סוד השתיקה

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה.

סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה. הברטנורא מפרש כי השתיקה האמורה כאן היא "מדברי [דיבורי] הרשות שבין אדם לחברו, שיש לו לאדם למעט הדיבור בהם כל מה שאפשר". אך מפרשים אחרים[1] כתבו שגם בדברי תורה נצרכת השתיקה במקום הנכון, כמו שנאמר במעלת החכם (יחסית לגולם) שיודע מתי לדבר ומתי לשתוק, "אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו… ואינו נכנס לתוך דברי חברו" וכו'[2].

בפנימיות, מכח החכמה יש התגלות בדיבור, "פתח פיך ויאירו דבריך", אבל לפני הדיבור צריכה להיות שתיקה, סייג, גדר שומרת (סייג פירושו גדר, כמו "סוגה בשושנים"[3], וכמו ההוראה בפתיחת המסכת "ועשו סייג לתורה"). זהו סוד ה"חשמל" (במעשה מרכבה) שפירשו חז"ל "עתים חשות, עתים ממללות"[4] – קודם שתיקה, חש, ואחר כך דיבור, מל. "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו"[5] – פירש הבעל שם טוב[6]: מלאך אותיות כאלם, אם הרב שותק לפני שהוא מדבר, חש ואחר כך מל, אז יבקשו תורה מפיו כי חכמתו הינה אמתית. השתיקה-חש בתחילה מבררת את התוכן של הדיבור העתידי, מוציאה את הפסולת מן הבר, כדי שיתקיים לבסוף "פתח פיך ויאירו דבריך"[7] באור בהיר ונקי.

השתיקה-חש מורה על בטול, הפנימיות של החכמה. והנה נאמר "מלה בסלע משתוקא בתרין [שתיקה בשני סלעים]"[8], ומכאן שכל דיבור צריך שתי שתיקות: בטול מציאות האני ובטול מציאות חכמתי-ידיעתי. הלומד תורה מתוך הרגשת 'ישות' מידיעתו אינו מגיע באמת לתורה, כיון שאין לו את בחינת השתיקה-הבטול שהיא תנאי לחכמה. הלימוד צריך להיות בהכרה שכמה שאלמד עדיין לא נגעתי כלל בתורה, "תורת ה' תמימה"[9] (שלמה כאילו לא נגעו בה[10]), ו"תכלית הידיעה שלא נדע"[11], אלא שבכל זאת מצוה עלי ללמוד וללמד עוד ועוד כפי שה' חונן אותי ("אתה חונן לאדם דעת"). על כן, "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד"[12] – מי שנגוע בישות מתבייש לשאול בעצמו (להודות שאינו יודע), וכאשר בא ללמד הריהו מלא קפידא ורוגז על התלמידים.

במיוחד שייכת השתיקה לפנימיות התורה, חכמת הסוד הנסתר, כמו שהזהירו חכמים לגבי חכמת מעשה בראשית ומעשה מרכבה – "'כבשים ללבושך'[13], דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך"[14], "ולמכסה עתיק, זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי נינהו סתרי תורה"[15]. "כיון שהאדם שותק עושה עצמו מרכבה למקום השתיקה ויזכה שיושפעו לו סודות התורה שהם בשתיקה דלא אתמסרו לגלאה"[16]. והרמז: שתיקה באתב"ש באמדצ = 137, קבלה (חכמת הקבלה אותה מקבלים בזכות השתיקה, 137 הוא מספר חשוב בסוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה[17]).

ארבעה פירושים בסוד הוי'

את הפירושים השונים במעלת השתיקה כסייג לחכמה יש לכוון בארבע מדרגות, זו למעלה מזו, בהתאמה לאותיות שם הוי' בדרך הבאה:

שתיקה מדבורי הרשות – כנגד המלכות, ה תתאה. המלכות עוסקת בדברי הרשות ועלולה לרדת לקליפות, לדברים בטלים.

שתיקה מדברי תורה במקום ובהקשר הראוי (כחכם שאינו נכנס לדברי חברו) – כנגד התפארת, ו בשם הוי' (התורה היא "עמודא דאמצעיתא"). עד כאן שני פירושים בדרך הפשט, "והנגלות לנו ולבנינו".

שתיקה פנימית לפני דבור, חש לפני מל, מתוך בטול הישות של ידיעת השכל – כנגד הבינה, ה עילאה.

למעלה מזה, בטול עצמי (לאו דוקא בטול השכל שלי, אלא בטול בעצם) – כנגד החכמה, י בשם הוי'. חכמה היא כח מה, כח הבטול "ונחנו מה"[18]. שני הפירושים הראשונים עסקו בשתיקה גלויה ושתי המדרגות של הבטול שייכות ל"הנסתרות לה' אלהינו", י-ה (שתיקה – שתק יה[19]), "הבוחן כליות ולב" ויודע את הנסתרות של בני האדם.

שרשי השתיקה והדיבור

לשון חז"ל "עתים חשות עתים ממללות" רומזת לפסוקים בקהלת "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים… עת לחשות ועת לדבר"[20] – קודם "עת לחשות", חש, ואחר כך "עת לדבר", מל.

"ועת לכל חפץ" – חפץ פירושו התלבשות התענוג בתוך הרצון[21] (לעומת סתם רצון שיכול לבוא מתוך הכרח מסוים, ללא ענג). אם כן, יש חפץ בשתיקה ויש חפץ בדיבור (עתים האדם חפץ לשתוק ועתים חפץ לדבר).

ולמצויים במושגי הקבלה והחסידות: תענוג שייך ל'עתיק יומין' (הפרצוף העליון בכתר), רצון שייך ל'אריך אנפין' (הפרצוף התחתון של הכתר), ואילו החפץ הוא סוד ז' תיקוני גלגלתא שהם התלבשות עתיק יומין (תענוג) באריך אנפין (רצון)[22]. אם כן, יש לזהות את שרשי השתיקה והדיבור בתיקוני גלגלתא: השתיקה היא ב'מוחא סתימאה' (מו"ס), דהיינו חכמה דאריך, וזהו "סיג לחכמה שתיקה" במובן העליון, כאשר במו"ס מאירה גבורה דעתיק (הגבורה עוצרת ושותקת). הדיבור הוא בתיקון 'חוטמא', בחינת המלכות התחתונה בז' תיקונים, כאשר בחוטמא מאירה המלכות של עתיק (המלכות היא סוד הדיבור בכל מקום, "מלכות פה", וכאן הפה של עתיק בתוך החוטם של אריך). אכן, הדיבור חוזר ומתגלה בדרגה נמוכה יותר, בתיקון 'פומא קדישא' מתוך י"ג תיקוני דיקנא של אריך אנפין, כאשר "דעת גניז בפומא", הדעת של עתיק המאיר באוירא, וד"ל.

סייג הכתר

הסייג, שפירושו גדר מקיפה, רומז לאור המקיף של הכתר הנמצא מעל החכמה וממנו מתנוצצת החכמה, "החכמה מאין תמצא". החכמה היא ראשית הכוחות הגלויים, לאחר הכתר הנעלם שבו יש שתיקה[23], והיא מאירה עד (ובמיוחד) בספירת המלכות התחתונה (בסוד "ה' בחכמה יסד ארץ [מלכות]", "אבא [חכמה] יסד ברתא [מלכות]") שהיא היא הדיבור, "מלכות פה". אם כן, "סיג לחכמה שתיקה" פירושו שהשתיקה כאן היא הכתר המקיף (סיג) את החכמה שממנה יוצא לבסוף הדיבור.

למושג כתר שלשה פירושים עיקריים: א. עטרה מעל הראש. ב. דבר סובב ומקיף (כמו "כתרו את בנימין"). ג. לשון המתנה, כמו "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ [המתן לי מעט ואומר לך] כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים"[24]. והם כנגד שלשת הראשים שבכתר, אמונה-תענוג-רצון: אמונה שייכת להמתנה ("המאמין לא יחיש")[25]; תענוג שייך לעטרה, "עטרותיהם בראשיהם ונהנים [תענוג] מזיו השכינה"; סובב ומקיף שייך לרצון (המקיף והתקיף). לענייננו, "סיג לחכמה שתיקה" היינו המתנה, שתיקה עמוקה בנפש (מהמקום העליון ביותר, אמונה), שמתוכה יוצא אחר כך הדיבור.

סיג = חכמה. ולפי הקבלה: סיג הוא סוד שם סג, יוד הי ואו הי, ועוד עשר אותיותיו (י).

מאמרי השתיקה בפרקי אבות

דברי רבי עקיבא במשנתנו, על הקשר העצמי בין שתיקה לחכמה, מצטרפים לשלשה מאמרים בפרק ראשון בענין השתיקה, וביחד מהווים מבנה שלם כנגד אותיות הוי'.

ואלו המאמרים לפי סדר המשנה, שהוא סדר הדורות:

"יוסי בן יוחנן אומר, אל תרבה שיחה עם האשה"[26] – קשר בין שתיקה לצניעות. מאמר זה יש לכוון כנגד המלכות, ה אחרונה בשם (שכן האשה היא סוד המלכות).

"שמאי אומר, אמור מעט ועשה הרבה"[27] – קשר בין שתיקה למעשה-תיקון. ויש לפרש: "אמור מעט" כמו "כי אתם המעט, שממעטים את עצמכם"[28], אמירה של מיעוט-עצמי (כאברהם שאמר "ואנכי עפר ואפר"[29], משה שאמר "ונחנו מה" ודוד שאמר "ואנכי תולעת"[30], ר"ת אמת[31]) ואז תוכל לעשות הרבה, לפעול ולתקן הרבה במציאות העולם, בתודעה שלא אני העושה אלא ה' עושה הכל (והלואי שאהיה "מסייע שאין בו ממש", כדברי הבעש"ט[32]). מאמר זה יש לכוון כנגד הבינה, ה עילאה, בסוד "עשיה לעילא".

"שמעון בנו [של רבן גמליאל] אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה… וכל המרבה דברים מביא חטא"[33]. זהו הקשר בין שתיקה לבריאות הגוף (הברטנורא מפרש "ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. מי ששומע חרפתו ושותק" – זה מה שקבל בגידולו אצל החכמים, את מדת הבטול העצמי, והרי מקור חולי הגוף הוא הכעס, קלקול הכבד ודוק). מאמר זה יש לכוון כנגד התפארת, ו בשם הוי', שכן רפואת הגוף שייכת לתפארת, "תפארת גופא" (פאר–רפא, המלאך רפאל בתפארת).

כעת, במשנה שלנו, בא רבי עקיבא ומלמד כי יש קשר עצמי בין שתיקה וחכמה – כנגד החכמה, י בשם הוי'. אם כן, סדר המאמרים הוא צירוף ההוי, הצירוף של חדש אלול (הרמוז בסופי התבות "וצדקה תהיה לנו כי") אליו שייך חוש המעשה-התיקון[34].

שרש שתק וצירוף ע-ש

שתיקה היא משרש שתק המופיע פעמים מועטות בנ"ך (כמו "וישתק הים"[35], "ישתק מדון"[36]). נתבונן בקשר בין השרשים הקרובים שתק עתק שהוזכר קודם במאמר "ולמכסה עתיק… עתיק יומין": האותיות תק משותפות וההבדל הוא באותיות שע. יש כאן גם סוד שע נהורין, וגם תק תק = אֶלֶף, סוד "אלף אורות" שקיבל משה רבינו (המתחלקים ל-תק תק כמבואר באר"י[37]), אור נשמתא דאורייתא. ועוד: שע = י פעמים 37. שתק עתק = 1370 = י פעמים 137, קבלה (שתיקה באתב"ש כנ"ל), כאשר 37 ו-137 הם זוג מספרים עם קשר עצמי (גילאי אברהם ויצחק בעקדה)[38].

אותיות שע דומות זו לזו בציורן, כמבואר שכל האותיות מתחלקות לזיווגי אותיות לפי ציורן בדרך זו: א-צ ב-כ ג-נ ד-ר ה-ק ו-ז ח-ת ט-פ י-ל מ-ס ע-ש, כל זוג שייך לספירה מסוימת לפי הסדר (י"א ספירות, כולל כתר ודעת) וממילא עש שייך למלכות. והנה ארבעה הזוגות הראשונים, אצ בכ גנ דר = עש, היינו מה שהמלכות (השכינה, כנסת ישראל) מקבלת (לשון קבלה) מכחב"ד.

סכום כל אותיות האלף-בית הוא 1495 = 65 (אדני) פעמים 23 (חיה). והנה בזוגות הנ"ל, הזוגות שכנגד הקו האמצעי (כתר דעת ת"ת יסוד מלכות): אצ דר חת מס עש = 1173 = 51 פעמים 23. וממילא כל השאר = 322 = 14 פעמים 23. כלומר, 65 מתחלק ל-51, 14, והיינו דילוג אותיות בשם א-ד-נ-י (אנ = 51, די = 14) ודוק.

[נמצא שיש כאן את המספרים 37 ו-23 (זוג מובהק, חיה יחידה), וכן 7 (322 הוא כפולת 7) ו-13 (1495 הוא כפולת 13), עוד זוג מובהק. גם המספר 5 שייך כאן (1495 כפולת 5). כל התחלת הסדרה החשובה ביותר בתורה: 5 7 13 23 37 וכו' (עד כאן = 85 = 5 פעמים טוב, ממוצע, סוד פה וד"ל).]

[1] ראה רבינו יונה.

[2] פ"ה מ"ז.

[3] שיר השירים ז, ג.

[4] חגיגה יג, ב.

[5] מועד קטן יז, א.

[6] כתר שם טוב כח (ב).

[7] ברכות כב, א.

[8] מגילה יח, א.

[9] תהלים יט, ח.

[10] הוספות לכש"ט (קה"ת) אות נט. וראה מאור עינים לאבות ד"ה "מאוד מאוד".

[11] בחינת עולם יג, לג. כמבואר בדברי הבעל שם טוב, כש"ט אות ג.

[12] אבות פ"ב מ"ה.

[13] משלי כז, כו. כבשים ללבושך = כתר חכמה בינה, ג' ראשונות, "הנסתרות לה' אלהינו".

[14] חגיגה יג, א. ראה שם הרבה בענין זה.

[15] פסחים קיט, א. "עתיק" זה שייך למה שנאמר "והדברים עתיקים. המה היוצרים… עם המלך במלאכתו", דבהי"א ד, כב-כג, וראה בראשית רבה ח, ז, והדברים עתיקים… וראה לקמן על הקשר בין שתק לעתק.

[16] ראשית חכמה שער הקדושה פי"א (שם האריך במעלת השתיקה).

[17] ראה בספר 137 The Riddle of Creation.

[18] שמות טז, ז-ח.

[19] החיד"א בפתח עינים כאן ע"פ ראשית חכמה.

[20] קהלת ג, א-ז.

[21] והרמז בביטוי "ארץ חפץ" (מלאכי ג, יב), ארץ שייך לרצון, "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה" (ב"ר ה, ח), והנה ארץ חפץ = ענג רצון!

[22] ראה חסדי דוד הנאמנים ח"ז סי' כט.

[23]  על דרך המבואר ביום החמישים של ספירת העומר שאותו סופרים בדרך של שתיקה.

[24] איוב לו, ב. יש כאן סדר שלם: "כתר" – כתר; "לי" – חכמה ובינה (למ"ד הוא הלב, "בינה ליבא", לב התלמיד העולה לקבל מנקודת היו"ד, צמצום שכלו של החכם בחכמה, כמבואר בסוף לקו"מ). "זעיר" – מדות (זעיר אנפין). "ואחוך" – מלכות-דבור, לשון חוה (ראה בשיעור 'ספירת האמר' בגליון תזו"מ). ואחר כך אור חוזר: "כי", כנסת ישראל כנודע במלכות. "עוד" = יסוד. "לאלוה" – התפשטות החסדים בה' קצוות. "מלים" – היינו דעות צודקות בדעת, וד"ל.

[25] אמונה והמתנה שייכים לסוד המתנים, "חגרה בעז מתניה" – כמו שהתבאר על המשנה "הוו מתונים בדין".

[26] פ"א מ"ה.

[27] פ"א מט"ו.

[28] דברים ז, ז ורש"י.

[29] בראשית יח, כז.

[30] תהלים כב, ז.

[31] של"ה פרשת עקב.

[32] כש"ט קצג.

[33] פ"א מי"ז.

[34] כך לפי האר"י. ולפי סדר הצירוף של ר' אברהם אבולעפיה, זהו הצירוף השנים עשר, השייך לחדש אדר.

[35] יונה א, יא-יב.

[36] משלי כו, כ.

[37] שהם כתף כתף, כמבואר ביחוד הזכירה (שער רוח הקדש, שער היחודים פי"ג ועוד).

[38] כמבואר באריכות בספר הנזכר בהערה יז.