סיפורי צדיקים

רבי ישראל פרידמן מרוז’ין, מייסד חסידות רוז’ין הענפה, נולד בעיירה פראהבישט שבאוקראינה בג’ בתשרי תקנ”ז, לרבי שלום שכנא בן רבי אברהם המלאך. כשהיה בן שש נפטר אביו, והוא גודל וחונך על ידי אחיו, רבי אברהם מפראהביטש. צדיקי דורו העריצו אותו, ורבים מהם נסעו אליו כחסידים אל רבם. כפי שמשתקף מסיפורים רבים אודותיו, היה הרוז’ינער הקדוש “נשמה כללית” – כל נשמות ישראל היו חלק ממנו. פעם התבטא כי כאשר קורה משהו ליהודי בקצה העולם, הוא מרגיש זאת מיד בליבו. ככזה, התנהג רבי ישראל כמלך ממש, המשקף את גדולתם של ישראל שבני מלכים הם. העושר והכבוד להם זכה היו גדולים עד כדי כך, שעוררו את קנאתו של הצאר הרוסי. הוא השליך את ר’ ישראל לכלא, ממנו נמלט באופן ניסי ומצא את משכנו בסדיגורה שבאוסטריה הסמוכה. נפטר בג’ בחשוון תרי”א.

כשהיה הרוז’ינער ילד, עמד פעם על יד אביו רבי שלום מפראהביטש. רבי שלום דיבר עם חסידיו בעבודת ה’ וגם הוכיח אותם. תוך כדי שהוא מדבר עם החסידים דברי התעוררות, פונה הרבי לבנו הקטן, ישראל, ושואל אותו: “מה אתה אומר על הדבורים האלה, שכעת דברנו עם האנשים”? עונה לו הבן: “אבא, אמשיל לך משל: כשבארמון המלך רוצים לנקות את הכלים, שמן הסתם יקרים מאד, עדינים מאד ושבירים מאד – מנקים את הכל עם ‘בערשט’, עם מברשת עדינה. אפילו את הרצפה מנקים עם מברשת, בעדינות. בבית של אדם פשוט, כשצריכים לנקות את הבית, מנקים עם מטאטא. אבל בדיר של בהמות יש גם כלי כדי לנקות את הדיר: ‘רידעל’, את חפירה. “אבא”, אומר הילד- “אתה משתדל לנקות את האנשים עם בערשט, בזמן שהם זקוקים לרידעל”…

אם כי ארמון המלך, על כל מה שהוא מסמל, היה קרוב לליבו של הרוז’ינער, בכל זאת הכיר כבר בקטנותו בקיומם של מקומות גסים בהרבה. גם אחר כך, כאשר גדל והיה למלך של ממש, בלט ארמונו גם באורוות הסוסים הגדולות שלו… לכן, כשראה את אביו מדבר עם חסידיו בצורה שאינה מתאימה להם, לא היסס להביע את דעתו.

בפסיכולוגיה ובייעוץ הנפשי, נהוג לדבר על “כלים” בהם יש להשתמש  לצורך אבחון וטיפול. כאן מונה הילד החריף שלושה כלים כאלו: המברשת העדינה שנועדה עבור אדם שהטוב בו גלוי לעין, ויש צורך רק להעיר אותו ו’לנער ממנו את האבק’. המטאטא מסיבי יותר, והוא מפנה מהנפש גורמים זרים, אך לא משמעותיים כל כך. לבסוף, כאשר האדם שקוע בעוונות בהמיים, צריך לפנות מתוכו את האשפה בעזרת את (ומעניין לשים לב: בשפה המדוברת באותה תקופה, ניקוי נקרא יפוי, וזו המילה בה השתמש רבי ישראל מרוז’ין בדבריו. יש בכך כדי לרמז לנו על תפקיד הכלים האלה – לא רק לנקות אלא גם לעצב ולייפות את אישיות המטופל).

היכולת להבחין בצורך האמתי של הזולת מכונה בחסידות “גדלות מוחין”. אדם בוגר, בניגוד לילד, לא יזהה את האהבה רק עם ליטופים וסוכריות. רבי ישראל, שאמר על עצמו כי “מעולם לא היה ילד”, התאפיין בגדלות מוחין כבר אז, ואהבתו הגדולה לכל יהודי לא סינוורה אותו כאשר ניגש לטפל בטעון תיקון. כמובן שהדרישה מהחסידים להתנקות מפגמיהם, באה רק לאחר עבודתו שלו: מסופר, כי פעם בקר אצלו רבי יצחק מווארקי. שאל אותו הרוז’ינער: מה אתה עושה כשבא אליך אדם המלוכלך בחטאים וצריך להמציא לו דרך תשובה? כשבא אלי אדם כזה, אני עושה תשובה על כל חטאי, וממילא נפתחים שערי תשובה בשמים ונעשה עת רצון: כל עם ישראל, כולל אותו אחד, מתעורר בתשובה ותשובתו מתקבלת.

***

בלודמיר, עיר חשובה בפולין, היתה בחורה אחת, שהחזיקו אותה כנביאה, בעלת רוח הקדש. קראו לבתולה הזאת ‘דער לודמירער מויד’ – הילדה מלודמיר, והיא היתה שם דבר. פעם אמרה, ברוח הקדש, שרבי נפתלי כץ בעל ה”סמיכת חכמים”, שהיה אחד מגדולי הגאונים של הדור הקודם, מחזיק טובה לרבי ישראל מרוז’ין – בן דורה. הביאו את דבריה לפני הרוז’ינער, והוא אישר זאת  וסיפר: בעל הסמיכת חכמים היה נוהג במלכות לשם שמים. בין גינוני העושר והמלכות שנהג, היה לו גם כר קטן ועדין, ממשי או דבר יקר אחר, שהיה מניח אותו בבגדיו על לבו ועלה הון אגדי.

כשעלה רבי נפתלי לשמים, דנו בעניינו כמו כל אחד, גם צדיק גדול דנים על כל דבר. ובשמים אמרו שכל מה שעשה, כל הנהגת המלכות, היתה מאה אחוז לשם שמים – אך בכל זאת, בשביל מה חדשת הנהגה כזאת? אם עוד לא הגיע הזמן של מלכות ישראל, כשיהודי עושה מעצמו מלך, בגשמיות, בחיצוניות, יש בזה ממד של הרגזת השטן… דנו אותו בשמים על ההעזה הזו.

עכשיו, אומר הרוז’ינער ומסביר את אמירת ה’לודמירער מויד’, כשאני נוהג כמוהו, ועוד יותר ממנו, סר ממנו הקטרוג והוא ודאי מחזיק לי טובה.

מן הסיפור המופלא הזה עולה שאלה מתבקשת: אם הנהגת מלכות מעוררת קטרוגים למעלה, מה קרה לרוז’ינער בעצמו? סיפורים רבים מסופרים על כך, שמאז היה ילד קטן, היה הרוז’ינער מסגף את עצמו ולא פחד כלל משום דבר. כרבי ישראל בעל שם טוב שבשמו נקרא, לא פחד מדבר ודבק תמיד בה’. על כן לא חשש הרוז’ינער מדרך זו, ומהסכנות שנלוות אליה.

ואמנם, ניתן לומר כי ישיבתו בכלא היא תוצאה של קטרוג זה. (במאמר מוסגר נזכיר את פירושו מתקופה זו: “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע”. אך מה מעיק עלי? שאני יודע “כי אתה עמדי” – השכינה נמצאת אתי ומצטערת בצערי). אכן, כמו שביארנו את דברי הרוז’ינער עצמו בסיפור הקודם – בתביעה החריפה עצמה יש מימד של חסד. בזכות הישיבה בכלא בעולם הזה, זכה הרוז’ינער בהסרת הקטרוג עליו – ובעולם הבא שכולו שכר טוב.