מכון גל עיני

ביאורי הרב לביאורי רבי הלל מפאריטש למאמר אדמו”ר הזקן לחתונה

פתח דבר

המאמר “ענין רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת” של כ”ק אדמו”ר הזקן נ”ע פותח את דרושי החתונה בסידור עם דא”ח. מאמר זה נמצא בכתב יד בהרחבה ובתוספת ביאורים מהרב הצדיק רבי הלל מפאריטש זצ”ל, והוא נדפס כאן לראשונה. אנו מדפיסים כאן את המאמר מכתב היד מפוסק מחדש, בתקוני לשון מעטים, פתיחת ראשי תבות וקיצורים והוספת מ”מ. ביאוריו של ר”ה מפאריטש נמצאים בתוך סוגרים מרובעות. בגוף המאמר נוספו ציונים המפנים להערות שבסוף הספר. הביאורים כוללים השוואות למאמרי רבותינו נשיאינו אשר עוסקים בביאור דרוש זה או קשורים אליו, וכן הערות, ביאורים ועיונים בדרך אפשר מאת הרב יצחק גינזבורג שליט”א.

הנושא העיקרי המתבאר במאמר באריכות הוא היחס בין לימוד תורה “שלא לשמה” ללימוד תורה “לשמה” – והבנה עמוקה של מאמר חז”ל “לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה” – ומתוך כך מוארים סודות הנישואין ומתבארים התהליכים העוברים על בני הזוג בזמן החתונה ולאחריה (בתוך הדברים נוסף ביאור ארוך על כוונות הקידוש, המתקשר גם הוא ליחס בין החתן והכלה). המאמר ביסודו הוא “דרוש לחתונה”, ומתברר אם כן כי עבודת הנישואין קשורה הדוקות לתהליך של “שמתוך שלא לשמה בא לשמה”.

כל עבודת הנישואין היא יחסי גומלין בין הכלה – שמטבעה ומתפקידה להיות מקבלת, וממילא היא נתפסת כעושה “שלא לשמה” – לבין החתן – שמטבעו ומתפקידו להיות משפיע, וממילא הוא נתפס כעושה “לשמה”. אכן, במאמר ובהערות שעליו נפרשת אט אט תמונה מקיפה ורב גונית של יחסי “לשמה” ו”שלא לשמה” – כשבהם עצמם מדרגות רבות, ו”הכל לפי ערכין” – בה ישנם גם חילופי תפקידים בין החתן-המשפיע והכלה-המקבלת. נקודת השיא של המאמר היא ההבנה שניתן לשלב בין שני התפקידים ואף להגיע לכך שהכלה נעשית המשפיעה העיקרית דווקא מתוך מדרגתה כמקבלת. בעבודת ה’ (וביחסי הנישואין של ה’ עם ישראל) זהו המצב האמיתי של “תורה לשמה”, ובקשר בין חתן וכלה זו התודעה העיקרית שצריך להנחיל לחתן על מנת “להביא לימות המשיח”.

בדא”ח[א] מוסבר כי על המצב בו הכלה משפיעה לחתן מתוך מדרגתה ככלה נאמר “משמח חתן עם הכלה”. שתי ברכות סמוכות בשבע ברכות חותמות באופן דומה – ברכת “שמח תשמח” חותמת “משמח חתן וכלה” וברכת “אשר ברא” חותמת “משמח חתן עם הכלה”. והנה, מבואר כי “משמח חתן וכלה” הוא תיאור המצב בהוה, בו הכלה טפלה לחתן ומקבלת ממנו את שמחתה, ואילו “משמח חתן עם הכלה” הוא תיאור המצב העתידי, כאשר יתקיים “אשת חיל עטרת בעלה”[ב] ו”נקבה תסובב גבר”[ג] והחתן יקבל את שמחתו מהכלה.

כך ניתן לדרוש את השם בו התגלה ה’ למשה בסנה, “אהיה אשר אהיה”[ד]. בכלל, על שם “אהיה” נאמר “אנא זמינא לאולדא”[ה] – בשם זה טמון כח הלידה, ואם כן הוא שייך לתכלית הנישואין. ועוד, שם ‘זוגי’ כזה, בו מופיע אותו שם פעמיים, רומז באופן מובהק ליחסי חתן וכלה – ה”אהיה” הראשון כנגד החתן וה”אהיה” השני כנגד הכלה (לפי זה, המלה “אשר” שבין הופעות השם הכפול רומזת להשראת השכינה בין החתן לכלה, והרמז: אשר עם הכולל עולה “שכינה ביניהם“).

חז”ל אומרים[ו] כי ה”אהיה” הראשון מרמז לגאולה הראשונה, גאולת מצרים, וה”אהיה” השני מרמז לגאולה העתידה, הגאולה האחרונה. אכן, ה”אהיה” הראשון, שכנגד החתן, מרמז למצב בהוה (החל מגאולת מצרים), בו החתן הוא הגבוה מהכלה במדרגתו והוא המשפיע לה, וה”אהיה” השני מרמז למצב העתידי, כאשר יתגלה כי מדרגת הכלה גבוהה יותר והיא המשפיעה לחתן. בעולם הזה, ה”אהיה” השני עדיין נסתר (ו”קול כלה” עדיין לא נשמע במציאות), משום שה’ הסכים לדעת משה כי “דיה לצרה בשעתה”, ועל כן לא הזכיר משה את הגלות האחרונה והגאולה ממנה. אך כשיושלם שם זה תתברר מעלת האשה, והרמז: ראש-תוך-סוף של “אהיה אשר אהיה” הוא אשה (אז יתברר כי “אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה”[ז] – יתברר כי האשה שבירכתי הבית היא היא ה”אבן שתיה” ממנה מושתת הכל – “הכל מן האשה”[ח]).

מצב השיא העתידי – שיא וחותם שבע הברכות, “משמח חתן עם הכלה” – מגלה על מעלתה ויתרונה העצמי של הכלה. מכיון שכל נישואין הם חלק מ”החתונה הגדולה” בין ישראל לה’ יתברך – שתתגלה בשלמות רק לעתיד לבא – הרי שעליהם להכשיר את החתן והכלה לתפקידם בנישואין אלו. ביחס לה’, עם ישראל הם כלה, ומכיון שכך תכלית כל נישואין היא ללמד גם לחתן את אופי הכלה – כך שגם בתור חתן הוא יוכל לתפקד ככלה ביחס אל הקב”ה. ככל שהחתן מכיר במעלתה העצמית של כלתו הוא מסוגל לקבל ממנה שפע ברכה ושמחה, ואף להפנים לעצמו את אופיה שלה (לאידך, עצם המצב בו הכלה נעשית למשפיעה הוא הפנמה – מודעת או בלתי מודעת – של אופי החתן המיוחד).

* * *

בספר זה מתבארים נושאים רבים וחשובים הקשורים לחיי הנישואין: הספר דן בהכנת החתן והכלה לקראת הנישואין, הן מצד עבודת ההכנה שהם עושים בעצמם והן מצד ההכנה שמכינים אותם אחרים. מקום נרחב מוקדש להבנת תהליך החתונה עצמה, תוך לימוד כוונות השייכות למנהגי החתונה השונים. ובנוסף, הבנות רבות ביחס לאופי האיש והאשה – וביחס לאופי היחוד ביניהם – מהוות הדרכות הנכונות לבני הזוג בכל משך חיי הנישואין. את הספר מלוה הכרה כי הקידושין והנישואין הם “פעולה נמשכת” (כפי שחדש הגאון הרוגאצ’ובי), וממילא כל מה שמתבאר בו נכון גם לבני זוג הנשואים שנים רבות – כל בני זוג יכולים לחזור לימי ההכנה לנישואין, לקידושין ולחופה, ולימי ה”שנה ראשונה” בהם נבנו הנישואין, לחדש ולרענן את הקשר ביניהם, לתקנו ולקדמו לפסגות חדשות.

[והנה, גם בהקשר זה, של חידוש והמשך הקידושין והנישואין, מודגשת ההתקדמות מ”משמח חתן וכלה” ל”משמח חתן עם הכלה” – בחתונה עיקר יוזמת הקידושין באה מהאיש (המעניק דבר ערך לאשתו), ואילו היוזמה והכח לחידוש הנישואין תמיד באים בעיקר מה”אשה חדשה”, האשה לה שייך כח ההתחדשות והשינוי (ובמשך החיים, מתברר יותר ויותר כיצד היא המיטיבה עם בעלה ומעניקה לו שפע רב).]

כדי להקל על המעיין – ומה טוב, המעיינים: החתן והכלה הלומדים כחברותא ספר זה – הקדמנו את המאמר המקורי, כפי שנדפס בסידור עם דא”ח. על מנת לתפוס את התמונה בשלמותה יש ללמוד – לצד לימוד איטי וממצה של המאמר עם ההערות – את גוף המאמרים של אדמו”ר הזקן ושל ר”ה מפאריטש בפני עצמם.

בהערות על המאמר מתבארים פסוקים ומאמרי חז”ל רבים, וישנו משא ומתן עיוני בין מקורות שונים, ועל כן נוסף בסוף הספר מפתח מקורות מפורט. כמו כן נדפסו מפתח ענינים, מפתח אישים, מפתח רמזים ומפתח פסוקים, מאחז”ל וכו’ המשמשים כ”אזנים לתורה” ומקילים על דלית האוצרות הגנוזים במאמר ובביאוריו. המפתחות נערכו ע”י ר’ אליהו שי’ עובדיה.

אנו תקוה שספר זה יוסיף אהבה אחוה שלום ורעות בבתי ישראל, יקרב את בני ובנות ישראל ללימוד החסידות (מתוך הכרה אלו אוצרות – הנוגעים קיומית לעבודת ה’ ולחיי היום יום – גנוזים בכל מאמר דא”ח) ויביא ליעוד העיקרי של הפצת המעינות חוצה – החתונה הגדולה כאשר “קאתי מר – דא מלכא משיחא”!