סיפורי צדיקים

רבי שמואל וינברג מסלונים נולד בשנת תר"י לרב יחיאל מיכל אהרן, בנו של רבי אברהם מייסד חסידות סלונים. את עיקר דרכו ומשנתו רכש אצל סבו, אך הרבה לנסוע אל אדמו"רי דורו. ניהל פעילות ציבורית ענפה ופעל בכמה עניינים יחד עם הרבי הרש"ב [ואף התבטא עליו שהוא צדיק הדור] ועם עוד מגדולי דורו כרבי חיים מבריסק, החפץ חיים ועוד רבים. בקשריו עם אדמו"רי ורבני דורו שימש כשליחו בן אחיו רבי אברהם וינברג (השלישי) שהפך לימים לאדמו"ר מסלונים. כדרכם של אדמו"רי חסידות סלונים עמד בקשר הדוק עם היישוב החסידי בארץ ישראל ותמך בו, ובצעירותו ביקר פעמיים בארץ. בשנת תר"ס פעל להקמת ישיבת אור תורה בטבריה, על ידי חסידו הרב משה קליערס רבה האשכנזי של העיר. נפטר בי"ט בשבט תרע"ו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בעת שהותו בטיפול רפואי בוורשה. בשל קשיי ההתניידות בעת המלחמה, נקבר בבית הקברות היהודי בוורשה. שיחותיו ודברי תורתו ששרדו, יצאו לאור בתשרי תשכ"ט על ידי רבי שלום נח ברזובסקי (ה'נתיבות שלום'), בספר 'דברי שמואל'.

בזמן הסבא קדישא מסלונים, סבו של המהר"ש, היה שר גוי שעשה צרות צרורות ליהודים. בכל פעם, כדי לסדר את העניין, היו צריכים לאסוף כסף רב ולשחד אותו. הרבי עצמו היה אוסף כסף מהגבירים, ושולח לאותו שר כדי שלא יציק ליהודים. 

אחרי פטירתו של הרבי הראשון, החלה נשיאותו של הרבי מהר"ש מסלונים, ובחצרו הופיע אותו גוי רשע בהכרזה: "אם לא תשלם לי אלשין עליכם לשלטונות!". במקום לפעול כמו סבו ולשחד אותו, גער בו הצדיק ואמר לו: "תסתלק מכאן, אם לא תפסיק עם ההלשנות שלך אמסור אותך אני למלכות על סחיטת כספים. אני יודע טוב-טוב שאתה סוחט כסף ואמסור אותך למלכות". 

הגוי הלך, וכעבור זמן מה הופיע שוב עם אקדח טעון ואמר לרבי: "או שאתה מגייר אותי, או שאני יורה בעצמי. חיי כגוי אינם חיים". מיד שלח אותו הצדיק לברוד, מחוץ למדינה, ואמר לו: "ברח מכאן כמה שיותר מהר, ושם יגיירו אותך. כאן אתה לא יכול להתגייר". באמת כך עשה אותו גוי, ברח לברוד ושם התגייר. בברוד הוא חי כיהודי פשוט, והיה מחלק מגדנות לילדים קטנים בבית כנסת כדי שיענו "אמן יהא שמיה רבא".

הרבי מהר"ש, בשנותיו הראשונות כרבי, היה נוסע לכמה מצדיקי הדור כרבי חיים מצאנז ורבי דוד משה מטשורטקוב. פעם אחת, באחת מנסיעותיו, עבר בדרכו דרך ברוד, שם היה גר אותו גר צדק. כשפגש אותו, הזמין אותו הצדיק לבוא איתו לרבי אליו הוא נוסע. בתגובה, נפל גר הצדק והשתטח על הארץ, כשהוא מתחיל לבכות – "איך אני יכול לכפר על מה שהצקתי ליהודים?". הרבי מהר"ש הרגיע אותו ואמר לו: "קום, כבר התקבלה תשובתך". קם הגר ונסע יחד עם המהר"ש.

כדי להשלים את התמונה הנוצרת מהסיפור, נפתח באמרה של רבי שמואל מסלונים: "ישנם בפטרבורג הבירה אנשים, המבלים את כל הלילה בהתייעצות כיצד להרע ליהודים. אם היו יודעים שבמקום רחוק מהם ישנו יהודי צנום המבטל את כל גזרותיהם, היו מאבדים עצמם לדעת"… כנראה שלמהר"ש היתה יכולת, להמאיס על הגוי השונא את חייו. אך כאן בסיפור שלנו, מסתבר שהיה זה גוי עם ניצוץ של קדושה – שכאשר מאס בחייו כגוי, רצה מייד להתגייר ולהפוך ליהודי.

ומעניין – בניגוד למקובל בדרך כלל, הרבי לא דחה אותו או המליץ לו לשמור שבע מצוות ולהישאר "בן נח". הרבי זִהה נכונה, כי המהפך שעבר הגר היה מוחלט – חיים כגוי, גם אם ישר ומקיים מצוות, כבר אינם מעניינים אותו כלל. זהו ניצוץ של מה שאנו מכנים "המהפכה הרביעית", בה יתקבצו אל עם ישראל כל הניצוצות הנידחים. כך יתקיים בהם "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

בדומה לכך מסופר על מורנו הבעל-שם-טוב כאשר שבת בעיר הומיל:

ביום ראשון עזב הבעש"ט את העיר, ובדרך יציאתו עמדו שלשה שקצים פולניים שהחלו לשחוק ממנו וגם השליכו עליו אבנים. אחד מהם צחק יותר מחבריו, וגם קרא לעומת הבעש"ט דברי זלזול בפולנית: "אוּי טֶען ז'ידַא בּראָדאַ יאַק אוּצאַפּאַ" [זקנו של היהודי הזה הוא כזקן התיש].

ירד הבעש"ט מן העגלה, ניגש לאותו ערל, היכה בכתפו ואמר לו בלשון פולין: "בענדז ז'ידם!" [היה יהודי]. חזר הבעש"ט לעגלה והמשיך בדרכו. אותו שקץ רדף אחרי העגלה ולא השיגה עד שהגיעו לכפר אסאבין (המרוחק כעשרה קילומטר מהומיל). נפל הערל לרגלי הבעש"ט והתחנן לפניו שיכרתו את בשר ערלתו. ושם בכפר מלו אותו כדת וכדין.

כל עוד יכול העולם הגויי לסבול את חייו הנוכחיים, לא יוכל להיפתח לדבר שונה לחלוטין. הוא יסכים, אולי, לתבל את חייו ברוחניות יהודית, ואפילו למאבק כוחות בו לעיתים הוא מנוצח ולעיתים מנצח, אך לא למהפך ממהות למהות. אך היום, כפי שאמר הרבי מליובאוויטש, "עשו מוכן לגאולה" – ורבים כבר חשים את חוסר הטעם שבחיים נטולי אלוקות.

על כך נאמר לישראל – וליהודים שלעתיד, הניצוצות הבאים להסתפח בנחלת ה' – "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים": כאשר ה' חפץ לגאול אותנו, ראשית הוא מסיר את "סבלות מצרים", הכח לסבול את מייצרי הגלות. כאשר זוכים לכך, מתקיים גם "וגאלתי אתכם מעבודתם".