סיפורי צדיקים

רבי אהרן הלוי הורוויץ, נולד בשנת תקכ”ו לאביו רבי משה המיוחס לשל”ה הקדוש. היה מבני ביתו ומתלמידיו המובהקים של אדמו”ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי, אצלו שהה מאז היותו בן שבע עשרה. בליאדי שימש כ׳חוזר׳ וכמדריך לאברכים המבוגרים, לצד בן הרבי — אדמו”ר האמצעי — שהדריך את האברכים הצעירים. בשנותיו האחרונות של אדה”ז התעצמו חילוקי הדעות בין רבי אהרן לאדמו”ר האמצעי, ולאחר פטירת אדה"ז הקים רבי אהרן חצר אותה הנהיג על פי דרכו, בהתלהבות והתפעלות רבה. בתחילת שנת תקפ”ו נאסר יחד עם אדמו”ר האמצעי עקב מלשינות של מתנגדי חב”ד, ובראש חודש כסלו שוחרר. חיבר את הספרים שערי עבודה ושערי יחוד ואמונה על ספר התניא, ועוד מתורותיו לוקטו לספר עבודת הלוי על פרשיות השבוע והמועדים. כמה מניגוניו השתמרו במסורת חב"ד. הסתלק מתוך דביקות בתפילה בשמיני עצרת תקפ”ט בעירו סטראשלה ושם מנו”כ.

 בשנת תר"ה נסעו שני חסידים גדולים – הרב ר' משה, חתנו של ר' זאב ציפעס ז"ל, והר"ר ישראל יוסף ז"ל – להשתטח על ציון רבם, האדמו"ר הקדוש מסטראשלה. כשעברו דרך העיר קאפוסט, לא רחוק מסטראשלה, עצרו עם העגלה ברחוב לאיזה צורך. בעוד הם עומדים שם, ניגש אליהם איש פשוט, לבוש פעלציל קצר וחגורה אדומה, ושאל לאן הם נוסעים. אמרו לו: "לסטראשלה". אמר האיש: “קחו גם אותי להשתטח על ציון רבנו”.

הרב משה תמה עליו ושאל: "מה לאיש כמוך אצל קברו של רבנו? האם בכלל הכרת אותו?". ענה האיש: "מדוע אני רוצה? הרי הוא החיה אותי, הצילני ממוות, והוציאני ממעמקי הקליפות. אבל אתם אנשים צעירים, וזה כבר שבע־עשרה שנה מאז הסתלקותו – מה לכם לנסוע על קברו?". כששמעו השניים את דבריו, הפצירו בו שיספר להם במה הצילו רבנו. אך הוא סירב, עד שאחז בו ר' ישראל יוסף ואמר: "חי נפשי, איני מניח אותך עד שתספר כל מה שעבר עליך אצל רבנו".

כשראה האיש כך, אמר: אולי מן השמים נגזר שאגלה לכם היום מה שלא סיפרתי לשום אדם מעולם. הקשיבו ושמעו: בעת נערותי, מיד אחרי חתונתי, גרתי אצל חותני בכפר סמוך לשקלוב. אחר כך שכר חותני קרעטשמע ישנה שלא דרו בה שמונה שנים. כשהתכוונו להיכנס אליה, עשו שם כל מיני ‘סגולות’ כמו שאמרו נשים זקנות – להכניס לתוכה חתולים שחורים וכיוצא בזה. מעט רחוק מהבית עמד דיר ישן שהחזיקו אותו לטמא, וכולם נזהרו מלעבור לפניו אפילו ביום.

אני הייתי ‘יודע ספר’ ולא עסקתי במסחר כלל. ויהי היום – חותני לא היה בבית כל השבוע, וגם לא בשבת. מוצאי אותה שבת, עישנתי לולקע ויצאתי לטייל לבדי עד שעברתי מול הדיר. פתאום יצא כלב שחור, סובב סביבי שלוש פעמים, נבח עליי, ורץ חזרה לדיר. נבהלתי מאוד, ובכוחותי האחרונים נכנסתי הביתה, שם החיו אותי בעשבים כדי להסיר את הפחד. כך עבר הלילה עד ששכבתי לישון.

וכשנרדמתי – מיד עלה בדמיוני ששני אנשים באים אליי. האחד דייטש [גרמני], לבוש בגדי מלכות, והשני – חיגר על רגל אחת. לקחו אותי בידם, הביאו אותי למקום שבו עמד חיל גדול ומפחיד. בדמיוני נראו שניהם כמלכים, כל אחד בראש צבאו. ביניהם נפרשה מפת הארץ, והם לימדו אותי חכמת המפה. האמינו לי – כבר עברו מאז יותר מעשרים שנה, ועדיין אילו היו מראים לי היום את פניהם הייתי מכיר אותם בשמם, ויודע את חכמת המפה.

כך קרה מדי לילה ולילה. פעמים הדליקו נרות, ואשתי ישבה לידי כל הלילה – ולא הועיל. כשהייתי קם מן השינה, כתונתי הייתה רטובה כל־כך שאפשר היה לסחוט ממנה מים. כל היום הייתי חלוש וחולה. בלילות הבאים לא באו 'המלכים' עצמם, רק שליחיהם, וכל לילה לימדו אותי מלאכה אחרת: פעם לרכוב על סוס, פעם לטעון משאות, פעם לדרוך בקשת. ואם לא הצלחתי – היו מכים אותי קשה. כל הסגולות שעשיתי לא הועילו, וגם כשפניתי למכשפים – לא עזר לי. כך עברו חודשים. כבר התרגלתי – ואף נהניתי מעבודתי, והייתי מהיר במלאכתי שם. אבל במשך היום הייתי קמל וחולה מעמל הלילות.

חותני ואבי היו אנשים פשוטים, מעולם לא נסעו לרבנים. אבל כשראו עד כמה נחלשתי, וכי תארי הושחת, אמרו לי: "סע לסטראשלה". הכפר היה רק עשרים ווירסט מהעיר. נסעתי לפנות ערב לסטראשלה, כל הלילה, וישן בעגלה. לא חשתי כל דמיון באותו הלילה. אז גמלה בליבי מחשבה שנסיעה עוזרת לי, ועל כן החזרתי את הסוס מהדרך ורציתי לשוב לאבי. אלא שבלילה השני, כשהתכוונתי לנסוע אליו, שוב התנהגו עמי ה'מלכים' כמנהגם בביתי. אז הבנתי שהם יראים מסטראשלה. לכן חזרתי לדרכי לשם.

ביום שהגעתי היה 'יומא דפגרא', וכל החסידים והרבנים הגדולים היו בבית הגדול של רבנו – הרב אברהם שיינעס משקלוב, ורבני דובראוונא ועוד רבים – ומחכים שיצא רבנו מחדרו. אני שפכתי את מר לבי לפני בער, משרתו של רבנו, נתתי לו מתנה, והוא הכניס אותי לחדר. כשנכנסתי, רבנו בדיוק חלץ את תפילין דר"ת. המתנתי בפתח. כשסיים לעשן את הלולקע, ניגשתי אליו. הוא נתן בי עיניו ושאל: "מה לך? מה אתה מבקש?" וסיפרתי לו הכול.

כאשר סיימתי, הרימותי את עיניי וראיתי שפניו בוערות כלפידים. הלולקע נפלה מידו, והוא קם ממקומו ורץ בבית אנה ואנה, ומשפשף את מצחו בימינו בכוח רב, וקורא: "ווי קומט א פגם צו א נשמה?" – איך מגיע פגם לנשמה?! כשראיתי את צערו – בכיתי ממר ליבי. לא היה איש בחדר מלבדנו. ראיתי שהוא משפשף מצחו כל־כך, שעוד מעט דמו יתיז על הקיר. כך הסתובב כעשר או חמש־עשרה דקות.

אחר כך ניגש אליי ושאל: "אתה אומר 'שמע ישראל'?". עניתי בבכי: "כן". שאל הרבי: "האם אתה מבין מה פירושו?". ואז פירש לי רבנו את פירוש המילה 'אחד' בלשון פשוטה כל־כך, וקבע בליבי אמונה שה' אחד ומלכותו בכל מקום. הדברים חקוקים בי עד היום, כאילו שמעתי אותם רק אתמול. אחר כך נתן לי סגולות לעשות (ואותן איני מגלה). וציווה שאקרא לפני השינה בספר. ואמר לי: "חזור כל היום על הדברים שאומר לך, עד שיהיו שגורים בפיך גם בלילה". וכך ציווה לומר למחבלים כשיבואו: "דער רבי האָט געזאָגט איהר זאָלט מיך ניט טשעפען. דער רבי האָט געזאָגט איר וועט האָבן א פסק אויב איהר וועט מיך טשעפען".(הרבי אמר שלא תציקו לי. הרבי אמר שאם תציקו לי – תיתנו את הדין). אחר כך ניחם אותי ואמר שלא יפחידו אותי עוד. בחוץ כבר המתינו החסידים והרבנים, תמהים מדוע רבנו מתעכב. רבנו הרגיש בכך, פתח את הדלת ורמז להם ללכת. כולם התפלאו על שיחתו הארוכה איתי. וכשיצאתי – ביקשו לדעת מה דיבר איתי. אך לא גיליתי.

כשחזרתי לביתי עשיתי כל מה שציווה רבנו. בלילה שכבתי לישון לאחר שקראתי בעין יעקב. כשהתנמנמתי – שוב ראיתי במחזה את שני האנשים מהפעם הראשונה, לא שליחים. הם עמדו מרחוק וכאילו אמרו לי לבוא איתם. אמרתי להם את דברי רבנו. הדייטש, שתמיד נראה כאיש טוב, מיד נסוג לאחור ולא אמר דבר. החיגר רקע ברגלו, חרק שיניו, וצעק: "מי הוא הרבי שאשמע בקולו?!".

אמרתי שוב את דברי רבנו, ועמדו מרחוק, יראים לגשת, כרבע שעה. אחר כך ניסו לדבר אליי בלשון טובה – הבטיחו לעשותני מלך בלהות, ועוד דברים רבים. אך אני חזרתי על דברי רבנו פעם אחר פעם. לבסוף כעסו ורעשו, דפקו על דלת הבית עד שכל אנשי הבית שמעו, ונעלמו. התעוררתי לקול הדפיקות, וסיפרתי לבני ביתי שאין עוד מה לחשוש.
[ספר שבחי הרב – בשינוי לשון]

לרגל חג גאולתו של רבי אהרן, הבאנו פה סיפור על פדיון שבויים רוחני שחולל. במבט ראשון, הסיפור הזה הוא אגדה מופלאה ורחוקה: שדים ומכשפים, מלכי בלהות ושעבוד כפוי… אך למעשה, כל אחד מאיתנו הנאבק ב"מלך זקן וכסיל" יכול להזדהות עם המספר.

בפרט, אם נתבונן מעט, נגלה דמיון מטריד בין מצב היהודי בסיפור לבין המצב המודרני כל כך – ההתמכרות למסכים. כמו המספר, רבים כל כך בימינו מבלים לילות על גבי לילות בעולמות האשליה הללו, המספקים הנאה מפוקפקת שנגבה עליה תשלום כבד בכוחות נפש וגוף. אך לא רק בתחום הזה, אלא בכל נפילה לתאוות ומעשים לא טובים יש משום שיעבוד לכח זר, הפוגם בנשמה האלוקית שלנו.

אז איך יוצאים מזה? דברים רבים ניתן ללמוד מן הסיפור, אך אנו נתמקד קודם כל בפרט המשמעותי ביותר: המספר ומשפחתו, גם כשניכר שהם מפחדים ומוטרדים מהמצב, מתמקדים כולם בחיצוניות הדברים: החולשה והעייפות, חוסר היכולת לתפקד ואפילו המראה החיצוני המידרדר. רבי אהרן לעומת זאת מזדעזע ממשהו אחר לגמרי – "איך מגיע פגם לנשמה?".

הצדיק רואה את הנשמה האלוקית הנפגמת ומחוללת, וגם מבין עד כמה המחזה הזה הוא אבסורדי ומחריד. האברך עצמו, שבא לבקש את עצתו בעניין, מזדעזע מהמראה ובוכה. לא על עצמו, אלא על הצער שהצדיק חש בגללו. זהו הצעד הראשון החוצה מההתמכרות – ההבנה החודרת כי החטא פוגם במשהו קדוש ונשגב הרבה יותר מיום המחרת המבוזבז, או מהתדמית הנגרעת (מה גם שהמספר עצמו מעיד כי היתה לו גם הנאה נסתרת מכל העניין…).

כאשר מזדעזעים רק מכך ש"אני נפלתי", הזעזוע מוביל בדרך כלל להעמקה חוזרת בחטא. כמו המספר, איננו מוצאים כוחות אמיתיים להתנגד לפיתוי ולתחושת ההכרח – תחושה שרק מעמיקה מזעזוע לזעזוע, הממחיש לנו כמה כח יש למלך הבלהות שאנחנו מתמודדים מולו. אך אם הכאב הוא על הנשמה הטהורה, מומחש לנו עד כמה יש בתוכנו חלק שאינו שייך לחטא (בשונה מהגוף והנפש הבהמית, שנפילה שלהם מפסיקה להפתיע ולטלטל אותנו). כאשר חשים כך, יש סיכוי שהכאב הזה יניע אותנו לפעול מעבר למה שהכרנו.

דבר נוסף החיוני לתיקון, הוא הרחמים הגדולים בהם מביט הצדיק על הנופל ברשת הסטרא אחרא. כאשר אנו חשים, כפי שחש האברך באמצעות רבי אהרן, עד כמה ה' מרחם עלינו וחפץ לעזור לנו, האשמה והבושה מפסיקות לשתק אותנו ומתחילות להוות דחף לתיקון. הרחמים הללו הם למעשה תוצאה של הכאב העמוק על נפילת הנשמה, ההופך לרחמים גדולים ולהתגייסות למען הנופל. כאשר חשים את רחמי ה', ויודעים שאין דבר חוץ ממנו – יכולים באמת להתרומם.

לבסוף, ישנם כאן כוחם המשחרר של התורה והצדיקים: תורה היא גם מלשון התרה, ובלימוד לפני השינה טמון כח המשחרר את גיבור הסיפור מלפיתתם החונקת של מלכי הסיוטים. אך בהתרה לא די. כדי למנוע מהם לשוב ולהשתלט על נפשו, נדרש האיש לעשות דבר שלא עשו הוא ואבותיו – ולהתקשר לצדיק. כשהוא מצהיר שוב ושוב על שייכותו לרבי ועל אמונתו בו, יוצאים המשעבדים בטריקת דלת ולא שבים עוד. רק הקשר אל הצדיק נשאר, והוא חי ופועם כיום יצירתו גם שנים אחרי פטירתו של רבי אהרן.

(פרק בעבודת ה', שיעור י"א אד"ב ע"ט, מש"ה כ"ח)