סיפורי צדיקים

רבי משה טייטלבוים, אבי שושלת סיגט-סאטמר ומראשי מפיצי החסידות בהונגריה, נקרא על שם ספרו ‘ישמח משה’, נולד בשנת תקי”ט בפרעמישלא שבגליציה לאביו רבי צבי הירש ואמו חנה. למד תורה אצל דודו רבי יוסף מקולבסוב ואצל רבי אריה יהודה הלוי רבה של סטריזוב. נישא לחיה שרה. בגיל 25 התמנה כרבה של שינאווא שבגליציה ובהמשך נתמנה לרבה של אויהל בהונגריה. בהשפעת חתנו, בעל ‘אריה דבי עילאי’, התקרב לחוזה מלובלין ונעשה לחסידו. נסע גם למגיד מקאז’ניץ, לרבי מענדלי מרימנוב ולאוהב ישראל מאפטא. כתב ספרים רבים, מהם ‘ישמח משה’ על התנ”ך, שו”ת ‘השיב משה’, ‘יין הרקח’ על פרקי אבות ועוד. מתלמידיו: בנו רבי אלעזר ניסן, רבי יואל אשכנזי בעל ‘מלא הרועים’, רבי מנחם מענדל פאנעט מדעעש ורבי צבי הירש מליסקא. הסתלק בכ”ח תמוז תר”א ומנו”כ באויהל.

סיפר רבי צבי הירש מרודניק זצוק”ל: זקני הקדוש, ה’ישמח משה’, התאונן פעם בפני הגבאי שלו על כי מרבים להגיש לפניו הרבה סוגי מאכלים. ואמר: ממה נפשך, אם הדגים טובים הם יביאו דגים כדי הצורך ונשבע ונותיר מהם, ואם הדגים אינם טובים, רק הלפתן מהגזר (מייערן צימעס) – יביאו מזה הרבה ולא נצטרך עוד לבשר ודגים, המרק וכו’… ואמר זאת כשהוא מלא תרעומת, והתרה במשמשו שיותר לא יגישו לפניו יותר מסוג מאכל אחד, שאם לא כן – יעקרנו מן השורש!

ודרכו בקודש היתה לאכול בעיניים עצומות, ונענע עצמו כמו בעת עמדו בתפילת שמונה עשרה, ולפעמים היה יושב אחוז בשרעפיו זמן ממושך קודם אכילתו וכשפקח את עיניו היה שואל למה לא מביאים מים אחרונים, והוצרכו להזכירו כי עדיין לא אכל. ולפעמים לאחר שכבר אכל היה שוקע במחשבותיו הק’ ואז היה פונה ושואל: למה מתמהמהים כל כך מלהביא את האוכל? וכשאמרו לו שכבר אכל, אמר: אם כן, הביאו מים אחרונים ונברך ברכת המזון.

והגבאי, שכבר ידע כי רצונו שיתנו לו רק מאכל אחד, היה מערים עליו: הגיש לפניו את המאכל הראשון, ואז היה זקני הקדוש סוגר את עיניו ומתחיל לאכול, וכשמסיים לאכול את מה שהיה בקערה היה הגבאי שופך לתוך הקערה את המאכל השני, ואח”כ את השלישי. עד שסיים את כל המאכלים שרגיל היה להגיש לו… וזקני הקדוש לא הרגיש כלל כי טעם המאכלים נשתנה מרגע לרגע, וכשהרגיש כי הקערה ננמרה, הבין זקני הקדוש כי סיים כבר לאכול. ואז פקח את עיניו ופנה אל הגבאי ואמר לו: הנך רואה כי צדקו דברי, היום הגשת לי רק מאכל אחד, וב”ה שבענו והותרנו כדבר ה’.

אכילתו של הצדיק מאויהל הייתה עבודה מיוחדת: מחד, היתה האכילה מלאה בכוונות עילאיות שהזכירו את תפילת שמונה עשרה. ומאידך, תשומת הלב לאוכל עצמו, סוגיו וטעמו היתה מאוסה בעיניו עד כדי כך שלעיתים אפילו שכח שאכל, ורצה למעט ככל האפשר בגיוון המאכלים. בכלל, ישנו יחס מיוחד לעבודת האכילה אצל צדיקים, וגם נקודת הצדיק שבכל אחד משתקפת באכילתו. כך מפורש בפסוק, כי “צדיק אוכל לשובע נפשו, ובטן רשעים תחסר”. הצדיק, שאצלו העיקר הוא הנפש, מעוניין בעיקר לשבוע מן המאכל – ואת כל תשומת ליבו הוא מקדיש לכוונותיו הנעלות. ואילו הרשע, המזדהה עם גופו, חש תמיד ריקנות – ומנסה למלא אותה בעוד ועוד מאכלים… ומעניין – האות צ’, הרומזת על הצדיק, היא האות השייכת לחודש שבט בספר יצירה, החודש לו שייך גם חוש האכילה.

אמנם, גם אצל צדיקי אמת, ישנו שוני בהנהגת האכילה מן הקצה אל הקצה: היו צדיקים כר’ צדוק הכהן מלובלין, שצם במשך שנים (בדומה לרבי צדוק שבגמרא), היו צדיקים כ’אוהב ישראל’ מאפטא שאכלו הרבה יותר מאדם רגיל, והיו צדיקים כאור החיים הקדוש – שאכל מעט מן המעט במשך כל השבוע, ואילו בשבת – ואפילו בטעימות לכבודה – היה אוכל כמויות אדירות. ישנם צדיקים האוחזים במידת “קדש עצמך במותר לך”, וישנם המצטטים את הירושלמי לפיו “עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראתה עינו ולא אכל”.

כיצד יודעים, אם כן, אם הריבוי באכילה בא מצד צדיקות? על כך מסופר, כי ה’שפת אמת’ מגור זי”ע נהג להרבות באכילה ולמעט בשינה. את שני הדברים עשה באופן הנשגב מיכולת אדם רגיל, ולפני פטירתו אמר: מתחרט אני על שני דברים: שלא אכלתי יותר, ולא ישנתי פחות…

אכן, מי שלא תקן את חוש האכילה שלו, יחוש בדרך כלל שהיא מרדימה אותו. אך זה שתקן את חוש האכילה, רק יקבל כח וזריזות בעבודת ה’ מתוך המאכל. גם עבודה כזו היא צורה של “צדיק אוכל לשובע נפשו”. מעניין לראות כי לאחר הפסוק הזה, מופיע מיד פסוק מפורסם אחר: “חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שוחרו מוסר”. מלבד הסמיכות, האם יש כאן קשר פנימי?

השבט המדובר כאן, על פי פשט, הוא שבט של הכאה ועונש – ואכן, עיקר החינוך לגבולות ומשמעת מתחיל דווקא בענייני אכילה. אך בחסידות מפרשים את הפסוק אחרת לגמרי: בחסידות, ה”שבט” בא כאן במובן של שנים עשר השבטים – לכל ילד ישנו ‘חוש’ מיוחד לו, שבט שהוא שייך לו, ואין זה בהכרח שבטו של האב… על האב המחנך לשים לב לכך, ולפתח את הילד על פי השבט המתאים לו. על פי פירוש זה, מהו הקשר בין שני הפסוקים?

החינוך לאכילה נכונה, ל”צדיק אוכל לשובע נפשו”, הוא אכן יסוד של גבול ומשמעת – אולם הדבר חיוני גם לפיתוח האישיות הייחודית של הילד: התוקף הפנימי העובר מהאב לבן, הוא גם ‘שבט’ במובן של יכולת הילד להציב גבולות לעצמו (כפי שאומר פסוק אחר במשלי, בנוגע לתאוות האכילה: “ושמת סכין בלועך, אם בעל נפש אתה”). כך, בהמשך הדרך, יוכל האב להעביר לבנו את ה’שבט’ – שרביט ההנהגה שאחז בו הוא בחייו – ולעודד אותו לפעול כפי הבנתו ושורש נשמתו. גם כאשר האב איננו יודע מהו בדיוק החוש המיוחד של הבן, עליו לפעול כדי לתת לבנו את התוקף הזה – בין  בחינוך וגבולות ובין בנתינת סמכות ואמון – והדבר יתן לו את היכולת להצמיח את השבט המיוחד שלו.