מכון גל עיני
נכתב עלידי
יוֹם כִּפּוּר! שִׂיאָם שֶׁל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה מַגִּיעַ בְּסוֹפָם, בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ, “אַחַת בַּשָּׁנָה”. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הִכְתַּרְנוּ אֶת ה’ לְמֶלֶךְ עָלֵינוּ וְעַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֲבָל כָּעֵת מַגִּיעַ הַזְּמַן לְבֶדֶק בַּיִת. עַל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ לְהִתְבּוֹנֵן לְתוֹכוֹ פְּנִימָה וְלִבְדֹּק אֶת עַצְמוֹ הֵיטֵב בַּמֶּה פָּגַם וְהֵיכָן טָעָה.
מִשּׁוּם כָּךְ עוֹבֵר הַדָּגֵשׁ בִּתְפִלּוֹת הַיּוֹם מֵהַכְרָזַת הַהַכְתָּרָה שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶל מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה. בְּכָל אַחַת מֵחֲמֵשׁ תְּפִלּוֹת הַיּוֹם אָנוּ חוֹזְרִים עַל נֹסַח הַוִּדּוּי הַמְּפֹרָט, בּוֹ אָנוּ מוֹנִים אֶת הַפְּגָמִים הָרַבִּים שֶׁלָּנוּ לִפְנֵי ה’. אֲמִירַת הַדְּבָרִים בְּצוּרָה מְפֹרֶשֶׁת מְסַיַּעַת לָנוּ לַחֲרֹט אוֹתָם עַל לוּחַ לִבֵּנוּ וּלְהִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם בֶּאֱמֶת.
לְהִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת
מַכִּירִים אֶת הַסִּפּוּר עַל הַזְּקֵנָה וְהַכֹּמֶר? פַּעַם הִגִּיעָה גּוֹיָה זְקֵנָה לְבֵיתוֹ שֶׁל כֹּמֶר הָעֲיָרָה וּבְיָדָהּ שַׂקִּיק זְהֻבִּים. “אֵלּוּ עֲבוּר כַּפָּרַת הָעֲווֹנוֹת שֶׁלִּי”, אָמְרָה וְתָחֲבָה אֶת הַשַּׂקִּיק לְיָדָיו שֶׁל הַכֹּמֶר, שֶׁהִתְקַשָּׁה לְהַסְתִּיר אֶת שְׂבִיעוּת רְצוֹנוֹ מֵהָעִסְקָה. “בְּסֵדֶר, בַּמֶּה מְדֻבָּר?”, שָׁאַל הַכֹּמֶר. כָּאן הֵחֵלָּה הָאִשָּׁה לְפָרֵט אֶת כָּל מַעֲלָלֶיהָ הָרָעִים, מִיְּמֵי יַלְדוּתָהּ וְעַד זִקְנוּתָהּ. “אֵין בְּעָיָה, בְּכֵיף”, עָנָה הַכֹּמֶר, “גְּבִרְתִּי, מָחוּל לָךְ! אֲבָל…”, מוֹסִיף הָאִישׁ, “בְּגִיל כָּזֶה מְבֻגָּר, מָה דּוֹחֵף אוֹתָךְ לְהַגִּיעַ אֵלַי עִם כָּל הַסִּפּוּרִים הָאֵלּוּ?”. “אָה…”, מַפְטִירָה הַזְּקֵנָה, “אַתָּה יוֹדֵעַ… נָעִים לְהִזָּכֵר…”.
הַסִּפּוּר הַזֶּה מְשַׁעֲשֵׁעַ כְּשֶׁחוֹשְׁבִים עַל גּוֹיָה זְקֵנָה וְכֹמֶר, אֲבָל קְצָת פָּחוֹת מְשַׁעֲשֵׁעַ כַּאֲשֶׁר חוֹשְׁבִים עַל עַצְמֵנוּ. כַּמּוּבָן, אָנוּ בָּאִים לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מֵה’ בְּכֵנוּת, מִכָּל הַלֵּב, וּמִתּוֹךְ כַּוָּנָה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה וּלְתַקֵּן אֶת מַעֲשֵׂינוּ, אֲבָל גַּם אֶצְלֵנוּ הַוִּדּוּי עָלוּל לְעִתִּים לְהִתְפַסְפֵס. מָתַי? כַּאֲשֶׁר מֵרֹב מַאֲמָץ לְהִזָּכֵר בַּחֲטָאִים שֶׁלָּנוּ אָנוּ עֲלוּלִים קְצָת לִשְׁכֹּחַ בִּפְנֵי מִי אָנוּ עוֹמְדִים וּמִמִּי אָנוּ מְבַקְּשִׁים אֶת מְחִלָּתוֹ – מֵה’ יִתְבָּרַךְ. נִזְכֹּר כִּי הַבּוּשָׁה הַגְּדוֹלָה הִיא, שֶׁאֶת אוֹתָם חֲטָאִים שֶׁעָשִׂינוּ – “חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ”! הַבּוּשָׁה הִיא מִמְּךָ וְלָכֵן הַסְּלִיחָה גַּם הִיא רַק מִמְּךָ. זוֹהִי בְּדִיּוּק סְגֻלָּתוֹ שֶׁל הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ, עָלָיו נֶאֱמַר “לִפְנֵי הוי’ תִּטְהֲרוּ”.
וְכָךְ, בְּנֻסַּח הַוִּדּוּי אָנוּ פּוֹנִים אֶל ה’ בְּסִכּוּמוֹ שֶׁל כָּל פֶּרֶק מִשּׁוּרוֹתָיו וּמְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ אֶת הַמִּשְׁפָּט הַבָּא: “וְעַל כֻּלָּם אֱלּוֹ-הַ סְּלִיחוֹת, סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ”. מָה פֵּשֶׁר הַבִּטּוּיִים הַשּׁוֹנִים הַלָּלוּ?
סְלַח לָנוּ
שְׁמַעְתֶּם פַּעַם עַל הַבִּטּוּי שְׁנוֹרֶר? יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמַּצָּבָם הַכַּלְכָּלִי אֵינוֹ בְּכִי טוֹב וְלָכֵן הֵם נֶאֱלָצִים לִפְנוֹת לְקַבֵּל עֶזְרָה וְסִיּוּעַ כַּסְפִּי, אֲבָל יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁזֶּה מַמָּשׁ הַמִּקְצוֹעַ וְהַמֻּמְחִיּוּת שֶׁלָּהֶם. בִּידֵיהֶם מְרֻכָּזִים שְׁמוֹת נַדְבָנִים יְדוּעִים וּכְתוֹבוֹת הַמְּגוּרִים שֶׁלָּהֶם, וְהֵם מְכַתְּתִים רַגְלֵיהֶם בְּמַסַּע דְּלוּגִים מֵאֶחָד לַשֵּׁנִי, כָּךְ שֶׁבְּסִיּוּם הַמַּסָּע הֵם נוֹשְׂאִים עִמָּם סְכוּמִים הֲגוּנִים. אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁתָּמִיד הַסִּפּוּר כָּזֶה פָּשׁוּט. לִפְעָמִים מַגִּיעַ הָאִישׁ אֶל הַכְּתֹבֶת הַיְּעוּדָה וְזוֹכֶה דַּוְקָא לְקִיתוֹן שֶׁל בִּזְיוֹנוֹת: “לֵךְ לַעֲבֹד”, “אֵין לִי זְמַן עַכְשָׁו”, “הָרֶגַע נָתַתִּי כְּבָר לְמִישֶׁהוּ”.
כָּעֵת תָּאֲרוּ לָכֶם אֶת הַמַּחֲזֶה הַבָּא: יְדִידֵנוּ הַשְּׁנוֹרֶר מִתְדַּפֵּק עַל דַּלְתּוֹ שֶׁל נָדִיב יָדוּעַ. הַנָּדִיב פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת לִרְוָחָה וּבְחִיּוּךְ רָחָב מַכְנִיסוֹ לְבֵיתוֹ. “אַתָּה נִרְאֶה עָיֵף. תִּשְׁתֶּה מַשֶּׁהוּ?”, מַצִּיעַ הַנָּדִיב. לִתְרוּמָה צִפָּה הָאִישׁ, לֹא לְהַכְנָסַת אוֹרְחִים, וּבֶטַח לֹא כָּזוֹ נְדִיבָה. יְדִידֵנוּ מְקַבֵּל אֶת הַהַצָּעָה וּמִתְרַוֵּחַ לוֹ בַּכֻּרְסָה הַמְּהֻדֶּרֶת שֶׁבְּמֶרְכַּז הַסָּלוֹן הַמְּפֹאָר עִם כּוֹס שְׁתִיָּה קָרָה. “תֹּאכַל מַשֶּׁהוּ?”, מוֹסִיף הַנָּדִיב. “לָמָּה לֹא?”, עוֹנֶה יְדִידֵנוּ בִּשְׁאֵלָה וּמְקַבֵּל חִישׁ צַלַּחַת עֲמוּסָה בְּמִגְדָּנוֹת. לְאַחַר מְנוּחָה הֲגוּנָה וּתְרוּמָה עוֹד יוֹתֵר הֲגוּנָה שֶׁמִּשְׁתַּלְשֶׁלֶת לְכִיסוֹ קָם יְדִידֵנוּ לָלֶכֶת וּלְהֶמְשֵׁךְ דַּרְכּוֹ. הַנָּדִיב מְלַוֵּה אוֹתוֹ בַּחֲבִיבוּת אֶל הַדֶּלֶת וְאַף מְצַיֵּד אוֹתוֹ בְּכֶסֶף לְהֶמְשֵׁךְ הַנְּסִיעָה. וְאָז, כַּאֲשֶׁר מַפְנֶה יְדִידֵנוּ אֶת פָּנָיו לְנַשֵּׁק לַמְּזוּזָה הוּא מַבְחִין לְתַדְהֵמָתוֹ בְּמַחֲזֶה אָיֹם וְנוֹרָא. “אֲנִי לֹא מַאֲמִין…”, חוֹלֶפֶת מַחֲשָׁבָה בְּמוֹחוֹ. כָּל רִצְפַּת הַסָּלוֹן, כּוֹלֵל הָרִפּוּד הַמְּשֻׁבָּח עָלָיו נָפַשׁ, מְרוּחִים בְּכִתְמֵי בֹּץ וְצֶבַע. מַבָּט חָטוּף לִנְעָלָיו וּבְגָדָיו מַצְבִּיעַ עַל מְקוֹר הַטִּנּוּף. “אוֹי לֹא! זֶה מִמֶּנִּי…”.
אֵיךְ הֱיִיתֶם מְתָאֲרִים אֶת הַרְגָּשָׁתוֹ שֶׁל יְדִידֵנוּ? כְּמוֹ כֶּתֶם שָׁחֹר עַל גַּבֵּי מַפָּה לְבָנָה. זֶה מָה שֶׁעָשָׂה יְדִידֵנוּ לְסַפַּת הַנָּדִיב, אֲבָל זוֹ גַּם הַהַרְגָּשָׁה שֶׁלּוֹ לְגַבֵּי עַצְמוֹ. הַפַשְׁלָה שֶׁעָשִׂיתִי הוֹפֶכֶת אוֹתִי לְכֶתֶם שָׁחֹר, כִּי הַנָּדִיב שֶׁלִּי מַמָּשׁ מַפָּה לְבָנָה. הַלְוַאי וְהָיִיתִי נִמְחָק מִפֹּה בְּרֶגַע זֶה. אֵיךְ אוֹמְרִים? שֶׁתִּבְלַע אוֹתִי הָאֲדָמָה.
כַּאֲשֶׁר אָנוּ מִתְבּוֹנְנִים בַּטּוּב שֶׁמַּשְׁפִּיעַ לָנוּ ה’ אָנוּ מַרְגִּישִׁים בְּדִיּוּק כָּךְ! סְלִיחָה שֶׁלִּכְלַכְנוּ, סְלִיחָה שֶׁהִתְעַלַּמְנוּ מִמְּךָ. אָז בְּבַקָּשָׁה, תַּעֲלִים אוֹתָנוּ מֵהַשֶּׁטַח, שֶׁלֹּא נַפְרִיעַ, שֶׁרַק אַתָּה ה’ תִּשָּׁאֵר נוֹכַח. וְאָז אָנוּ פּוֹנִים לַה’ וּמְבַקְּשִׁים: “סְלַח לָנוּ!”
מְחַל לָנוּ
מָתַי מַתְאִימָה בַּקָּשַׁת מְחִילָה? מָתַי לֹא מַסְפִּיקָה בַּקָּשַׁת הַסְּלִיחָה? כַּאֲשֶׁר אֲנִי חַיָּב לְמִישֶׁהוּ דְּבַר מָה. יְדִידֵנוּ הִתְבַּיֵּשׁ מְאוֹד מֵאוֹתוֹ נָדִיב, לֹא בִּגְלַל חוֹב שֶׁחָב לוֹ, אֶלָּא בִּגְלַל חֹסֶר תְּשׂוּמֶת הַלֵּב אֵלָיו. אֲבָל מָה קוֹרֶה כַּאֲשֶׁר אֲנִי אָמוּר לָתֵת מַשֶּׁהוּ לְמִי שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ הַדָּבָר וְאֵינִי עוֹשֶׂה זֹאת?
נַנִּיחַ שֶׁאוֹתוֹ נָדִיב לֹא הָיָה נוֹתֵן לִידִידֵנוּ אֶת הַכֶּסֶף בְּמַתָּנָה, אֶלָּא בְּהַלְוָאָה לַחֲצִי שָׁנָה. “תִּתְקַשֵּׁר אֵלַי וְאַגִּיעַ אֵלֶיךָ לִגְבּוֹת אֶת הַחוֹב”, אוֹמֵר הַנָּדִיב. עוֹבֶרֶת חֲצִי שָׁנָה וִידִידֵנוּ מְגַלֶּה כִּי אֵין בְּיָדָיו אֲפִלּוּ רֶבַע מֵהַסְּכוּם. הוּא מַקְדִּים תְּרוּפָה לַמַּכָּה וּמִתְקַשֵּׁר לַנָּדִיב: “מְחִילָה, אֲבָל בְּיָדִי רַק רֶבַע מֵהַחוֹב”. “הֵבַנְתִּי”, עוֹנֶה הַנָּדִיב, “אֲנִי מוּכָן לְהַמְתִּין עוֹד חֲצִי שָׁנָה”. אֲבָל כַּעֲבֹר חֲצִי שָׁנָה מְגַלֶּה יְדִידֵנוּ כִּי גַּם הַפַּעַם יָדָיו רֵיקוֹת. בְּבֹשֶׁת פָּנִים הוּא מַגִּיעַ אֶל פֶּתַח בֵּיתוֹ שֶׁל הַנָּדִיב וּבְפִיו בַּקָּשָׁה קְצָת נוֹעֶזֶת: “אַתָּה יָכוֹל בְּבַקָּשָׁה לִמְחֹל לִי לְגַמְרֵי עַל הַחוֹב?”. מָה זֹאת אוֹמֶרֶת? חוֹב חַיָּבִים לְהַחֲזִיר, לֹא? “נָכוֹן, לֹא מַגִּיעַ לִי, אֲבָל אוּלַי בְּכָל זֹאת…”.
מָהֵם הַדְּבָרִים שֶׁחֲשׁוּבִים לַה’ אוֹתָם הוּא דּוֹרֵשׁ מֵאִתָּנוּ? הַמִּצְווֹת. כַּאֲשֶׁר אָנוּ מְגַלִּים עַד כַּמָּה עָבַרְנוּ עַל רְצוֹנוֹ וְנוֹתַרְנוּ כְּלַפָּיו בַּעֲלֵי חוֹב – לֹא נוֹתַר לָנוּ אֶלָּא לִפְנוֹת אֵלָיו וּלְבַקֵּשׁ בְּהַכְנָעָה: “מְחַל לָנוּ!”
כַּפֵּר לָנוּ
נַעֲזֹב רֶגַע אֶת הַנָּדִיב וְאוֹסֵף הַנְּדָבוֹת וְנַעֲבֹר אֵלֵינוּ, לַחֲבֵרִים בַּכִּתָּה. יֵשׁ חֲבֵרוּיוֹת רְגִילוֹת וְיֵשׁ חֲבֵרוּיוֹת יִחוּדִיּוֹת. אֶצְלֵנוּ קוֹרְאִים לְזֶה “חָבֵר רָגִיל” וְ”חָבֵר אֲמִתִּי”. אֶת הֶחָבֵר הָאֲמִתִּי אֲנִי מְשַׁתֵּף בַּדְּבָרִים הֲכִי סוֹדִיִּים וּרְגִישִׁים שֶׁלִּי, וְכָךְ גַּם הוּא כְּלַפַּי. זוֹ הַסִּבָּה שֶׁהַצִּפִּיּוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי מֵחֲבֵר אֲמִתִּי אֵינָן כְּמוֹ מִשְּׁאָר הַחֲבֵרִים. אִם קָנוּ לִי רֶכֶב עִם שָׁלַט-רָחוֹק וּלְאֵרוּעַ הַהַשָּׁקָה לֹא אַזְמִין חָבֵר רָגִיל – סָבִיר שֶׁהוּא לֹא יִפָּגַע. אֲנִי מַנִּיחַ שֶׁכָּךְ הוּא יַסְבִּיר לְעַצְמוֹ: שֶׁיְּשַׂחֵק כַּמָּה יָמִים, וּכְשֶׁהַהִתְלַהֲבוּת תֵּרֵד בֶּטַח יַסְכִּים לִי לְסִבּוּב. אֲבָל אִם אֶנְהַג כָּךְ כְּלַפֵּי חָבֵר אֲמִתִּי הוּא יַרְגִּישׁ פְּגִיעָה.
מַדּוּעַ? הַאִם רַק בִּגְלַל שֶׁהִתְעַלַּמְתִּי מִמֶּנּוּ? לֹא רַק. בְּוַדַּאי לֹא בִּגְלַל שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ מַשֶּׁהוּ. אֲנַחְנוּ לֹא חַיָּבִים שׁוּם דָּבָר אֶחָד לַשֵּׁנִי, פָּשׁוּט כֵּיף לָנוּ בְּיַחַד וְלָכֵן אֲנַחְנוּ גַּם סוֹמְכִים אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַפְּגִיעָה שֶׁלּוֹ הִיא מֵהַרְגָּשָׁה שֶׁל נִצּוּל. נָכוֹן, אָמְנָם אֲנִי לֹא חַיָּב לִהְיוֹת חָבֵר שֶׁלּוֹ, אֲבָל אִם עַד הַיּוֹם הָיִינוּ קְרוֹבִים אֶחָד לַשֵּׁנִי וּפְתוּחִים זֶה לָזֶה, אֵיךְ זֶה שֶׁפִּתְאוֹם אֲנִי מַפְנֶה לוֹ עֹרֶף? רֶגַע, אָז מֶה הָיָה עַד הַיּוֹם? אוּלַי זוֹ בֶּאֱמֶת לֹא הָיְתָה חֲבֵרוּת אֱמֶת?
כַּאֲשֶׁר אָנוּ חוֹשְׁבִים עַל הָעֲבֵרוֹת שֶׁלָּנוּ וְעַל חֹסֶר הַנֶּאֱמָנוּת שֶׁלָּנוּ לַה’, שֶׁכָּל כָּךְ אוֹהֵב אוֹתָנוּ וּבוֹטֵחַ בָּנוּ, אָנוּ פּוֹנִים אֵלָיו בְּבַקָּשַׁת: “כַּפֵּר לָנוּ“!
שֶׁנִּזְכֶּה לִסְלִיחָה, מְחִילָה וְכַפָּרָה!
גְּמַר חֲתִימָה טוֹבָה!
רָזִי
