחנה מעמיקה בדבר השימוש הפורה והיעיל של מערכות ביורוקרטיות. בכך שהעלה את הרעיון לפיו על מערכת המשפט להיבנות בצורת פירמידה, המעניקה עדיפות דווקא לדרג המקומי הנמצא בבסיסה, הוא הפגין אמון ביכולתן של רשויות כפופות לנהל חלק משמעותי מחיי הקהילה. ניתן לשער שמשה היסס להציע מודל שכזה – ולו בשל העובדה שהוא הרגיש שמעורבות מירבית מצדו, בהיותו היחיד שקיבל את החוק מפי האל, הנה חיונית לשם הבטחת קבלת החלטות הוגנות ומדוייקות המבוססת על האמת שנספגה בנשמתו, כפי שכותב התלמוד: “משה אמת ותורתו אמת”[18]. יש לציין, עם זאת, שאפילו משה היה מוכן לקבל את אהרן, את בניו ואת שבעים הזקנים כשותפים בתהליך השיפוט[19]. היה זה בשל אמונו ביכולתם ‘לבטל’ את עצמם ובכך ליישם את החוק תוך הקפדה על אמות-המידה לאמת שהוא יחשוף בפניהם. הממונים הנוספים שהוצעו ע”י יתרו לא השרו במשה את אותו ביטחון ולכן הוא לא ראה אותם, לפחות בהתחלה, כעזרה אפשרית. במונחי הקבלה, חמשת מדרגות ההירארכיה העליונות שבאמצעותן חוקי התורה נמסרו ויושמו (הקב”ה, משה, אהרן, בני אהרן ושבעים הזקנים) מקבילות לחמש הספירות העליונות: כתר, חכמה, בינה, חסד וגבורה. לחמש הספירות הללו מקבילים גם חמישה מצבי תודעה המביאים את האדם למצב בו הוא ‘שקוע’ בתוך ה’מים’ של הידע האלוהי, ממש כפי שמשה היה שקוע בו וחשש מהאצלת הידע הלאה למקומות בהם יש נוכחות רבה יותר ל’עצמי’ האנושי הדוחק את המודעות לאלוהות. אכן, חמש המדרגות התחתונות של ההירארכיה הזו, כפי שהוצעו ע”י יתרו (שרי אלפים, מאות, חמשים, עשרות ובני העם), מקבילות לחמשת הספירות התחתונות, אשר כל אחת מהן מכילה מרכיב של מודעות עצמית ועצמאית. יכולתו של משה לשלב את כל מדרגות התודעה השונות הללו לשרשרת של סמכות תורנית רמוזה כבר בשמו, שניתן לו ע”י בת פרעה בשל העובדה שהיא משתה אותו מן המים. משיה זו מסמלת את העובדה שעל אף שתודעתו הפנימית של משה היתה שקועה לחלוטין במים של הידע האלוהי, הוא היה מסוגל גם להימשות לאדמה יבשה וליצור יחס גם לאלו המסורים ל’אדמה היבשה’ של חוויית התודעה הרגילה. לכן הוא גם הסכים לקבל את עצת יתרו, ובכך הבטיח שכל בני ישראל יקבלו ויבינו, איש לפי מדרגתו, את חוקי התורה שמקורם באלוהים.

ניתן לזהות בעצתו של יתרו את העיקרון הראשון מתוך השלושה שניסחנו לפעילות עסקית: מעורבות (ללא התערבות). העיקרון השני, איכות, מוצא את ביטויו במסירותו העצומה של משה לאמת, הרומזת לאימות מתוך הנסיון של אידיאלים אלוהיים. החיבור של משה לעיקרון השלישי, זרימה, מבוטא בקשר שלו ליוסף: “וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף”[20]. יוסף, יותר מכל דמות אחרת בתנ”ך, גילם את היכולת לגרום למערכות כלכליות-חברתיות מורכבות לזרום. ניתן לראות זאת באופן בו הוא אסף וניהל את כל משאבי מצרים, שהיתה הממלכה העשירה ביותר בעולם העתיק, באופן המזכיר מערכת בנקאית מודרנית. ע”י פיזור מחדש של האוכלוסיה בממלכה המצרית, ששינה את פניה הדמוגרפיים של החברה, הוא החיה למעשה את הכלכלה המצרית שהיתה נתונה במצב קיפאון עד אז. אם עצתו של יתרו משקפת את מידת החסד, ופעולתו של משה את האמת, אזי יוסף הוא המייצג את השלום. השלום, או השלמות (Well-Being), שבתוך כל אורגניזם הנו פונקציה של זרימה יציבה של נוזל החיים הפנימי שלו.

יתרו, מצדו, האמין שלא יכול להיגרם כל נזק מהאצלת מספר סמכויות קבועות לאנשים שיש להם אופי וידע מזוקקים דיים, גם אם לא באופן מושלם. מצד שני, הוא חש שנכונות לעשות זאת תהא שיא התגלמות החסד כלפי מספר גורמים: הקהילה, שתזכה לגישה קלה וישירה להליך השיפוטי; נושאי התפקידים הנבחרים, ש’ירוויחו’ באופן רוחני מההזדמנות ליישם אחריות שיפוטית; והברור מכל – משה עצמו, שישוחרר מנטל קהילתי עצום וזאת מבלי לערער את המשקל המכריע של סמכותו ודעתו. בסופו של דבר, נקודת המבט של יתרו התקבלה ע”י משה ומודל הירארכי חדש נולד – מודל המבוסס על נציגות רחבה של הסמכה ע”י המנהל הבכיר של הקהילה. המאבק בין מידות החסד והאמת של יתרו ומשה מזכיר את המדרש על העמדות המנוגדות של עקרונות אלו בבריאת העולם.[21] המדרש מתייחס לפסוק: “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ”[22], ואומר שמידת החסד דרשה שהעולם אכן יברא, ואילו מידת האמת דרשה למנוע את בריאת העולם. בהכריעו בבירור לצד החסד הקב”ה השליך את מידת האמת לאדמה, בתור מחווה סמלית שבאה לומר שעל הסטנדרטים הקפדניים של האמת להתעצב בהתאם למגבלות של קיומנו הארצי והמוגבל. העובדה שדווקא יתרו נבחר לייצג עיקרון זה בתורה נרמזת כבר בשמו, הבא מן השורש י.ת.ר. – שמשמעותו תוספת. רש”י אף כותב ששמו של יתרו רומז ל’חלק הנוסף’ של התורה בו נמצאת הצעתו. שם זה קשור גם למילה ‘יתרון’, המשוייכת בספר קהלת ל”יתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ”[23], כפי שניכר בעלייתו של יתרו מעמדה חסרת חשיבות לכאורה בתחילת דרכו לעמדה של אחריות רבה המאירה את דרכו של העם. פרשת יתרו, לצד הצעתו של יתרו לארגון מחדש של העם, מהווה מבוא גם למתן התורה בהר סיני. כך שבמובן מסויים יתרו הצליח בחשיפת המהות האמיתית של ישראל, השילוב בין חסד לאמת, בין רוח לחומר, שמזכה אותם ביכולת להכיל בתוך שמם ממש את שם הקב”ה.

הצלחתו של מודל זה תלויה ביכולת הנציגות הנבחרת לספק השראה והנחיה גם כאשר היא נעדרת משדה הפעולה הממשי. העיקרון ‘מעורבות ללא התערבות’ רלבנטי להנהלת החברה כשם שהוא רלבנטי לסגל העובדים שלה. עיקרון זה מייסד מארג ראוי של הנהגה וכפיפות שניתן להבינו ע”י התבוננות במצב בו רואה הקב”ה את הבריאה מבחינתו, כפי שכותב הזהר: “איהו תפיס בכלא ולית מאן דתפיס ביה” – “הוא משיג בכל ואין דבר משיג בו”[24]. על-אף שהיא כל הזמן סביבנו, נוכחותו של אלוהים מורגשת רק לעתים רחוקות ככח פולשני המגביל את פעולתנו בעולם. האדם פועל באופן חופשי, וחווה את עצמו ככזה, בעוד ההשגחה האלוהית ממשיכה להשפיע בדממה על התוצאות של כל מה שאנחנו מניעים. הסמיכות המסתורית של הרצון החופשי של האדם, לצד תפאורת הרקע של ההשגחה והפיקוח האלוהיים, כוללת את הפראדוכס הבסיסי שנח בבסיס כל מאמצי האדם להשפיע ולתקן את העולם בתוכו הוא חי.

אותו פראדוכס מתלווה לניהול של כל פרוייקט יצירתי ויצרני, בו יוזמה עצמאית חייבת להיות מעורבת בהנחיה מלמעלה. נוכחותו הנסתרת, ועם זאת רבת ההשפעה, של אלוהים בתוך העולם מספקת מודל הנהלה בו איפוק עצמי מיושם מתוך בחירה רצונית כדרך לקידום עשיה חיובית בכל הרמות של הארגון. אמנות הניהול הנה כישרון שניתן להקבילו ל’ניהול’ האלוהי של ‘מעשה מרכבה’, המתייחסת להכוונה של האל את העולם לקראת תיקונו והשלמתו. בתור מסגרת המשמשת להבנת הטבע של ‘מעשה בראשית’, מעשה מרכבה מספק מודל לניהול ותחזוקה של כל פרוייקט יצירתי, שהנו מעין ‘בריאה’ ותיקון של עולם בזעיר אנפין. מאחר ומעשה מרכבה הנו מעשה מסתורי ויסודי יותר מאשר מעשה בראשית, ניתן ללמוד שכשרונות הנהלה טובים הנם קשים יותר להשגה ולפיתוח מאשר הכשרונות הדרושים לעבודת היצירה הממשית. אך ממש כשם שיוזמה עצמאית יכולה להוביל להתערבות, כך גם איפוק עצמי עלול להביא לעתים לאדישות או אפילו לרשלנות. עם זאת, כאשר מיישמים אותה כראוי, שליטה עצמית מצד ההנהלה משרתת את הסביבה התאגידית ע”י עידוד העובדים להגברת מעורבותם וביטוי הפוטנציאל הרדום שלהם. חשיפת הפוטנציאל הזה היא המספקת להנהלה את הידע והמשאבים בכדי להתקדם בתכניתה היצירתית.

מעורבות וצמצום

למעשה ניתן לומר שהעיקרון: ‘מעורבות ללא התערבות’ מייצג את אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה הקבלית: רעיון הצמצום. עפ”י רעיון זה בתהליך הבריאה אלוהים ‘צמצם’ את נוכחותו התמידית ואת אורו האינסופי בכדי ליצור ‘חלל פנוי’ שבתוכו ניתן יהיה ליצור את הממלכה הסופית של הבריאה החומרית. אך החסידות מלמדת שאין לתפוס את הצמצום האלוהי כפשוטו, במובן זה שאלוהים הסיר, או שינה באיזשהו אופן חלילה, את השפעתו הנצחית. נכון יותר להבין את הצמצום כמצביע על יצירת רמת תודעה חדשה: תודעת הנברא, המעניקה לנו את הרושם שאלוהים נסוג למעשה מבינינו, והשאיר אותנו לשאוף למצב מציאות אוטונומי המקיים את עצמו, כאשר בפועל אורו האינסופי ממשיך למלא את המציאות כולה. נוכחותו הנצחית של האל הנה סמל מובהק למעורבות ולדאגה שהוא רוחש כלפי בריאתו. היעדרותו לכאורה ממישור החוויה המיידי שלנו הנה אסטרטגיה מכוונת שנועדה לספק לאדם את המרחב בו יוכל לחקור את יכולותיו וכוחותיו ולבסוף להתאחד מחדש, ‘מלמטה’, עם בוראו. כך שמידת הדין, שנוהגים לשייך להסתתרות של האל מבריאתו הנה למעשה סוכנת של מידת החסד. באופן דומה, הצעתו של יתרו למשה ש’יסיר’ את עצמו מהמעורבות המתמשכת בחיי הקהילה, ובכך יאפשר לאחרים את ההזדמנות לבטא את אותה אחריות, הנה דוגמא של דין וחסד הפועלים במשותף[25]. אילו היינו מתייחסים לרעיון הצמצום כפשוטו, ומיישמים אותו במודל התאגידי שלנו, היתה משמעותו שעל ההנהלה לסגת לחלוטין מהזירה המיידית של הפעילות התאגידית לעמדה בה ניתן יהיה לצפות בפעולות מרחוק. אך עמדה שכזו היתה יוצרת דמורליזציה ואוירה של דחיה בתוך החברה, שכן היעדר התערבות שכזה היה משדר אדישות מופגנת כלפי מה שמתרחש בשטח. אך בפירוש החסידי למושג הצמצום איפוק מצד ההנהלה לעולם איננו מסכן את תחושת האיכפתיות והדאגה שלה לחברה כולה. הבנה זו מאפשרת איזון ושיווי-משקל, שהנו הדינמיקה האולטימטיבית העומדת מאחורי תיקון המציאות. תפיסת הצמצום כפשוטו יכולה להתקשר לאופן השטחי בו אנו חווים את הבריאה, ובכך גם לשקף במידת מה את ‘מעשה בראשית’, אבל היא לא יכולה לקחת אחריות על הפראדוכס של ‘מעורבות ללא התערבות’, הנובע מ’מעשה מרכבה’ ומעניק את הכח לתיקון המציאות .

סיכום

הפוטנציאל היצירתי הטבוע בכוח העבודה של האדם הנו הנכס הגדול ביותר ומקור הכח של הפירמה. למעשה, משמעות המילה ‘כח’ בעברית הנה הן ‘עוצמה’ והן ‘פוטנציאל’, והיא רומזת לעוצמה המושקעת בריסון כוחותיו של האדם כאשר המטרה הנה חשיפת הפוטנציאל הטמון בזולת. חז”ל אומרים ש”אם דומה הרב למלאך ה’ יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו”[26], והבעש”ט שואל על כך[27] כיצד יכול אדם לדעת האם רבו דומה למלאך ה’ אם הוא מעולם לא ראה מלאך? בתור תשובה הוא מציע לקרוא את המילה ‘מלאך’ הפוך: ‘כאלם’, ומסיק מכאן שהיכולת להשתמש בשתיקה כאמצעי להצמחת תובנות חדשות מכשירה את האדם להכיל טבע ‘מלאכי’. טבע שכזה איננו מבטא עצמו באמצעות שתיקה בלבד, והוא יכול להתבטא גם בהערות ועצות המכוונת להפיק את המחשבות מתלמידיו, כאשר אלו בתורן יוכלו לעורר מחשבות חדשות ברב עצמו.

הביטוי המשמש בימינו לציון סגל כוח העבודה – ‘כח אדם’ – יכול להיות מובן ככח אנושי כפשוטו, או שניתן להבינו גם כמאגר של פוטנציאל אנושי. הפוטנציאל הזה, הנקרא גם ‘הון אנושי’ (בו נתברך במיוחד עם ישראל כידוע), הנו המשאב הגדול ביותר שיש להנהלה ויש לטפחו באופן אקטיבי אם הפירמה מעוניינת לעורר מאמץ מקסימלי ולייצר תפוקה אופטימלית, לטובתה ולטובת החברה כולה.