מִיהוּ צַדִּיק?
בְּסֵפֶר הַתַּנְיָא, סֵפֶר הַיְּסוֹד שֶׁל תּוֹרַת הַחֲסִידוּת, מַסְבִּיר אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן שֶׁצַּדִּיק הוּא מִי שֶׁאֵין לוֹ כְּלָל יֵצֶר הָרַע. בְּמִלְחֶמֶת הַיְּצָרִים הוּא נִצֵּחַ וְהִכְנִיעַ אוֹתוֹ לְגַמְרֵי. לְעֻמָּתוֹ, הַבֵּינוֹנִי נִמְצָא בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַקְּרָב. כָּל הָעֵת הוּא חָשׂוּף לְהַתְקָפוֹת הַיֵּצֶר וְעָלָיו לְהִלָּחֵם וְלִגְבֹּר עָלָיו שׁוּב וָשׁוּב.
מִי לְדַעְתְּכֶם עוֹבֵד יוֹתֵר קָשֶׁה?
מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב
אַבָּא שֶׁלִּי עוֹבֵד בְּמִפְעָל גָּדוֹל לְיִצּוּר רָהִיטִים. מְדֻבָּר בְּמִפְעָל גָּדוֹל כָּל כָּךְ, שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו שֶׁהוּא מֵהַגְּדֹלִים בָּאָרֶץ, וְשֶׁלַּמּוּצָרִים הָאֵיכוּתִיִּים שֶׁלּוֹ יֵשׁ שֵׁם בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ. בְּפַס הַיִּצּוּר עוֹבְדִים עֶשְׂרוֹת עוֹבְדִים – מֵהַתִּכְנוּן וְעַד לַמּוּצָר הַמֻּגְמָר – אֲבָל אַבָּא שֶׁלִּי מְבַלֶּה אֶת יוֹמוֹ דַּוְקָא בַּמִּשְׂרָד, בְּהַנְהָלַת הַחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל הַמִּפְעָל.
אַבָּא הוּא טִפּוּס חָרוּץ, לֹא רַק בַּבַּיִת. אִם שְׁעַת תְּחִלַּת הָעֲבוֹדָה הִיא 07:30 הוּא יְכַוֵּן אֶת עַצְמוֹ לְהַגִּיעַ בְּשָׁעָה 07:25, חָמֵשׁ דַּקּוֹת לִפְנֵי. “מָה שֶׁבָּטוּחַ”, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר. לֵךְ תֵּדַע, אוּלַי יִהְיֶה עִכּוּב בַּתְּנוּעָה? יוֹם הָעֲבוֹדָה שֶׁלּוֹ מִסְתַּיֵּם בִּסְבִיבוֹת הַשָּׁעָה שֵׁשׁ בָּעֶרֶב. לָמָּה “סְבִיבוֹת”? כִּי לִפְעָמִים הוּא צָרִיךְ לְסַיֵּם שָׁם אֵיזֶה עִנְיָן, וּלְהַשְׁאִיר עֲבוֹדָה בִּלְתִּי גְּמוּרָה הוּא דָּבָר שֶׁלֹּא קַיָּם בַּמֻּנָּחִים שֶׁלּוֹ, אָז שְׁעַת הַסִּיּוּם יְכוֹלָה בְּקַלּוּת לִגְלֹשׁ לְתוֹסֶפֶת שֶׁל חֲצִי שָׁעָה.
יוֹצֵא לִי לְעִתִּים רְחוֹקוֹת לְבַקֵּר אוֹתוֹ שָׁם, בָּעֲבוֹדָה, אֲבָל אָז הוּא אַבָּא ‘אַחֵר’. הוּא אָמְנָם יְקַבֵּל אֶת פָּנַי בַּחֲבִיבוּת וְיִתְעַנְיֵן בְּמָה שֶׁעָבַר עָלַי מִתְּחִלַּת הַיּוֹם, אֲבָל זֶה לֹא יִמָּשֵׁךְ הַרְבֵּה זְמַן. “רָזִי, אֲנִי צָרִיךְ לַחֲזֹר פֹּה לָעִנְיָנִים. קַח לְךָ שְׁתִיָּה, תַּרְגִּישׁ בְּנֹחַ”, וְאָז הוּא שׁוּב יִצְלֹל לַמַּחְשֵׁב וְלַעֲרֵמַת הַמִּסְמָכִים שֶׁלְּצִדּוֹ. גַּם שִׂיחוֹת הַטֵּלֵפוֹן אִתּוֹ בְּמַהֲלַךְ הַיּוֹם בְּדֶרֶךְ כְּלָל קְצָרוֹת וְעִנְיָנִיּוֹת. “מְשַׁלְּמִים לִי לְפִי שְׁעוֹת עֲבוֹדָה”, הִסְבִּיר לִי פַּעַם אַבָּא, “לֹא רוֹצֶה לְהִכָּשֵׁל חָלִילָה בְּגֶזֶל”. הֵבַנְתִּי שֶׁמִּי שֶׁהָיָה לְפָנָיו בַּתַּפְקִיד פֻּטַּר מִתַּפְקִידוֹ, וְהַסִּבָּה לְכָךְ הָיְתָה הִתְרַשְּׁלוּת בְּכָל מָה שֶׁאַבָּא כָּל כָּךְ נִזְהָר בּוֹ.
מָה הוּא עוֹשֶׂה כָּל הַיּוֹם?
בַּבִּקּוּר הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּי בַּמִּפְעָל שַׂמְתִּי לֵב לְתוֹפָעָה מְעַנְיֶנֶת, שֶׁבְּעֵינַי הָיְתָה גַּם מְאוֹד מוּזָרָה: בִּקְצֵה הַמִּסְדְרוֹן נִמְצָא מִשְׂרָדוֹ שֶׁל מַר בּוֹיְם, מַנְכַּ”ל הַמִּפְעָל. מַנְכַּ”ל הוּא קִצּוּר לַתֹּאַר מְנַהֵל כְּלָלִי, וְהוּא מִי שֶׁלְּמַעֲשֶׂה אַחְרַאי עַל כָּל מָה שֶׁקּוֹרֶה בַּמִּפְעָל. בְּדֶרֶךְ כְּלָל דֶּלֶת הַמִּשְׂרָד שֶׁלּוֹ סְגוּרָה, וְלָכֵן לֹא זָכַרְתִּי אִם אֵי פַּעַם רָאִיתִי אוֹתוֹ, אֲבָל בַּפַּעַם הַזֹּאת הִבְחַנְתִּי שֶׁלֹּא. מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת נִגַּשְׁתִּי אֶל הַדֶּלֶת וְשָׁלַחְתִּי הֲצָצָה פְּנִימָה, אֲבָל לְהַפְתָּעָתִי הַחֶדֶר הָיָה רֵיק. “אָה, הַחֶדֶר שֶׁל מַר בּוֹיְם? הַמְּנַהֵל שֶׁלָּנוּ כִּמְעַט וְלֹא נִמְצָא בּוֹ”, עִדְכֵּן אוֹתִי אַבָּא, “אֲבָל הֵבַנְתִּי שֶׁדַּוְקָא הַיּוֹם הוּא אָמוּר לְהַגִּיעַ”.
הִמְתַּנְתִּי בִּדְרִיכוּת. מְעַנְיֵן מִי זֶה הָאִישׁ שֶׁכֻּלָּם פֹּה מְדַבְּרִים עָלָיו. בְּשָׁעָה 11:00 זֶה קָרָה, מַר בּוֹיְם הִגִּיעַ! הוּא חָצָה אֶת הַמִּסְדְּרוֹן בִּצְעָדִים מְדוּדִים, נִכְנַס לְמִשְׂרָדוֹ וְהִתְיַשֵּׁב עַל כִּסֵּא הַמְּנַהֲלִים הַמְּפֹאָר שֶׁנִּצָּב בּוֹ. לֹא חָלְפָה דַּקָּה וְאַחַת הַמַּזְכִּירוֹת נִכְנְסָה לְחַדְרוֹ וְהִגִּישָׁה לוֹ כּוֹס קָפֶה עִם צַלַּחַת עוּגִיּוֹת. תּוֹךְ כְּדֵי הַצָּתַת סִיגַרְיָה וַהֲצָצָה בְּמָסַךְ הַמַּחְשֵׁב הוּא מֵרִים אֶת הַטֵּלֵפוֹן הַנַּיָּד וְשׁוֹקֵעַ בְּשִׂיחָה אֲרֻכָּה. לְאַחַר עֶשְׂרִים דַּקּוֹת שֶׁל שִׂיחָה, נִכְנֶסֶת שׁוּב הַמַּזְכִּירָה: “אֲדוֹנִי, הַפְּגִישָׁה עִם הַמְּנַהֶלֶת הֻקְדְּמָה לְ-12:00”. “תּוֹדָה”, עוֹנֶה מַר בּוֹיְם בַּאֲדִיבוּת, קָם וְנוֹטֵל אֶת תִּיקוֹ, נוֹעֵל אֶת הַחֶדֶר וְשׁוּב יוֹצֵא הַחוּצָה.
כָּל הַמִּפְעָל עָלָיו
“אֲנִי לֹא מֵבִין!”, פָּנִיתִי בָּעֶרֶב לְאַבָּא, “מָה הַדָּבָר הַזֶּה? הוּא מַגִּיעַ בְּ-11:00, יוֹצֵא אַחֲרֵי חֲצִי שָׁעָה וּבָאֶמְצַע רַק מְדַבֵּר וּמְדַבֵּר. אָה, וְגַם מְעַשֵּׁן וְשׁוֹתֶה קָפֶה… תַּגִּיד, אַבָּא, לֹא עָדִיף לְךָ לִהְיוֹת מְנַהֵל? נִרְאֶה לִי הַרְבֵּה יוֹתֵר נֶחְמָד…”. אַבָּא חִיֵּךְ אֲרֻכּוֹת, בְּעִקָּר אַחֲרֵי שֶׁשָּׁמַע אֶת הֶמְשֵׁךְ הַתְּלוּנוֹת שֶׁלִּי: “אַתָּה לְעֻמָּתוֹ עוֹבֵד קָשֶׁה, מֵהַבֹּקֶר עַד לִפְנוֹת עֶרֶב, לֹא נָח לְרֶגַע. וְהוּא עוֹד בֶּטַח מַרְוִיחַ יוֹתֵר מִמְּךָ, נָכוֹן?!”.
“רָזִי, אַתָּה זוֹכֵר אֶת הַחֻפְשָׁה בַּקַּיִץ הָאַחֲרוֹן?”, שָׁאַל אַבָּא אַחֲרֵי שְׁתִיקָה קַלָּה. “בֶּטַח, אֶחָד הַטּוֹבִים”, עָנִיתִי, “בִּמְיֻחָד גְּלִישַׁת הַ’סְנֶפְּלִינְג’ הַחַיָּתִית בְּנַחַל קֶדֶשׁ. אֲבָל מָה הַקֶּשֶׁר?”. כָּכָה אַבָּא שֶׁלִּי, כְּמוֹ יְהוּדִי טוֹב – תָּמִיד עוֹנֶה בִּשְׁאֵלָה. “טוֹב, וּמֶה עָשִׂינוּ בָּעֶרֶב?”, הוֹסִיף וְחָקַר. “אֲהָהּ, וַדַּאי, מַנְגָּל מִשְׁפַּחְתִּי בַּכִּנֶּרֶת”. “וְאֵיךְ הָיִיתִי נִרְאֶה לְךָ, מֻטְרָד אוֹ רָגוּעַ?”. “לֹא יוֹדֵעַ, רָגִיל כָּזֶה”, עָנִיתִי.
“תִּרְאֶה”, הִסְבִּיר אַבָּא, “אֲנִי לֹא מַכְחִישׁ אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁהָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי דּוֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי מַאֲמָץ וְהִתְמַסְּרוּת, אֲבָל לָהֶם יֵשׁ גְּבוּל”. “מָה הַכַּוָּנָה?”, לֹא הֵבַנְתִּי לְאָן אַבָּא חוֹתֵר. “הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁבְּסוֹף כָּל יוֹם אֲנִי מִתְקַפֵּל מֵהַמִּשְׂרָד וְהוֹלֵךְ הַבַּיְתָה. מֵאוֹתוֹ רֶגַע וָהָלְאָה אֲנִי פָּנוּי עַד לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר. אֲנִי חָפְשִׁי וּמְאֻשָּׁר לְהַקְדִּישׁ אֶת זְמַנִּי לְעִנְיָנַי הַפְּרָטִיִּים – לְשִׁעוּר הָעֶרֶב, לִהְיוֹת אִתְּכֶם בַּבַּיִת אוֹ לִסְתָם תַּחְבִּיבִים שֶׁיֵּשׁ לִי. אֶת הָעֲבוֹדָה אֲנִי מַשְׁאִיר מֵאָחוֹר, וְכָךְ גַּם בְּיָמִים שֶׁל חֻפְשָׁה”.
“אֲבָל מַר בּוֹיְם הַנִּכְבָּד”, מַמְשִׁיךְ אַבָּא, “לוֹ אֵין אֶת הַלּוּקְסוּס שֶׁלִּי, כִּי מַר בּוֹיְם הוּא גַּם הַבְּעָלִים שֶׁל הַמִּפְעָל. הוּא רְכוּשׁוֹ הַפְּרָטִי וְהַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב עֲבוּרוֹ הוּא שֶׁיַּצְלִיחַ. נָכוֹן, אַף אֶחָד לֹא מַחֲלִיט עָלָיו וְלֹא אוֹמֵר לוֹ מָה לַעֲשׂוֹת, יֵשׁ לוֹ רַק דְּאָגָה אַחַת וִיחִידָה – שֶׁיִּהְיֶה מִפְעָל… הוּא צָרִיךְ לִדְאֹג לְשַׁלֵּם כֶּסֶף לְכָל הָעוֹבְדִים, שֶׁכָּל אֶחָד יַעֲשֶׂה אֶת תַּפְקִידוֹ כָּרָאוּי, שֶׁהַסְּחוֹרוֹת תֵּצֶאנָה בַּזְּמַן לַלָּקוֹחוֹת שֶׁהִזְמִינוּ וְעוֹד אֶלֶף וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁאֵינָם הַצָּרוֹת שֶׁלִּי. אֲנִי פָּטוּר מֵהֶן. אֲבָל הוּא, עִם הַמַּחְשָׁבוֹת הָאֵלּוּ קָם בַּבֹּקֶר וְאִתָּן הוּא גַּם הוֹלֵךְ לִישֹׁן בַּלַּיְלָה. אֲנִי מְאוֹד מְקַוֶּה בִּשְׁבִילוֹ שֶׁלְּפָחוֹת כְּשֶׁהוּא נִרְדָּם יֵשׁ לוֹ חֲלוֹמוֹת עִם מְעַט מְנוּחָה…”.
תְּחוּם הָאַחְרָיוּת
זֶהוּ הַהֶבְדֵּל בֵּין עֲבוֹדַת הַבֵּינוֹנִי לַעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק: מָה נִדְרָשׁ מֵאִתָּנוּ? לְקַיֵּם תַּרְיָ”ג מִצְווֹת, וְזֶה בְּהֶחְלֵט הָמוֹן. הַלְוַאי וְהָיִינוּ זוֹכִים לַעֲמֹד בַּמְּשִׂימָה הַזּוֹ וְלֹא לַעֲבֹר אַף פַּעַם שׁוּם עֲבֵרָה. יֵשׁ לָנוּ מִלְחָמָה יוֹם-יוֹמִית עִם הַיֵּצֶר וְעָלֵינוּ לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת גַּם כְּשֶׁקָּשֶׁה וְלֹא נֹחַ לָנוּ. כַּמּוּבָן, עָלֵינוּ גַּם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהִכָּשֵׁל בְּמָה שֶׁאָסוּר. תַּכְלֶ’ס, אָנוּ מֻפְקָדִים עַל הַמַּעֲשִׂים, עַל הַדִּבּוּרִים וְעַל הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלָּנוּ. זוֹהִי עֲבוֹדַת הַבֵּינוֹנִי.
הַאִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ יוֹתֵר מִזֶּה? כְּמוֹ בַּמִּפְעָל, יֵשׁ פּוֹעֵל פָּשׁוּט וְיֵשׁ בַּעַל בַּיִת עַל כָּל הָעֵסֶק. יוֹשֵׁב לוֹ יְהוּדִי צַדִּיק וּמִתְיַגֵּעַ בַּשְּׁאֵלָה: מָה עוֹד אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כְּדֵי שֶׁהַמִּפְעָל שֶׁלָּנוּ יַצְלִיחַ? אֵיךְ ‘נַדְלִיק’ אֶת הָעוֹלָם כֻּלוֹ עִם אֱמוּנָה טְהוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם? כֵּיצַד נַצְלִיחַ שֶׁהִיא תַּגִּיעַ לְכָל יְהוּדִי וּלְכָל אָדָם בָּעוֹלָם? לֹא, הוּא לֹא דּוֹאֵג רַק לְעַצְמוֹ, זֶה יִהְיֶה בְּסֵדֶר, אֲבָל מָה עִם כֻּלָּם? כְּשֶׁהַמַּצָּב אֵינוֹ כָּךְ מַטְרִידָה אוֹתוֹ הַמַּחְשָׁבָה, הוּא לֹא מְסֻגָּל לְהֵרָדֵם. אֵיךְ אֶפְשָׁר? הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ עוֹד לֹא הִגִּיעַ!
אֶת אֵיזוֹ מִשְּׁתֵּי הָעֲבוֹדוֹת ה’ יִתְבָּרַךְ אוֹהֵב יוֹתֵר? אֶת שְׁתֵּיהֶן! אֶת הַמַּאֲכָלִים הַמְּתוּקִים שֶׁמַּגִּישִׁים לְפָנָיו הַצַּדִּיקִים וְלֹא פָּחוֹת אֶת הַמַּאֲכָלִים הַחֲרִיפִים וְהַחֲמוּצִים, עִם הַזֵּעָה וְהַמַּאֲמָץ שֶׁלָּנוּ, הַיְּהוּדִים הַפְּשׁוּטִים…
שֶׁנִּזְכֶּה לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלָּנוּ, בְּמַאֲמָץ וּבְשִׂמְחָה!
שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!
רָזִי