סיפורי צדיקים

רבי דוב בער שניאורי, אדמו"ר האמצעי, הוא הרבי השני בשושלת חב"ד, בנו וממשיך דרכו של אדמו"ר הזקן בעל התניא. נולד בעקבות ברכתו של המגיד ממעזריטש ונקרא על שמו. נודע באריכות ובעמקות דרושי החסידות שלו וחתנו הצמח צדק התבטא עליו ש"אם היו חותכים לחותני אצבע, לא היה פורץ דם, כי אם חסידות". כאביו — אדמו"ר הזקן — אף הוא נאסר בעקבות הלשנת המתנגדים. חג הגאולה שלו מן המאסר חל ב-י' בכסלו. יום קודם כן, ט' בכסלו, הוא יום הולדתו ויום פטירתו של אדמו"ר האמצעי והתקיים בו בגלוי הפסוק "את מספר ימיך אמלא". אדמו"ר האמצעי נהג נשיאות במשך 15 שנה, ונפטר תוך כדי אמירת מאמר חסידות במילים "כי עמך מקור חיים מחיי החיים". מנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין שבאוקראינה.

יהודי מהעיר ווילקומיר (ליטא) שעסק במסחר טבק נסע פעם לאזור העיר ניעז'ין לקנות שם טבק למסחרו. הוא לא השתיך לעדת החסידים, אך היה ידידו הנאמן של הרב החסיד ר' יעקב קיידנר ז"ל (מחבר הספר 'מצרף העבודה' ו'סיפורים נוראים'), גם הוא תושב ווילקומיר.

לפני נסיעתו נכנס להפרד בברכה מרבי יעקב, כנהוג בין ידידים ואוהבים. אמר לו רבי יעקב: "ידידי! אף על פי שאינך נמנה על עדת החסידים, בכל זאת, מבקש אני ממך שכאשר תהיה בניעז'ין, תלך להשתטח על קברו של אותו צדיק הגנוז שם, הוא אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, בנו של אדמו"ר הזקן בעל התניא". הבטיח הידיד שיעשׂה כן.

הסוחר נסע לדרכו, והתעכב בדרך יותר מחצי שנה, כי הרכבת עדין לא היתה בארץ, והדרך מווילקומיר שבליטא לניעז'ין שברוסיה הקטנה (מאלורוסיה) היתה ארוכה וקשה. עסקיו בדרך לא צלחו.

באותו זמן חלתה אשתו במחלה קשה, והרופאים אמרו נואש לחייה. פעם, היא התעלפה ושלושה רופאים מומחים ישבו לידה כל הלילה, אך לא יכלו לעוררה. הם התיאשו ועזבו את הבית. מצב זה נמשך עד שעה עשר בבקר. אחר כך התעוררה פתאום ואט אט חזרה לאיתנה. במשך חדש ימים הבריאה לגמרי בלי רופאים או תרופות. הדבר היה לפלא בעיני כל רואיה, והרופאים התפלאו עוד יותר.

אחרי כמה חודשים חזר הסוחר, ומיד כשנכנס לביתו. לפני שפשט את מעילו והחליף את בגדי הדרך, רץ במהירות לידידו רבי יעקב. נתן לו רבי יעקב 'שלום עליכם' ושאלו: "האם זו דרך-ארץ, אחרי שלא היית בביתך יותר מחצי שנה, לא התעכבת בביתך שעה קלה לשׂמח את אשתך ובני ביתך, ורצת תכף להקביל את פני!?"

השיב לו הסוחר: "סיבה מיוחדת לדבר, הפלא ופלא", וסיפר: "מסיבות שונות עסקי בנסיעתי לא הצליחו. הפסדתי את כל מה שהיה לי, ונוספו לי עוד חובות. בנוסף לזה כל משך הנסיעה דאגתי מאוד, נדמה היה לי במחשבתי, שאני רואה את אשתי והיא חולה במצב קשה. כשהגעתי לניעז'ין, נזכרתי בהבטחתי לכבודו ללכת להשתטח על קבר הצדיק, וכן עשיתי. הלכתי לטבול במקוה, ואחרי זה נכנסתי לאֹהל הצדיק. כשנכנסתי למחיצת קדשו של הצדיק נפל עלי פחד נורא, עד שסמרו שׂערות ראשי. מיום עמדי על דעתי לא הרגשתי פחד כזה. היה קר מאד ולמרות שלבוש הייתי בבגדים חמים וכל הדרך לא הרגשתי את הקור, עתה, מרב הפחד התקרר גופי מראשי ועד רגלי, ולא יכלתי לסבול את הקור. אז עלה בדעתי לנוס מפני הפחד והקור, אך נמלכתי בדעתי ואמרתי לנפשי: מהצדיק בודאי לא תבוא לי רעה, ולמה לי לנוס מכאן?

התחלתי לומר מאמרי הזֹהר ופרקי-התהלים ומאמרים מ"מעבר יבוק" המסודרים שם על הלוח שעל הקיר, ובשעת אמירתם בכיתי בכי רב מקירות לבי, כמוהו לא בכיתי מעודי, וזלגו עיני בלי הרף נהרות של דמעות.

אחרי-כן הנחתי שני 'פדיונות' על הקבר, אחד עבורי ועבור כל בני-ביתי בכלל, והשני עבור אשתי בפרט, כי לבי אמר לי שהיא חולה מאוד. בו ברגע שהנחתי את הפדיונות נתמלאה נפשי שמחה ועֹנג, שמעודי ועד היום הזה לא הרגשתי כמוהם, ולא רציתי בשום אפן לעזב אה האֹהל הקדוש, כי הרגשתי שם טעם גן-עדן ממש. וכך הייתי שם בשמחה ובהתרגשות שעתיים, כי קשה היה לי מאוד להפרד מעֹנג גדול זה. אחרי כן יצאתי משם לשלום, והייתי שׂמח כל הדרך חזרה לביתי.

כשבאתי בשלום לביתי, שאלתי תכף לשלומה של אשתי, והיא ספרה כל הקורות אותה, שהתעלפה משך לילה שלם והרופאים לא נתנו לה סכוי והתיאשו ממצבה, ולמחרת בשעה עשר בבקר החלה בעצמה לשוב לאט לאט לבריאותה בלי תרופות, ותוך חודש ימים חזרה לאיתנה. שאלתי את בני ביתי, אם זוכרים הם באיזה יום החלה לשוב לאיתנה, כשאמרו לי את היום, נזכרתי שהוא בדיוק אותו היום שהייתי באהל קדשו של הצדיק, וממש באותה השעה, עשׂר בבקר, הנחתי את ה'פדיונות' במקום מנוחת קדשו. כששמעתי כל זאת, לא פשטתי את בגדי, ורצתי במהירות לידידי לספר לו מפעלות אלקים".

כשסיים הסוחר את סיפורו, הוסיף: "אם רבותיכם הקדושים אחרי הסתלקותם חיים וקיימים ומזהירים ככוכבי השמים, כל שכן שקדושתם נעלה מאוד בחייהם". השיב לו רבי יעקב: "אדרבה, חז"ל אמרו: 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'".

(סיפורים נוראים)

רבי מנחם מענדל מקוצק נהג לומר, שכל חסיד צריך שני רביים: האחד חי בעולם הזה, והשני בעולם האמת. האמירה הזו הומחשה מאוד, גם בדברי הרבי מליובאוויטש על חותנו כ"נשיא דורנו" – לצד היותו המנהיג הלא מעורער של תנועת חב"ד. מה פירוש הכפילות הזו, ומהו כוחם הגדול של צדיקים דווקא במיתתם?

עניינו של הבעל שם טוב ושל תנועת החסידות כולה, הוא "להביא לימות המשיח". כתנועה משיחית, החסידות חותרת למה שכינה הרבי מליובאוויטש "אורות דתֹהו בכלים דתיקון": הכנסה של אור אלוקי בלתי מוגבל בתוך העולם הגשמי שלנו.

נמחיש מעט את הקשר לענייננו אם נסתכל על הדרך בה נתפסים צדיקים כשהם חיים, ואחרי מותם: כאשר צדיק (וגם "עמך כלם צדיקים") חי כאן בעולם, הוא מתמודד עם שלל בעיות יום יום קטנות וגדולות: בעיות כלכליות, קושי לקום בבוקר, מחלות ומצבי רוח. יש לו גם מעלות רבות, והוא יכול להנהיג יהודים רבים – אך עם כל גדולתו, עדיין הוא כפוף במידה כלשהי לעולם הזה – וניתן להבחין בכך. כאשר הוא נפטר לעומת זאת, "הדברים האלה נזכרים ונעשים". כל מעשיו הגדולים עולים בזכרוננו, ואילו הקטנים והזניחים נשכחים כלא היו.

במדרש מתואר, כי בספר התורה של רבי מאיר היה כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מות (במקום 'טוב מאֹד')". במוות הדברים הסתמיים חדלים מלהתקיים, ונשארים רק הדברים ה"מאודיים" שבחיינו, שרק אנחנו יכולנו לעשות. אלה מבטאים את הצד ה"תוהי" שבנשמתנו.

משום כך, כדי להצליח לחבר את שני הצדדים המנוגדים לגלות את המשיח שבתוכו, זקוק החסיד לשני צדיקים: כזה המתעלה מעל העולם לחלוטין, ומחבר אותו לרובד הנצחי והטוטאלי של התֹהו, וכזה החי בתוך ה"עלמא דשיקרא" ויודע להפוך את האורות הללו למשהו המתיישב ב"כלים דתיקון".

אכן בחב"ד זה לא קונץ (למרות הדמיון של "מנחם מענדל מנחם מענדל לגזרה שוה"). בחב"ד יש רבי אחד (הכולל בעצמו את כל הרביים – נשמת כולם אחת היא, כך התבטא הרבי). אותו רבי אחד הוא בבחינת "אין וועלט אויס וועלט" כאחד, הוא מקיים "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה", הוא גם רבי חי וגם רבי מת כאחד ממש (על דרך משיח שהוא "בר נפלא", מת וחי בכל רגע). ועל כן הוא מסוגל לתקן את נשמות החיים ונשמות המתים (הסימן שנתן הרב המגיד ממעזריטש לתלמידיו, מי אמור להיות ממשיך דרכו וממלא מקומו).