זעקת הנפש הבהמית

שתי נפשות ‘תקועות’ יחד אצל כל יהודי. האחת, נפש בהמית – גדושת גאוה ומודעות עצמית נפרדת, הגוררות כל מדה רעה בעקבותיהן. השניה, נפש אלקית – “חלק אלוק ממעל ממש”, זכה וטהורה. הן צרות-צוררות זו לזו – הנפש האלקית מתגשמת ומתעבה בירידתה לעולם, נגררת בעל-כרחה אחרי גחמות הנפש הבהמית, הנפש הבהמית סובלת מהרסן והגבולות שמנסה להטיל עליה הנפש האלקית, וביניהן מִטלטל האדם כמפוצל-אישיות. על מה עשה ה’ ככה? מה טוב ב’שידוך’ הזה?

בדרך כלל מוסבר שהנפש האלקית אינה זקוקה לתיקון, ותכלית ירידתה לעולם היא בירור וזיכוך הנפש הבהמית. זהו תהליך אילוף-חינוך קשה ומייסר, אך שכרו בצדו – זיכוך הנפש הבהמית עושה לה’ יתברך דירה בתחתונים, והוא בוודאי לא יקפח את שכר הנפש האלקית שהתייגעה בענין. ועדיין, ההסבר שהנפש הבהמית אינה תורמת מצדה כלום להרכבה הזו, והנפש האלקית רק מקבלת תשלום הגון על סבלה מ’צד שלישי’, נראה לא שלם.

הנפש האלקית בישראל מתייחדת בכח הסבלנות וההסתגלות שלה. מלאך שהיה יורד לעולמנו לא היה סובל אותו, והיה מתמוטט באופן מוחלט. רק הנפש האלקית, הבלתי-מוגבלת, מסוגלת לרדת למציאות נמוכה כזו ולסבול בתוכה בלי לקרוס. כשם שהקב”ה “סובל כל עלמין”, גם הנפש היהודית היא בעלת סִבּוֹלת אין סופית – לסבול את הנפש הבהמית, את הגוף החומרי ואת קשיי החיים. מכאן כחם של יהודים פרטיים לעמוד בתנאי סבל שלא יתוארו, ומכאן נובעת תכונת ההסתגלות של עם סגולה, המתקיים אלפי שנים במצבי-קיצון משתנים, סובל-אך-שורד לנצח ומסתגל לכל מציאות.

אך האם כל כך טוב לסבול? הרבי מליובאוויטש אמר שכדי להביא את הגאולה עלינו לחוש בצער הגלות ולזעוק באמת – מפנימיות הלב, בחוסר סבלנות – “עד מתי?!”. כך הסביר רבי בונים מפשיסחא שגאולת מצרים החלה ב”והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים” – רק כשלא תוכלו יותר לסבול את השעבוד תתחיל הגאולה.

חוסר הסבלנות מאפיין דווקא את הבהמה, שכח הסבל שלה מוגבל. בעוד תפקיד הנפש האלקית לראות את הטוב שבכל דבר, ‘לפקוח את העינים’ ולראות את הגאולה המתקדמת והולכת, תפקיד הנפש הבהמית הוא לדחוק בה – ‘כבר אין סבלנות, כבר אי אפשר לסבול! עד מתי?!’.

אותו חוסר-סבלנות משקף כח אלקי עצמי ועָצמתי, הנעלה אפילו משרש הנפש האלקית. עם סבלנות אלקית אין סופית לעולם לא היה נברא העולם, הכל היה-הוה-ויהיה בסדר, אך בעצמות ה’ יש דחף ‘חסר סבלנות’ להתגלות – “נתאוה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”. והנפש האלקית יורדת ממקומה העליון והסבלני – “ירידה צורך עליה” – כדי לקבל את אותו דחף דווקא מהנפש הבהמית. דחף זה הוא המניע את כל חוסר השקט של הנפש הבהמית, ממנו נובעת רוב העשיה האנושית, ובקצהו-שיאו הוא המחולל את הזעקה המביאה לגאולה.