“בכֹרי ישראל”

יעקב ועשו הם הפכים-מרחם המתפתחים בכיוונים מנוגדים – ממש תזה ואנטיתזה. לכל צד איכויותיו שלו, בשלהן הוא אהוב ונבחר על ידי אחד מהוריו, וכל אחד מנסה ‘לנכס’ לעצמו את איכויות אחיו (עשו צד את אביו בשאלות יראת-שמים ‘יעקביות’ ויעקב קונה את בכורת עשו וגונב את ברכותיו בהצגה ‘עֵשוית’). האם ניתן להגיע לסינתזה אמתית?

בסוף מאבק יעקב בשרו של עשו הוא זוכה לברכתו – “לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם ואנשים ותוכל”. השם ישראל, שהקב”ה מאשר בהמשך, הוא-הוא שם הסינתזה. ראשית, הוא אימוץ ניצוצות-איכויות עשו (החל מתוקפו, ישירותו ושררתו) לתוך יעקב – יעקב ועוד שטן (שרו-כחו של עשו) בגימטריא ישראל! ובכלל, התפארת-הרחמים (מדת יעקב) – סינתזת החסד (מדת אברהם) והגבורה (מדת יצחק) – באה לשלמותה ב”תפארת ישראל” ו”ישראל אשר בך אתפאר” (ורמז יפהפה: “אתפאר” בגימטריא ימין–שמאל–אמצע, ה”מעשה מרכבה” של תזה-אנטיתזה-סינתזה). ישראל מסנתז את כל השבטים והנשמות ועד לכל האנושות הנוהרת אחר “הוי’ אלהי ישראל”.

יעקב מתמודד על הבכורה, מהרחם והלידה ועד לקנית הבכורה ולקיחת הברכות. האם ההגעה לסינתזת-ישראל הפכה למפרע את המאבק למיותר?

גם כשהמטרה היא סינתזה, יש משמעות רבה לבכורה – השאלה מיהו התזה הראשונה ומיהו האנטיתזה המגיבה אליה משליכה על הסינתזה הסופית: התהליך תזה-אנטיתזה-סינתזה הוא תנועת מטוטלת היסטורית – תנועה קיצונית מהתזה לאנטיתזה ואיזונה בתנועת חוזרת מהאנטיתזה לכיוון התזה הנעצרת באמצע. בטווח הקצר, הסינתזה מושפעת מהאנטיתזה, כנקודת המוצא שלה, אך בטווח הארוך עיקר הסינתזה הוא חזרה לכיוון התזה המקורית (ובתהליך האבות: מאברהם-התזה פונים ליצחק-האנטיתזה, ויעקב-הסינתזה הוא בן יצחק, הקרוב אליו וחייב בכבודו, אך רחמיו קרובים יותר ל”חסד לאברהם”, “יעקב אשר פדה את אברהם”). כדי שיעקב הוא ש’יאכל’ את עשו ויכיל את איכויותיו חשוב שיהיה הבכור – דווקא כשיעקב הוא התזה ועשו האנטיתזה תתבטא הסינתזה בדמות ישראל (הזוכה לכלול יחד את “הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו”).

ודוגמה לכך, כולה בקדש, בדורות האחרונים: היו שתפסו את תנועת החסידות כאנטיתזה לתזה שרווחה אז בעולם התורה (וליתר דיוק: כמחאה כנגד תופעות שליליות שהתקבעו והתחדשות כנגד ‘קפאון’ מסוים). אמנם, לנשיאי החסידות – מורנו הבעל שם טוב, הרב המגיד ממעזריטש ואדמו”ר הזקן – היה חשוב להציב דווקא את החסידות כתזה ואת ההתנגדות כאנטיתזה (דבר שהתקבע בכינוי נציגי הדור הישן כ’מתנגדים’, המגיבים-מתנגדים לתזת החסידות). כפועל יוצא, בדור הראשון התבטא הדבר ב’כניעה’ מסוימת לממסד התורני שרווח אז והגביל את ‘התפרצות’ החסידות, אך בסופו של דבר תהיה “יד החסידים על העליונה”, כאשר ‘יאכלו’ ויכילו את האיכותיות החשובות והיקרות של עולם התורה והיראה (ממנו נבעה ההתנגדות), בסינתזה של עבודת ה’ שלמה ואמתית.