מכון גל עינירבי יואל מסאטמר | “אולי לא תסע?.. סע לשלום!”
רבי יואל טייטלבוים מסאטמר נולד בשנת תרמ”ח לרבי חנניה יום טוב ליפא, האדמו”ר מסיגעט. כונה “העלוי מסיגעט” על שם עירו, ולמד בישיבת אביו בסיגעט. אביו נפטר בכ”ט בשבט תרס”ד, וימים ספורים לפני כן נשא רבי יואל את חוה, בתו של רבי אברהם חיים מפלאנטש. לזוג נולדו שלוש בנות, שכולן נפטרו בחיי אביהן וללא צאצאים. לאחר פטירת הרבנית נשא רבי יואל את אלטא פייגא בת רבי אביגדור מטשנסטוחוב, ולאחר מכן עבר לעיר סאטמאר והחל לכהן כאדמו”ר. כאשר אלפי פליטים נמלטו להונגריה מאימת הגרמנים ימ”ש, קלט הרבי פליטים רבים בקהילתו וסייע להם להשיג תעודות וכספים. עם התגברות זרם הפליטים בראשית שנת תש”ג, ייסד ועד הצלה מאורגן לסיוע לפליטי המלחמה. לאחר פרוץ הצבא הנאצי להונגריה ניסה ר’ יואליש לברוח לרומניה, אולם נתפס ונשלח לגטו בקלויזנבורג. משם, נלקח ל’רכבת קסטנר’ והגיע לשוויץ. לאחר השואה היגר לארה”ב והקים מחדש את חסידות סאטמר, כיום מהקהילות הגדולות והחשובות באמריקה. רבי יואליש נודע כקנאי חסר פשרות, ותבע להתרחק בכל דרך מהחילוניות, ההשכלה והציונות. אך כאשר פנה אליו יהודי הנזקק לעזרה – סייע לו ביד רחבה בלא הבדל בין חסידים, ציונים או חילונים. נלב”ע כ”ו באב תשל”ט, ולאחר פטירתו כִהן תחתיו אחיינו רבי משה.
סיפר ר’ שמואל בראך שליט”א, אב”ד דקהל אפסי ארץ (שהיה משב”ק אצל הרה”ק מסאטמר זצ”ל):
בשנת תש”ד היה הרה”ק מסאטמר זצ”ל בעיר פעסט. אבי זצ”ל, שגר בהאלאש, רצה מאד לבא אל הרה”ק, אבל לא היה לו שטר שחרור מהצבא. נכנסה אמי ע”ה, שהיתה גם היא בפעסט, אל הרה”ק, ואמרה לו שבעלה רוצה לבא ואין לו נייר שחרור. אמר לה הרה”ק: נו, לא יבא. אמרה לו אמי שרוצה מאד לבא, ואמר הרה”ק: אזי יבא. כן עשה אבי, ובא על פרשת מקץ עם עוד אחד שהיה לו נייר שחרור. אבי היה אצל הרה”ק בימות החול, אמנם על שבת קודש נסע הרה”ק לנייפעסט. אבי התיירא לנסוע לנייפעסט, על כן נכנס קודם השבת אל הרה”ק עם פתקא, שאל אותו הרה”ק למה בא עכשיו עם פתקא (הלא עדיין לא רצה לחזור), אמר לו שרוצה לנסוע לנייפעסט והוא מתפחד. לקח הרה”ק את הפתקא בידו והסתכל בה, ואמר לאבי: אולי לא תסע?… ותיכף נתן לו ידו הק’ ואמר לו: סע לשלום! אבי עשה כדברי הרה”ק, והלך עם חבירו למסילת הברזל כדי לנסוע לנייפעסט.
כשחיכה שם עם חבירו, ניגש אליהם קצין וביקש מהם את הניירות. חבירו שהיה לו נייר שחרור, נתן לו תיכף, ואבי גם כן הראה לו ניירותיו. אבל כמובן שלא היה הקצין שבע רצון מהניירות… החזיר לו הניירות ואמר לו שילך עמו לתחנת המשטרה. אבי הלך עמו, ובעת הליכתם עבר על ידם עכו”ם אחד על אופנוע והתחכך בקצין. קראו הקצין שיבוא אליו, אמנם העכו”ם לא פנה אל דבריו ונסע לדרכו. בערה חמתו של הקצין ורץ אחריו, אבל הגוי ברח ממנו. כשראה אבי דבר זה, התחמק משם וחזר אל הרכבת, שהגיע בדיוק ברגע ההוא. נסע אבי לנייפעסט כאילו לא היה כלום, ואז הבין אבי מה שתחילה אמר לו הרה”ק: אולי אינך נוסע, ואחר כך אמר לו סע לשלום.
[זכרונם לברכה]
הסיפור הזה, וסיפורים דומים לו, מראים שהעיקר הוא הרצון, וכמאמר חז”ל (מכות י, ב) “בדרך שאדם רוצה לילך שם מוליכין אותו”. אם יש לאדם רצון אמתי וחזק למשהו, אף שעל פי שכל ישנם טעמים לשלול זאת, הצדיק מברך את האדם שרצונו יתקיים. הרצון הוא הכח החזק ביותר בנפש (כמשתקף בביטויים “אין תקיף כרצון” ו”אין דבר העומד בפני הרצון”), והוא גם זה שמחבר את הכוחות המודעים שלנו עם מה שמעליהם – הרובד הלא מודע שבנפש.
נתינת משקל לרצון על פני השכל, יכולה להשמע דבר מפתיע – אחרי הכל, אנו רגילים לכך שהשכל הוא הפוסק האחרון (לפחות באופן אידיאלי, המשוחרר מתאוות ורגשות נמוכים). אך כל זה נכון, כשמדובר בכוחות הגלויים שבנפש. בתוך תחומי המודעות, נראה השכל כפוסק שקול, הגיוני ואובייקטיבי – ולכן גם צודק. אך לנפש האדם ישנם, כאמור, גם חלקים הגבוהים מהשכל – ואותם מבטא דווקא הרצון.
מדוע אנו בוחרים, למשל, להתחתן עם אדם מסוים ולא עם אחר? לעסוק בעבודה מסוימת, או להתגורר במקום מסוים? מה השליחות שלנו בעולם? בדרך כלל, אין לשאלות הללו תשובות שכליות באופן מובהק. השכל יכול אולי לסייע, אבל לחלוטין לא להכריע בכך. כך אני רוצה, וזהו! נשים לב, שעל פי רוב – דווקא שאלות הרצון הללו הן השאלות החשובות ביותר, והמקיפות את התחומים הרבים ביותר בחיינו. מדוע זה כך?
לשאלה הזו ישנן שתי תשובות, שמחד, הן הפוכות לחלוטין – ומאידך הן אותה התשובה עצמה: הראשונה היא, שעצם הנפש שלנו מתבטא ברצון. אנחנו רוצים משהו, מפני שזה מי שאנחנו ולא מסיבה חיצונית כלשהי. התשובה השניה היא, שברצון האנושי מתגלה הרצון האלוקי שמעל לכל שיקול ורצון אנושיים, וכמאמר דוד המלך בתהלים “מה’ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ”. וכך מסביר אדמו”ר הריי”צ (ד”ה “והנה סולם” תש”ח):
“לכאורה יש מקום בשכל לומר, דמה שהאדם מתאווה ללכת למקום שהולך, הוא מפני שרצונו העצמי המשיכו לשם. אבל באמת, טעם הרצון ללכת הוא בשביל להשלים כוונה פנימית ועצמית שבגזירת ההשגחה העליונה. שהרי על פי רוב, לא בהילוכו בלבד נשלמת הכוונה [העליונה], כי אם [על ידי] שגם זולתו הולך לשם…”.
הרצון האנושי, הוא מסביר, משמש רק ככלי – שהרי מי סובב זאת, ששניים יבואו למקום אחד, כל אחד מרצונו, וימלאו כך את רצון ה’? על כך אומר הנביא “הילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו” – מלמעלה? הכלי המתאים לכך, הוא דווקא הרצון: מפני שהרצון איננו מודע לחלוטין, ואיננו מתלבש בכלי המודעות שלנו, יכול להאיר בו רצון שלמעלה מהשגת שכלנו. כך מתברר, כי עצם הנפש היהודית היא לחלוטין לא נפרדת מאלוקות, וכאשר נעלמים הלבושים המסתירים של המודעות – מתגלה הרצון האלוקי בכל תקפו.