סיפורי צדיקים

בצעירותו של הבעל שם טוב, כשהיה נסתר, התפרנס בדוחק מיגיע כפיו והיה מוביל טיט למכירה בעיר. אשתו הצדקנית, אף שהייתה רכה וענוגה ממשפחה עשירה, ידעה את צדקתו והתמלאה רחמים עליו: לקחה גם היא מעדר, נסעה עמו לשדה, ועזרה לו לעדור בחול ובטיט ולהניחם על העגלה. לפעמים נסעו מעיר לעיר כמה שבועות באין משגיח בהם, כי נחשבו כעניים עוברי אורח.

פעם נחלש סוסו של הבעש”ט, ואי אפשר היה לתת עליו משא. והיה הבעש”ט בצער גדול, כי כסף לקנות סוס אחר לא היה לו. כשנפגש בדרך עם עניים אחרים שח לפניהם את צערו, ויעצו לו שיסע אל כפר אחד הסמוך לאומן, ששם דר בעל אחוזה יהודי, רבי ברוך, והוא מכניס אורח גדול. ודרכו שכשבא איש עני הנוסע בעגלה, והסוס שלו חלש וגרוע, נותן לו סוס אחר משלו: מאלה שלעבודת האדמה לא יצלחו עוד, אך יכולים לעבד עבודות קלות. שמע הבעש”ט לעצתם, ונסעו לשם, הוא ואשתו.

ורבי ברוך היה עשיר גדול, וברח ממדינת בוהמיה לרוסיה מחמת הרדיפות על היהודים. הוא לא היה תלמיד חכם, אבל היה איש תם וירא אלקים, ואשתו רחל גם היא היתה צדקנית. הרבה צדקה וגמילות חסדים עשׂו, וביותר התאמצו בהכנסת־אורחים: למצוה זו הקדישו בית מיוחד, ובו הרבה חדרים. ומנהגם היה לתת רשות לכל עובר ארח להתאכסן שם שבוע שלם ולקבל בכל יום שתי סעודות, ובשבת־קדש אכלו כולם על שלחן רבי ברוך. כאשר עברו עניים עם נשיהם וטפם נתן להם חדר מיוחד; ואם באו איש ואשתו בלא בנים, לא רצה לתת להם חדר מיוחד, כי חשש אולי אין הם בעל ואשתו. קדם שנסעו משם האורחים, היה רבי ברוך נותן נדבות לעניים, ואשתו רחל נתנה לעניות.

כשבא לשם הבעש”ט ואשתו, נחו מעט ואכלו, וחיתה נפשם. ספר הבעש”ט לרבי ברוך על אודות הסוס, מיד שלח רבי ברוך לקרא למשרתיו, ושאל אותם אם נמצא כעת איזה סוס שלא יכשר עוד לעבודת האדמה, השיבו המשרתים, שנמצא סוס כזה, צוה רבי ברוך לתתו במתנה להעני. שמח הבעש”ט מאד על המתנה, ומחמת שהוא ואשתו היו עיפים מאד מהנסיעה הרחוקה, שיותר משישבו בהעגלה הלכו ברגליהם, על־כן נשארו לנוח שם עד אחר שבת־קדש. כשבקש הבעש”ט מאת רבי ברוך שיתן לו חדר מיחד, שיוכל ללון שם הוא ואשתו, אמר לו רבי ברוך, שלא יוכל למלא בקשתו זאת, כי חק שם לו, שכשאינו יודע בברור שהאורחים הם בעל ואשתו, אינו נותן להם חדר מיוחד, ישר הדבר בעיני הבעש”ט, ושבת שם. והבעש”ט היה מתנהג אז בהצנע לכת מאד, ועל כן לא נכר בו שום דבר של חשיבות, כמוהו כשאר העניים.

ויהי במוצאי שבת־קדש, כשרבי ברוך שכב על מטתו לישן, ראה פתאם שזורח איזה אור מן החלון, ויתפלא. נגש אל החלון, וראה והנה בחלון אחד מחדרי העניים זורח אור גדול. התפלא רבי ברוך וגם התפחד, אולי תפרוץ מזה שרפה חס ושלום. לבש את בגדיו, והלך בחפזון להוודע מהו האור הזה. הוא נגש בלאט אל דלת אותו החדר, והציץ בעד חור המנעול של הדלת, וראה כי זה העני, שנתן לו את הסוס במתנה, יושב על הארץ ואומר ברעדה גדולה תקון חצות, ועומד בפסוק “למה לנצח תשכחנו תעזבנו לארך ימים”, כפיו פרושׂות למעלה ופניו מזהירים מאד, ומעיניו נשקפות דמעות, וראה שוב, שאצל העני עומד איש גבה קומה, בעל זקן ארוך ולבוש לבנים, וגם האיש הזה פניו מזהירים מאד. פחד ואימה גדולה נפלו על רבי ברוך מכל החזיון הזה, עד כי לא יכל לעמד על רגליו, ונפל מלא קומתו ארצה והתעלף.

כששמע הבעש”ט את קול הנפילה, רץ אל הדלת ופתח אותה, וראה את רבי ברוך שוכב מתעלף. התחיל לשפשף אותו עד כי העירו מעלפונו, ורוחו שב אליו, והביאו אל החדר לנוח קצת. הבין רבי ברוך שאין זה איש פשוט, והתחיל לבקש ממנו מחילה על שלא מלא בקשתו בדבר החדר, נפל לרגליו ובכה מאד. העמידו הבעש”ט, וגזר עליו שישתק ולא יגלה הדבר כל ימי חייו, וברך אותו שיזכה לבן שיהיה צדיק גדול. והזהירו שאשתו לא תתנהג כדרך שהתנהגה עד עתה, שלא רצתה להיניק בעצמה את ילדיה ושכרה להם מינקת, אלא שאת הילד הזה שתלד תיניק דוקא היא. אמר רבי ברוך: אמן, כן יהי רצון.

ורבי ברוך אמר אל הבעש”ט בהכנעה גדולה: ימחל אדוני אם ארחיב עז בנפשי לשאלו שאלה אחת: מי הוא זה הזקן העוטה מעיל לבן, שנמצא גם כן בחדר זה? והשיב הבעש”ט: כיוון שזכית לראותו אגלה לך את הסוד, שזוהי נשמת הצדיק הגדול מהר”ל מפראג ז”ל, אשר יחוסך הוא מגזעו ושרשו, ועתה הגיעה העת שנשמתו מוכרחת לבוא לזה העולם, לעשׂות תקונים גדולים ונוראים, ואתה זכית לזה שהבן אשר תוליד תתגלגל בו נשמה קדושה זאת, ועל כן תקרא את שם הילד “ליב”. ואמר לו עוד הבעש”ט: אני בטוח שאראה את בנך אשר תלד, ואני אברכהו. ולא יכל עוד רבי ברוך להתאפק, ויבך מרב שמחה, כי עד עתה לא היה לו בן. אחרי־כן אמר רבי ברוך להבעש”ט: אדוני הצדיק! עוד שאלה אחת ארהיב בנפשי לשאל מאתו, ואל יחר אף אדוני עלי, חשקה נפשי לדעת מה שם כבודו ואיה מקום משכנו, ונפשי בבקשתי שלא יהיה עוד חיי צער ודחק, ושכל מחסוריו יהיו עלי כל ימי חייו. ענהו הבעש”ט: דבר זה אל תשאל ואל תבקש, ועדין לא הגיעה העת שאתפרסם בעולם.

ואמר לו עוד: תדע, שגם בנך אשר תוליד לא יתפרסם תכף בעולם, וקודם שיתפרסם יהיה חי חיי צער, ואחר כך תזרח צדקתו כאור החמה. ויותר מזה אל תשאל אותי דבר, ואל תגלה לשום אדם מכל אשר ראית ודברת עמי, ולא תכבדני בפני כל איש, רק תתנהג עמי כמו עם שאר העניים והאביונים, ולמחר אני נוסע מזה. ורבי ברוך הלך לביתו, ולמחרתו נסע משם הבעש”ט בעגלתו, רתומה לסוס החדש שנתן לו רבי ברוך, ולא נודע לשום איש מה שקרה באותו לילה, רק רבי ברוך רשם לעצמו כל הענין בספר הזכרונות.

וברכת הבעש”ט נתקימה: אשתו של רבי ברוך הרתה וילדה בן, והיתה השמחה במעונם על הישועה הגדולה הזאת, שנתן להם בן־זכר, צווה רבי ברוך להודיע בכל העירות הסמוכות שהוא מבקש את כל העניים לבוא לברית המילה, ויען כי “חברך חברא אית ליה”, ונשמע הקול בכל מקום, התקבצו בברית המילה הרבה עניים ואביונים, והרבה מהם באו גם עם נשיהם וטפם, ורבי ברוך הכין להם מקום ללון וגם לחם רב. ויום הברית הגיע, וכמה מאות אנשים שהיו שם שמחו מאד, כי כלם היו אוהבים לרבי ברוך, אבל בפני רבי ברוך עצמו היתה נכרת עצבנות קלה, כי הוא היה משתוקק שיזכה לראות בין העניים עוד פעם אותו הצדיק הנסתר, שברכו בבן הזה, ועל־כן היה רבי ברוך הולך וחוזר בכל פעם בין העניים לראות אולי נמצא גם היום ביניהם העני ההוא, והשערתו נתאמתה, כי גם הבעש”ט בא עם מקלו ותרמילו בין העניים, ויהי כאשר ראה אותו רבי ברוך רץ לקראתו, ונתן לו שלום בשמחה רבה, אך תכף רמז לו הבעש”ט שישתוק, ואמר לו: השמר לך מאד לבל תדבר עמי, ולא תחלק לי שום כבוד, רק תתייחס אלי כמו לכל העניים, והכרח רבי ברוך לשתוק.

אחר התפלה נעשתה ברית המילה, ונקרא שם הילד “אריה ליב”. והיה שם המנהג אז, שכאשר חזר הקטר עם הילד אחר ברית־המילה, הלך אחריו גם בעל הברית, וכל מי שהקוואטער עבר לפניו, היה מניח ידו על ראש הילד ומברך אותו ואת אביו, בעל הברית. וכיון שרבי ברוך ידע שבין העניים נמצא גם הצדיק הנסתר, על־כן ציוה להקוואטער שיעבר עם הילד גם בין העניים, כדי שגם העניים יברכו אותו, ובעקר כדי שיתברך הילד גם מאותו העני הצדיק.

כאשר הגיע הקוואטער עם הילד להבעל־שם־טוב, הניח גם הבעש”ט את ידיו על ראש הילד, ואמר בשמחה ובקול רם: הנה אנכי עם־הארץ, ואינני יודע לברך ברכות בלשון הקדש. אבל אני זוכר מה שאבי למדני בחמש, בפסוק “ואברהם זקן”, ואמר לי ש”אב” הוא “פאטער” (אבא), ו”זקן” הוא “זיידע” (סבא). והפרוש של “אברהם זקן” הוא, שאברהם אבינו נעשה סבא שלנו, ועל־כן אני מברך את הילד הזה שיהיה סבא לכל ישראל, כמו שאברהם אבינו היה סבא לכל ישראל. שחוק גדול פרץ מבין הקהל לשמע הפרוש של “ואברהם זקן” וברכתו של העני לילד, ותכף נתפשט זה השם בין הקרואים, וקראו לילד הנ”ל על דרך שחוק בשם “זיידע” (סבא). והשם מצא חן בעיני כל השומעים. וכאשר שאלו את רבי ברוך או את אם־הילד לשלומו של הילד היו שואלים בזו הלשון: “מה שלום סבא שלכם?”, וגם אביו ואמו היו קוראים לו הזייד’לה שלנו, עד אשר נשאר לו זה השם לכל חייו, וגם כשנתפרסם בהמשך הזמן לצדיק הדור ופעל גדולות ובטל הרבה גזרות רעות מעל ישראל, לא פסקו מלקראו בשם סבא, הלוא הוא סבא קדישא משפולי, הנקרא בשם “שפולער זיידע”, זכר צדיק לברכה!

[סיפורי חסידים (רש”י זוין), פרשת תזריע]

בסיפור הפלאי הזה נכרכים יחד הבעל שם טוב והמהר”ל, שקשר מיוחד ביניהם: המהר”ל נפטר בח”י אלול, ואילו הבעל שם טוב ואדמו”ר הזקן נולדו ביום זה. בעצם, ניתן להבין את הסתלקות המהר”ל כעלייה שטרם ירידה: נשמת המהר”ל עולה, ומכוחה יורדות לעולם נשמות הבעל שם טוב ואדמו”ר הזקן, בסוד “רוח אייתי רוח ואמשיך רוח”. אך מה יכול הסיפור ללמד אותנו על כך?

נפתח בברכתו המיוחדת של הבעל שם טוב לרך הנימול: הביטוי “ואברהם זקן” עולה בגימטריא תהו. הדבר מתאים במיוחד לדמות הסבא משפולי שהיה דמות משיחית של “אורות דתהו בכלים דתיקון”. גם  המהר”ל מפראג, שדמותו ותורתו הטרימו את החסידות מבחינות רבות, והיוו השראה לה, היה דמות כזו: כידוע, המהר”ל עסק בבריאת גולם – מעין “משיח דתהו” פלאי ובעל כח, שאיננו מדבר אך כופה את עצמו על המציאות בכח הזרוע. כגרסה משחית משודרגת, הולידה הסתלקותו של המהר”ל את החסידות – משיחיות שלוקחת את הלהט והרצון לתיקון ומנתבת אותם בכלים של דיבור, תורה ואהבה (לא לשוא ח”י אלול עולה בגימטריא פה – כך ששני ימי ההולדת הם בסוד “פה אל פה אדבר בו”).

ומעניין להבחין, כי סיפור לידתו של הסבא משפולי דומה מעט לזה של הבעל שם טוב: יהודי מכניס אורחים, המגלה כי אורחו הוא צדיק ונשגב ומתבשר כי ייוולד לו בן מופלא. אבי הבעש”ט קרוי בשמו של אליעזר עבד אברהם – שכמו המהר”ל והסבא משפולי, גם הוא דמות של “אורות דתהו בכלים דתיקון”: בתחילה הוא בן חם, ונקרא בשל כך “ארור” (בבחינת עולם התהו שנשבר), אך לבסוף יצא מכלל ארור ונקרא “בא ברוך ה'”, כשהתמסר לשליחות אברהם אבינו, מכניס האורחים. בכתבי האר”י אף מובא, כי נשמתו היא נשמת משיח.

איחוד התהו והתיקון שולח אותנו למוטיב חשוב נוסף: שיתוף הפעולה של הבעל שם טוב ואשתו, ושל רבי ברוך ואשתו. הקשר בין בני זוג הוא מאפיין מובהק של “כלים דתיקון”, שכן התהו איננו מסוגל להכיל את הזולת ולהתחשב בו. אכן, בכתבי האר”י מובא כי הדר, המלך השמיני ברשימת המלכים שמלכו “לפני מלוך מלך לבני ישראל”, מבטא את עולם התיקון לאחר שבעת מלכי התהו: הוא היחיד שלא נאמר עליו שמת, והוא היחיד שמסופר לנו כי היה נשוי. עניין זה קשור גם לאילמותו של הגולם, ולעניין הפה בו פתחנו: האשה, המלכות, קרויה פה (=חי אלול, כאמור), ויכולת הדיבור והתקשורת עם הזולת היא המאפשרת למלוך באמת: לרדת אל המציאות ולנווט אותה, מבלי להישבר בדרך.