תכף יבוא | סיפור לראש השנה
להחבריא קדישא של הבעל-שם־טוב היה בית מיוחד מחוץ לעיר, שבו היו מתוועדים אחר כל תורה שאמר הבעל-שם-טוב, לישא ולתן בדבריו הקדושים. פעם אמר הבעל-שם-טוב ביום ראשון של ראש השנה, תורה על “תקע בשופר גדול לחרותנו”, ואחר התורה נכנס תכף לחדרו וסגר הדלת אחריו, והחבריא הלכו כדרכם לבית שמחוץ לעיר.
ובבית הבעל-שם-טוב נתגדל אז צעיר בן שש עשרה שנה, בן הרב רבי יצחק דוב, אחיו של בעל מאיר נתיבים. הוא לא היה הולך יחד עם החבריא לביתם המיחד, מחמת גילו הרך. כשנשאר לבדו בבית הבעל-שם-טוב, אחר התורה באותו ראש השנה, התחיל נדמה לו ברעיונו כי היום יבוא משיח, ובכל רגע ורגע נתחזק הדמיון במחו יותר ויותר אשר תכף יבוא המשיח לעיר. ותפעם רוחו מאד מחזק הדמיון, ואין איש מאנשי הבית להפיג את רוחו לפניו, עד כי ממש כמעט לא נותרה בו נשמה. והחליט לרוץ אל החבריא ולספר לפניהם, אולי יפיגו דמיונו.
תכף רץ מבית הבעל שם־טוב בבהלה גדולה דרך רחוב העיר, וכל הרואים שאלוהו על מה הוא רץ, והוא אינו משיב כלום, עד כי הגיע למקום התוועדות החבריא. נכנס במרוצה אל הבית, וראה את כל החבריא יושבים סביב השלחן וכח הדבור אין בהם, כי לכולם נדמה בברור גמור שתכף יבוא משיח. ישב אף הוא ביניהם, עד שהגיע זמן צאת הכוכבים של ליל שני של ראש השנה, ומיד נפסק מכלם הרעיון, וחזרו העירה.
[סיפורי חסידים]
מה גרם לתלמידי הבעל שם טוב לחוש כך? ומדוע נפסק הדמיון מיד בצאת הכוכבים?
כדי לענות על כך, נתחיל דווקא ממהותו של הדמיון בכלל: הדמיון קשור בדם, בתורה נאמר כי “הדם הוא הנפש” – הדמיון הוא הרצון (כבפסוק “אם יש את נפשכם” – שפירושו יש את רצונכם). כאשר רוצים מאוד במשהו, מצייר אותו הדמיון בבהירות רבה, וככל שהדמיון והרצון חזקים יותר, קשה יותר להשתחרר מהם. בסיפור שלנו היה הדמיון חזק ופתאומי כל כך, עד שהנער חיפש דרך להשתחרר ממנו.
והנה, כתב האר”י ז”ל, כי עשרת ימי תשובה הם בסוד הנסירה: על פי הגמרא, אדם וחווה נבראו דבוקים גב אל גב, כאישיות אחת הקרויה “אדם”. אך כדי שיתחולל מפגש אמיתי ביניהם, ניסר אותם הקדוש ברוך הוא לשניים והפך את חווה לאישיות עצמאית. בקבלה מבואר, כי כך גם בעולמות העליונים: בכל שנה חוזר על עצמו תהליך הנסירה, בו הקב”ה והשכינה ננסרים ונפרדים – ומתאחדים פנים אל פנים בשמיני עצרת. בכל יום של עשרת ימי תשובה ננסרת מז”א ספירה אחת של המלכות ונבנית כספירה עצמאית, עד ל”מלכות שבמלכות” הנבנית ביום הכיפורים.
ביום הראשון של ראש השנה, אם כן, נבנה הכתר שבמלכות: הכתר הוא הרצון, וכשמדובר במלכות היינו הרצון למלכות שמים – הרצון במלך המשיח. היום הראשון של ראש השנה, לפיכך, צריך להיות מוקדש לרצון ודמיון אודות המשיח – כפי שעורר הבעל שם טוב בתלמידיו.
על העוצמה הדרושה לרצון והחזון הזה, ניתן לדרוש את מילות התפילה “תקע בשופר גדול לחרותנו” – עלינו לתקוע עמוק בלב, את השופר הגדול של משיח. אך מהו השופר הזה?
בדברי חז”ל נדרש השופר מלשון שיפור – “שפרו מעשיכם!” אך השופר הגדול, השיפור הגדול שמכין את ביאת המשיח, הוא כשההתעוררות להשתפרות ניתנת מלמעלה. כך פעלה תורת הבעל שם טוב באותו ראש השנה, וכך תפעל בעזרתו יתברך גם בשנה הזו – עד לביאת משיח תכף ומיד בפועל ממש.