וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ וּבֵרַכְתָּ

בַּפָּרָשָׁה שֶׁלָּנוּ מוֹפִיעִים שְׁבָחֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמַעֲלוֹתֶיהָ בְּצוּרָה מְאֹד מְרֻכֶּזֶת. יֵשׁ בָּהּ שֶׁפַע מַיִם – “אֶרֶץ נַחֲלֵי מַיִם…”; שֶׁפַע שֶׁל יְבוּל לְמַאֲכָל – “אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה…”, “אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם…”; וְגַם אוֹצְרוֹת טֶבַע מְיֻחָדִים – “אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל..”. אֵלּוּ הֵם מִקְּצָת שְׁבָחֶיהָ.

בְּסִיּוּמוֹ שֶׁל צְרוֹר הַשְּׁבָחִים מוּבָא הַפָּסוּק הַמֻּכָּר לָנוּ מִבִּרְכַּת הַמָּזוֹן: “וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ”. מִפָּסוּק זֶה אָנוּ לוֹמְדִים עַל חִיּוּבוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי בַּאֲמִירַת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְאַחַר הָאֲכִילָה, אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁאֶת הַפָּסוּק נִתָּן לִקְרֹא גַּם כְּאִחוּל. כָּל כָּךְ טוֹב יִהְיֶה לְךָ בָּאָרֶץ עַד שֶׁרֶגֶשׁ הַתּוֹדָה וְהָרָצוֹן לְבָרֵךְ אֶת ה’ יִפְרְצוּ מִתּוֹכְךָ. לֹא תּוּכַל שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ אֶת ה’!

הַאִם מַתָּנוֹת מֵה’ הֵן תּוֹפָעָה חֲדָשָׁה עֲבוּרֵנוּ? מַמָּשׁ לֹא. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַּמִּדְבָּר בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, בָּהֶם הִתְרַגְּלוּ לְכָל טוּב. דָּבָר לֹא חָסַר לָהֶם. אֹכֶל מִן הַמּוּכָן יָרַד לָהֶם בְּשֶׁפַע מִדֵּי יוֹם בְּצוּרַת הַמָּן, מִמֶּנּוּ טָעַם כָּל אֶחָד אֶת הַטַּעַם שֶׁרָצָה. וְאָכֵן, חֲזַ”ל מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ, כִּי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לֹא הִתְחִילָה רַק בַּכְּנִיסָה לָאָרֶץ, אֶלָּא כְּבָר בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד הַמָּן תִּקֵּן מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְעַם יִשְׂרָאֵל אֶת נֹסַח הַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, בִּרְכַּת “הַזָּן”. רַק לְאַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, כָּבְשׁוּ אוֹתָהּ וְהִתְנַחֲלוּ בָּהּ תִּקֵּן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אֶת חֶלְקָהּ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַבְּרָכָה – בִּרְכַּת “עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן”.

מָה הַהֶבְדֵּל בֵּין שְׁתֵּי הַבְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן? מַדּוּעַ נִתְקְנָה כָּל אַחַת מֵהֶן בְּמָקוֹם וּבִתְקוּפָה שׁוֹנִים?

מֵאֵיפֹה מַגִּיעַ הָאֹכֶל?

הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁשָּׂמִים לֵב הוּא לַהֶבְדֵּל עַל מָה אָנוּ מְבָרְכִים אֶת ה’ בְּכָל אַחַת מֵהַבְּרָכוֹת. בְּדֶרֶךְ כְּלָל נוֹשֵׂא מוֹפִיעַ בַּכּוֹתֶרֶת, בַּפְּתִיחָה, אֲבָל כָּאן נְזַהֶה אֶת הַהֶבְדֵּל דַּוְקָא בְּסִיּוּם כָּל בְּרָכָה, בְּנֹסַח הַחֲתִימָה שֶׁלָּהּ. אֶת הַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה אָנוּ חוֹתְמִים בְּמִשְׁפַּט הַהוֹדָאָה: “הַזָּן אֶת הַכֹּל”. מֵהֵיכָן הַכֹּל? יְשִׁירוֹת מֵה’! בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַמָּן שֶׁיּוֹרֵד מִשָּׁמַיִם! מִן הַסְּתָם הַבְּרָכָה עַל אֹכֶל כָּזֶה הִיא “הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם”…

לְעֻמַּת זֹאת, הַחֲתִימָה בַּבְּרָכָה הַשְּׁנִיָּה כְּבַר הַרְבֵּה יוֹתֵר מְפֹרֶטֶת. עַל מָה אֲנִי מוֹדֶה לַה’? “עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן”. יֵשׁ לַה’ יֵשׁ דְּרָכִים מְעַנְיְנוֹת כֵּיצַד לְפַרְנֵס אוֹתִי. אֲנִי טוֹרֵחַ וְעָמֵל, חוֹרֵשׁ אֶת הַקַּרְקַע וְזוֹרֵעַ בָּהּ, וְהִיא מוֹצִיאָה אֶת הַפֵּרוֹת. מִי נָתַן לִי אֶת הָאֲדָמָה? מִי מְסַפֵּק לִי אֶת הַכֹּחַ לַעֲמֹל וְלִזְרֹעַ? ה’ כַּמּוּבָן.

אֲסִיר תּוֹדָה

בַּשַּׁבָּת הָאַחֲרוֹנָה זָרְקוּ אֶצְלֵנוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת סֻכָּרִיּוֹת. תִּרְאוּ, אֲנִי כְּבָר עַל גְּבוּל הַגְּדוֹלִים וְלָכֵן אֲנִי לֹא מַרְשֶׁה לְעַצְמִי לְהִשְׁתַּתֵּף בִּקְרָבוֹת הַקַּרְקַע עַל כָּל סֻכָּרִיָּה, אֲבָל אֲנִי בְּהֶחְלֵט לוֹטֵשׁ לְכִוּוּנָן עֵינַיִם, כָּךְ שֶׁאִם תִּנְחַת בְּטָעוּת אֵיזוֹ סֻכָּרִיָּה בַּגִּזְרָה שֶׁלִּי אֶהְיֶה הָרִאשׁוֹן לִזְכּוֹת בָּהּ. אֲבָל הַפַּעַם זֶה דַּוְקָא לֹא קָרָה. הַמַּטָּח לַבָּמָה הָיָה מְדֻיָּק וְשׁוּם אֵרוּעַ נְפִילָה לֹא נִרְשַׁם בְּגִזְרָתִי. אֶת הָאַכְזָבָה הִשְׁתַּדַּלְתִּי כַּמּוּבָן לְהַסְתִּיר, אֲבָל אֵיתָן, הַשָּׁכֵן שֶׁל אַבָּא לַסַּפְסָל, קָלַט אוֹתָהּ וּבָרֶגַע שֶׁסּוֹבַבְתִּי אֶת הַגַּב נָח לוֹ עַל שֻׁלְחָנִי חֹפֶן סֻכָּרִיּוֹת נָאֶה… אֲנִי לֹא טִפֵּשׁ, מִיָּד קָלַטְתִּי שֶׁיָּדוֹ בַּמַּעַל. אֵיזֶה אִישׁ טוֹב! גַּם לָתֵת, וְגַם מִבְּלִי שֶׁאֶתְבַּיֵּשׁ! אֵיךְ אוֹמְרִים? הָיִיתִי אֲסִיר תּוֹדָה וְאוֹתָהּ מִהַרְתִּי לְהַבִּיעַ.

תּוֹדָה וּבְרָכָה אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר בִּשְׁתֵּי צוּרוֹת: הַדֶּרֶךְ הַפְּשׁוּטָה הִיא לִפְנוֹת לַנּוֹתֵן בְּאֹפֶן יָשִׁיר: “זֶה אַתָּה שֶׁנָּתַתָּ לִי מַתָּנָה, נָכוֹן? אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ תּוֹדָה רַבָּה! אַתָּה אִישׁ טוֹב!”. אֲבָל לִפְעָמִים אֲנִי מַעֲדִיף לִפְנוֹת אֵלָיו דַּוְקָא בַּעֲקִיפִין. אֲנִי יָכוֹל לִתְלוֹת פֶּתֶק בּוֹלֵט בְּמָקוֹם מֶרְכָּזִי וְלִכְתֹּב עָלָיו דִּבְרֵי שֶׁבַח לַתּוֹרֵם הָאַלְמוֹנִי שֶׁהֶעֱנִיק לִי בְּטוּבוֹ אֶת הַמַּתָּנָה. “כֻּלָּם לָדַעַת! יֵשׁ פֹּה אָדָם נְדִיב לֵב בְּצוּרָה מְיֻחֶדֶת!”.

‘הוּא’ אוֹ ‘אַתָּה’?

הַצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה נִקְרֵאת ‘נוֹכֵחַ’ וְהִיא מְעִידָה עַל קִרְבָה בֵּינִי לְבֵין הַזּוּלָת. אֲנִי מְדַבֵּר עִם מִי שֶׁעוֹמֵד מוּלִי וּפוֹנֶה אֵלָיו. כֵּיצַד? בְּאֶמְצָעוּת הַמִּלָּה ‘אַתָּה‘. לְעֻמַּת זֹאת, הַצּוּרָה הַשְּׁנִיָּה נִקְרֵאת ‘נִסְתָּר’, שֶׁכֵּן אֲנִי מַעֲדִיף לְדַבֵּר עַל הָאָדָם שֶׁלֹּא בְּנוֹכְחוּתוֹ וְאָז אֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמִּלָּה ‘הוּא‘. הַמּוֹרִים לְדִקְדּוּק קוֹרְאִים לַצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה ‘גּוּף שֵׁנִי’, כִּי אֲנִי וְאַתָּה יַחַד שְׁנַיִם, וְאִלּוּ לַצּוּרָה הַשְּׁנִיָּה קוֹרְאִים ‘גּוּף שְׁלִישִׁי’, כִּי אֲנִי וְאַתָּה מְדַבְּרִים עָלָיו, עַל הַשְּׁלִישִׁי שֶׁאֵינוֹ נִמְצָא כָּאן.

וְאֵיךְ כָּל זֶה קָשׁוּר לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן? לֹא תָּמִיד שָׂמִים לֵב לְכָךְ, אֲבָל הַצּוּרָה בָּהּ אָנוּ פּוֹנִים אֶל ה’ בְּכָל אַחַת מֵהַבְּרָכוֹת שׁוֹנָה. הַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה נִפְתַּחַת בַּנֻּסָּח הַקָּבוּעַ – “בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם” – וְזוֹ אָכֵן פְּתִיחָה מֵהַסּוּג הָרִאשׁוֹן בָּהּ אָנוּ פּוֹנִים לְנֹכַח. אֲבָל מִיָּד אַחַר הַפְּתִיחָה מִשְׁתַּנֶּה הַסִּגְנוֹן בְּצוּרָה חַדָּה. בִּמְקוֹם לִפְנוֹת אֶל ה’ וּלְדַבֵּר אִתּוֹ אֲנִי עוֹבֵר לְדַבֵּר עָלָיו, בַּצּוּרָה הַנִּסְתֶּרֶת: “הַזָּן אֶת הָעוֹלָם…”, “הוּא נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר…”, “לֹא חָסֵר לָנוּ וְאַל יֶחְסַר לָנוּ…”, “כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס… וּמֵכִין מָזוֹן…”. רַק בְּסִיּוּם הַבְּרָכָה אָנוּ שׁוּב חוֹזְרִים לִפְנוֹת אֵלָיו יְשִׁירוֹת וְחוֹתְמִים אֶת הַבְּרָכָה בַּנֻּסָּח הַקָּבוּעַ – “בָּרוּךְ אַתָּה ה’ הַזָּן אֶת הַכֹּל”.

מָה קוֹרֶה בַּבְּרָכָה הַשְּׁנִיָּה? שָׁם אָנוּ עוֹבְרִים לְדַבֵּר יְשִׁירוֹת עִם ה’, וְכָךְ נִמְשַׁךְ הַדָּבָר עַד לְסִיּוּמָהּ שֶׁל הַבְּרָכָה: “נוֹדֶה לְךָ ה’ אֱלֹקֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ…”, “עַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ… וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שֶׁאַתָּה זָן…”, “יִתְבָּרֵךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד…”.

דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים

יוֹצֵאת לָנוּ תּוֹפָעָה מַפְתִּיעָה! בַּמִּדְבָּר, כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ מֻקָּפִים בְּעַנְנֵי הַכָּבוֹד וְרָאִינוּ אֶת נִסֵּי ה’ עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל, אָכַלְנוּ אֶת הַמָּן הַשְּׁמֵימִי יְשִׁירוֹת מִיָּדָיו שֶׁל ה’. אֲבָל דַּוְקָא אָז ה’ כִּבְיָכוֹל נִסְתָּר מֵאִתָּנוּ וְאָנוּ פּוֹנִים אֵלָיו וּמוֹדִים לוֹ בְּצוּרָה נִסְתֶּרֶת. לְעֻמַּת זֹאת, כַּאֲשֶׁר אָנוּ נִכְנָסִים לָאָרֶץ אָנוּ מַתְחִילִים לְהִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע – לַחֲרֹשׁ וְלִזְרֹעַ, לְהִלָּחֵם וּלְהִתְיַשֵּׁב בָּאָרֶץ – וְנִדְמֶה כְּאִלּוּ ה’ ‘נֶעֱלַם מֵהַשֶּׁטַח’, וְדַוְקָא אָז אָנוּ פּוֹנִים אֵלָיו וּמוֹדִים לוֹ בְּצוּרָה יְשִׁירָה!

מָה אֲנִי לוֹמֵד מִכָּךְ?

שֶׁדַּוְקָא כָּאן, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יָכוֹל לִפְגֹּשׁ אֶת ה’ בְּכָל צַעַד בְּחַיַּי. ה’ מְעֻנְיָן שֶׁאֲקַיֵּם מִצְווֹת גַּשְׁמִיּוֹת, וְדַוְקָא כָּךְ אֲנִי פּוֹגֵשׁ אוֹתוֹ. ה’ לֹא נִמְצָא רַק אֵי-שָׁם לְמַעְלָה, אֶלָּא יוֹרֵד עַד אֵלַי, עַד לָאֹכֶל וְלַפַּרְנָסָה שֶׁלִּי. כַּאֲשֶׁר אֲנִי חָשׁ בְּקִרְבָתוֹ אֲנִי פּוֹנֶה אֵלָיו וְאוֹמֵר לוֹ ‘אַתָּה’! בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ אֲנִי בּוֹנֶה לַה’ בַּיִת כָּאן, בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, וּמְקַיֵּם אֶת תַּכְלִית כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה לַעֲשׂוֹת לוֹ יִתְבָּרַךְ “דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים”.

שֶׁנִּזְכֶּה לְהוֹדוֹת לַה’ עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט!

שַׁבַּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי