סיפורי צדיקים

רבי יעקב יוסף מפולנאה נודע בכינויו ‘בעל התולדות’, על שם ספרו ‘תולדות יעקב יוסף’ — ספר החסידות הראשון שנדפס. לפני התקרבותו לבעש”ט שימש כרב ואב בית דין בשרהורוד שבפודוליה. הוא אימץ את דרכי חסידי אשכנז, הרבה בסיגופים, התבודד כדי לעסוק בעיון ובלימוד, החמיר על עצמו רבות והתפלל במנין קטן של אנשים קרובים ולא במניין הקהילה הרגיל. התנהגותו עוררה מורת רוח בין בעלי הבתים של הקהילה. הם סברו כי על רב עיר להיות מעורב וזמין כמנהיג רוחני וכאב בית דין בכל עת, ומשום כך פיטרוהו ממשרתו. ישנן מספר גרסאות לסיפור התקרבותו אל הבעל שם טוב, אך בכולן ניכר המהפך הרוחני שעבר עם התקרבותו. היה מגדולי תלמידי הבעל שם טוב, וממפיצי החסידות החשובים ביותר. נפטר בכ”ד בתשרי תקמ”ב ונטמן בפולנאה.

פעם אחת ביקש רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל ה’תולדות’, שתי בקשות מהבעל שם טוב: שיזכה לגילוי אליהו, ושיתן לו עצה שלא יתרגש (היינו שלא יקפיד, כי היה קפדן בטבעו כידוע). והבטיח לו הבעל שם טוב שבקרוב יזכה לגילוי אליהו, וגם יתן לו עצה שלא יתרגש.

בנוסעו לביתו מכ”ק רבו הבעל שם טוב, פגע בדרך ביהודי הולך רגלי. ויבקש ה’תולדות’ את האיש שיֵשב לו בעגלה, ולמה לו לכתת רגליו. האיש נאות ועלה על העגלה וישב לו, אבל את רגליו לא הכניס בעגלה ועזב אותם תלויים חוץ לעגלה.

ויאמר ה’תולדות’ אל ההלך: למה אין אתה מכניס את רגליך להעגלה? שב בעגלה כמו כל האנשים הנוסעים, מכונסים בעגלה עם הרגליים! ויאמר האיש: דוד המלך אומר בתהלים “אשרי… שככה לו”. מי הוא בחינת ‘אשרי’, לשון אושר? אותו שככה לו, שטוב לו בכל מצב שהוא, אם הרגליים בעגלה או חוצה לה…

אחרי זמן מה בא ה’תולדות’ לכ”ק הבעל שם טוב, ושאל: כ”ק מורנו הבטיח לי שאזכה לגילוי אליהו, ואנכי טרם זכיתי! ויאמר לו כ”ק: האיש ההולך רגלי שנסע יחד עם כבודו בעגלה, ואמר לו ‘אשרי שככה לו’, וגם רמז שכבודו לא יהיה קפדן ויקבל כל דבר כמות שהוא – הוא היה אליהו, וכבודו לא הרגיש.

[רשימות דברים ג, עמ’ לג]

בעל ה’תולדות’ מלמד אותנו כאן מדרכי החסידות, בכך שבבואו לפני רבו הוא מבקש ממנו עצה – ולא ברכה. יש הסוברים שעבודת החסידות מתמצה בבקשת ברכות מהרבי, אך עיקר הפלא שבמהותו של רבי אמיתי הוא היכולת לעוץ עצה נכונה, להיות “פלא יועץ” הממשיך “עצות מרחוק אמונה אומן”.

באותו אופן, מהותו של חסיד אמיתי היא הביטול והדבקות הגמורה ברבו. חסיד הוא מי שיודע שעצה יש לבקש רק מן הרבי, ויש ליישם אותה עד מיצוי הנפש.

הרבי הצמח צדק אמר שחסיד פנימי יודע כי בקשת ברכה עבור ענין שבעבודת ה’ היא “אל ישעו בדברי שקר”, ולעומת זאת המצב הרצוי הוא – “תכבד העבודה על האנשים”. “היום לעשותם, ולמחר לקבל שכרם”. ה’ יתברך רוצה מאתנו את המאמץ ואת העבודה הפנימית, ולא את התוצאות כשלעצמן. אם חפץ ה’, יתן לנו מדרגות ומידות טובות בשפע, בבחינת “עבודת מתנה אתן את כהונתכם”. אך אנו מצד עצמנו, החפץ לנו במדרגות ובברכות כשמוע בקול ה’?!

תרגיש, אל תתרגש

לאחר הקדמה זאת, ניגש לעיין בבעיה שהציג ה’תולדות’, ובפתרונה:

ידוע מסיפורים רבים, כי בעל ה’תולדות’ היה צדיק תקיף ובעל ‘דינים’. בסיפור זה, הדבר מופיע בלשון מיוחדת: “שיתן לו עצה שלא יתרגש”. מה פירוש הדבר?

ראשית נבהיר, כי הקפדה אינה זהה לכעס. כעס הוא התפעלות שלילית של מידת הגבורה, המתפרצת ושורפת את הזולת. הקפדה היא שורשו הדק של הכעס, ומקומה בבינה – מקור הגבורות. הגבורות שבבינה נובעות מהחשש, שמא המציאות שלפניה איננה מתוקנת כראוי – מה שעלול להוביל לקפידא נמהרת ומלאת דין.

וזאת לדעת – שני טבעים בהתעוררות המידות. הראשון ממהר לחוש, לחוות ולהתרגש. זו תגובה מיידית, מעין רפלקס הנוצר בהתבוננות ראשונית, ומוקדה – החוויה האישית. רק בטבע השני, המתעורר לאחר התבוננות מעמיקה ומתונה יותר, ניתן להבין את הדבר עצמו, ללא שהאני המתרגש עומד במרכז.

ההקפדה נובעת מאותו כשל ראשוני: מי שמעמיד את עצמו במרכז ההתפעלות הרגשית, נעשה רגיש ומשום כך גם קפדן. גם דברים שלכאורה אינם קשורים אליו כלל – כמו מצבן של רגלי ההלך שאסף בעגלתו, חשובים בעיניו כאילו הם משפיעים עליו ונוגעים לו.

מחירה של ההתרגשות העצמית הוא העיוורון הרגשי, כפי שאומר הבעש”ט: “ואתה לא הרגשת”. כמה וכמה דברים לא הרגיש הצדיק: הוא לא הרגיש בכך שההלך בעצם ‘עשה לו טובה’ בעלותו על עגלתו. הרגליים הנותרות בחוץ מרמזות שלמעשה היה מעדיף ללכת רגלי, בבחינת “יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית”; הוא לא חש עד כמה הוא פוגם במצוות גמילות החסד שבידו, שהרי איזו צורה יש לחסד כזה – להעלות נוסע לעגלה ולגעור בו בזמן הנסיעה; ועל כולנה – הוא החמיץ את גילוי אליהו שהובטח לו.

מי שמתרגש, לא מרגיש באמת מה קורה סביבו. אם העיניים פונות פנימה, נגרעת יכולת ההבחנה ועדינות ההרגשה האמיתית.

ככה לו

רפואת בעל ה’תולדות’ היא במידת ה’ככה’ – מידת ההשתוות האהובה כל כך על הבעל שם טוב. בהיותו שייך לגילוי תורתו של משיח, הרבה הבעל שם טוב לעורר ולבקר דוקא את ציבור לומדי התורה שבדורו – בבחינת “משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא”. ההשתוות היא אחת מאותן מעלות הנמצאות בקרב פשוטי ישראל, יותר מאשר בקרב לומדי התורה.

לומדי תורה הם בדרך כלל אנשים מורכבים, עדינים, בעלי יכולות שכליות ורגשיות מפותחות. כל אלו מגבירים בתוכם מאוד את סכנת הרגשת האני ההרסנית כל כך. להם נחוצה מידת ההשתוות ביותר, בבחינת “דרך ארץ קדמה לתורה”.

אפשר לומר שרגלי ההלך המוטלות בחוץ, מייצגות את הרגליו החיצוניים של האיש הפשוט. הרגלים אלו הם שעוררו את קפידת הצדיק עליו במקרה זה, ובמקרים רבים נוספים. הצדיקים

שלא טעמו ממידת ההשתוות היו צודקים מדי, עד כדי שראו לעיניים בלבד, ולא חשו את הדופק הפנימי הפועם ביהודי שלפניהם.

הבעל שם טוב ידע לחוש את פעימות הלב היהודי, את דופק הלב שמתחת למעטה החיצוני הגס. תמיד אמר על היהודים הללו – “לב ישראל חי”. הוא העמיק להתבונן, ומצא מרגליות רבות דוקא בהרגליהם החיצוניים ביותר.