רחמים אין סופיים

ה' מהווה את כל המציאות בכל רגע מחדש, וגם משגיח על מה שקורה בה. עומק ההשגחה הוא רחמים עמוקים, בלתי-מותנים, שכוללים יחס אישי - ה' מרחם עלי, כאב על בנו-יחידו, אבא שרואה מול עיניו את בנו יחידו ולא שום דבר אחר.

יסוד מוסד בחסידות הוא ההתבוננות בכך שה’ “מחדש בטובו בכל תמיד מעשה בראשית”, מהווה את המציאות יש מאין בכל רגע ורגע, וממילא אין לה כל קיום בלעדיו. אבל חידוש עמוק עוד יותר של החסידות הוא ההכרה בהשגחה הפרטית של ה’ על כל פרט ופרט בעולמנו.

ההתהוות המתמדת היא פעולה חד-צדדית – ה’ מהווה את העולם בקביעות, “כי חפץ חסד הוא”, בלי תלות במעשי התחתונים ולכן גם בלי זיקה פנימית אליהם. לעומת זאת, ההשגחה הפרטית היא כבר דו-שיח עם המציאות, תגובה למעשינו שלנו והתייחסות למצבנו. ההתהוות היא סוד “מעשה בראשית” ובהשגחה הפרטית יש כבר מורכבות של מפגש וחיבור בין שנים, סוד “מעשה מרכבה”, העמוק באין-ערוך. ההתהוות יוצרת את המציאות, אבל ההשגחה הפרטית היא הדרך למימוש תכלית הבריאה – “דירה בתחתונים”.

המובן הפשוט של השגחה פרטית, בחלק הנגלה של התורה, הוא הנהגת “מדה כנגד מדה” – השגחה של דין, בה כל פרט נידון לפי מעשיו. ההשגחה הזו היא בעצם התנהגות לפי ‘כללי המשחק’ לפיהם ה’ תכנן-תכנת את העולם, כאשר “עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין”.

הבעל שם טוב גילה לנו השגחה פרטית עמוקה יותר, שעיקרה דאגה לטובת המושגחים, בפרט ובכלל, בגשמיות וברוחניות. לבריאת העולם יש תכלית, וכל נברא חשוב והכרחי למימושה, כאשר כל מה שעובר עליו בפרטי-פרטות נוגע למימוש תכלית כוונת הבריאה. זו השגחה פרטית של חסד, הרואה כיצד כל פרט משתלב במכלול הבריאה, מממש את יעודו כשהוא תורם את תרומתו ההכרחית לתכליתה, וזכאי לכל הטוב האלקי. השגחה זו מבטאת את עומק טוּבו וחסדו של ה’, שברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.

אבל יש להשגחה ממד עמוק ונוקב עוד יותר: ה’ אוהב כל יהודי אהבה אין-סופית, שהדימוי הכי קרוב לה בעולמנו הוא אהבת הורים לבנם-יחידם שנולד להם לעת זקנה. כאשר הבן נמצא במצוקה אביו מרחם עליו רחמים מוחלטים, ללא כל תנאי – הוא לא מסתכל עליו כחלק חשוב במכלול המשפחתי, הוא לא חושב על השליחות העתידית ועל יעודו בעולם, הוא פשוט מרחם עליו “באשר הוא שם”, ברגע ההוה, ומתמסר באופן מוחלט לעזור לו. באותו רגע אין לנגד עיניו של האב מאומה חוץ מהבן, בו מתרכז כל עולמו. כך, בעומק ההשגחה הפרטית של ה’ יש רחמים אין-סופיים ובלתי-מותנים על הפרט, כאשר במבט האלוקי עליו בעת צרתו הכלל כולו נכלל בו – הוא חזות הכל ואין בלתו. הרחמים העצמיים הללו של “יחידו של עולם”, שיש בהם הזדהות מלאה עם הפרט, הם המובן האמתי של השגחה פרטית – השגחה הנובעת מעצמות ה’ יתברך, מהמקום בו באמת “אין עוד מלבדו”, הנמשכת אל תוך עולמנו ופוגשת את הפרט “באשר הוא שם”, ומממשת את ה”דירה בתחתונים” באופן שלם.

דילוג לתוכן