סיפורי צדיקים

רבי דוב בער, המגיד ממעזריטש, היה תלמידו וממשיך דרכו של הבעל שם טוב הקדוש. בתקופת הנהגתו הצטרפו אל החסידות רוב מניין ובניין של גדולי הדור הבא. אף שבניגוד לרבו היה המגיד יושב אוהל מובהק, ולא הרבה לצאת למסעות, את תלמידיו שלח למקומות רבים בפולין וליטא, ואף לגרמניה הרחוקה. החסידות שגשגה, ומטבע הדברים, גם ההתנגדות לה העמיקה. מסופר כי המגיד נפטר בעקבות המחלוקת העזה, כאשר כמה מתלמידיו השיבו מלחמה שערה והדבר עלה לו בבריאותו ולבסוף בחייו. בשנת תקל”ב פרצה במעזריטש מגפה. רבי זושא תלמידו הביא את המגיד לאניפולי, שם התגורר כשבעה חודשים עד ליום הסתלקותו בי”ט בכסלו תקל”ג. לאחר פטירתו, התפזרו תלמידיו ברחבי אירופה והפיצו את החסידות במקומם, בהניחם את יסודותיה של תנועת החסידות כפי שהיא כיום.

[סיפר ר' יעקב קאדאניר] במדינת אשכנז בעיר קעניגסבערג [אז בפרוסיה, כיום נקראת קלינינגרד והיא בשטח רוסיה], הייתי באכסניא בה שהו כמה מהסוחרים הגדולים. ובתוכם היו גם סוחרים מעיר סלוצק, גבירים ומופלגי תורה, ונזרקה בהחבורה דיבורים מענין דרך החסידים. זה אומר כה וזה אומר כה, ואנשי סלוצק ידועים למנגדים גדולים על דרך החסידים, והוציאו דיבה על כל רבני עדת החסידים – עד שבאו לדבר מענין הרב הקדוש דמעזריטש. ואמרו אנשי סלוצק: "אסור לדבר ח"ו רע על איש המופת, כי אף שאנו באמת מתנגדים גדולים לדרך החסידים, אבל מה שעינינו ראו ולא זר' אי אפשר להכחיש הפלא הגדול שראינו במחנינו מהרב הגדול הזה.

אברך אחד מעירנו, נסע במדינות וואהלין [בצפון מערב אוקראינה] לסחורה ותעה בדרך חצי יום וחצי לילה, ותעה עד שבא לק"ק מעזריטש אחר חצי הלילה. נתקרר מאד ורצה לחמם את עצמו, אבל לא נראה אור הנר בשום בית. ונסע ברחוב עד שבא לבית שמאיר שם אור הנר, והקיש שם על הדלת ופתחו לו. ויבוא הביתה לחמם את עצמו, והנה האור בחדר אחד ושם היה מחיצת קדשו של רבינו הגדול ר' דובער.

וכשמוע הרב הקדוש שיש אורח בבית, הלך, נתן לו שלום ושאל: מאין הוא? ואמר: מסלוצק, ואמר לו איך שתעה בדרך. אמר הרב הקדוש: ולא לחנם טעית בדרך ולבוא לביתי. הלא דבר הוא! ולבש הברילין [משקפיים] על עיניו (כי כן היה דרכו בקודש כאשר היה ברצונו להסתכל בדבר פרטי הוצרך לצמצם ראייתו הרוחנית בלבישת הברילין, כי בלא זה נראה לו כל פרטי דברים שבעולם כאחד והיה קשה לו להסתכל דוקא בפרט זה) והסתכל בפני האברך, אמר לו בעת נסיעתך מביתך היה בנך חולה גדול. אמר לו: כן הוא. אמר לו הרב הקדוש: אל תדאג מאומה, כי הוא ב"ה בריא בתכלית.

ואמר להאברך: כשתבא בשלום לביתך, תמצא רעש גדול בעיר כי בנים קטנים מתים עד אין מספר ובנך הוא ב"ה בקו הבריאות, והרב ודייני צדק מחפשים וחוקרים אחר חטאים אשר הסיבה לזה היא מיתת הילדים.

וליום מחר יהיה ברית מילה אצל נגיד אחד, ויעשה הנגיד סעודת ברית מילה וגם אתה תהיה מהקרואים. כל נכבדי העיר יהיו על הסעודה, וידברו שם מענין מיתת הילדים, ויתנו עיניהם על אברך אחד שהוא החוטא. באמת הוא זך ונקי מחטאים ח"ו, רק בראש הקרואים יהיה שם גביר אחד, ממנהיגי העיר, והוא באמת חוטא גדול ובסיבתו הוא מיתת הילדים.

כאשר יעמדו כולם ויכו את האברך שיתן הודאה מחטאיו, וירים הגביר גם כן את ידו להכות את האברך ויאמר "רשע תן תודה! וכשירים את ידו להכות את האברך, תאחז אתה בידו ותאמר להגביר רשע תן תודה! כי אתה החוטא ובסיבתך הוא מיתת הילדים! ותיכף יודה על כל חטאיו, ואחר כך ישקוט אי"ה מיתת הילדים. ואמר לו: ואם לא תעשה כאשר צויתיך, ידוע תדע שתיכף ומיד ימות בנך במיתה חטופה.

ונסע האברך לביתו ומילא הכל כדברי קדשו, לא נפל מהדברים ארצה ותיהום כל העיר מנפלאות המעשה ואמרו: הנמצא כזה איש אלקים אשר רוח השם דיבר בו? את זה ראינו ואי אפשר להכחיש".

[סיפורים נוראים]

בלב הסיפור, עומד נושא הווידוי והתשובה – והלחץ הקהילתי להגיע אליהם, שהמגיד דואג להפנות לכיוון הנכון. והנה, הוידוי הוא המצוה המעשית של התשובה – הביטוי המעשי של תשובת הלב, והוא חייב לבטא רגש כן ואמיתי. כך מסביר הרמב"ם, שהמתוודה ללא תשובה פנימית בלב הריהו "כטובל ושרץ בידו" ואין לוידויו כל ערך.

זהו סוד מִדת ההוד (לשון הודאה) בנפש, חשיפה כנה וישירה של חוויות הלב הפנימיות. העובדה שהוידוי הוא תכלית וסיום מצות התשובה, היא בסוד "בינה עד הוד אתפשטת" – התשובה משתייכת לפי הקבלה לעולם הבינה, והתפשטות התשובה וגילויה כלפי חוץ מגיעה עד ההוד, עד לוידוי החותם את מצות התשובה.

אך, יש בוידוי מֵמד הפוך המתבטא כאן: לא כתוצאה של התשובה אלא כגורם לה. ברובד הפנימי הוידוי מתקשר דווקא להודאה על אמת, גם אם איננה נעימה. יש בוידוי הודאה ברורה וגלויה כלפי חוץ כי המעשה שנעשה הוא חטא, וממילא גורם הוידוי לחרטה ולשינוי דרך – האדם "מודה ו[מתוך כך] עוזב". גם וידוי זה דורש תמימות וכנות, יושר פנימי שבלעדיו מתחכם האדם ומצטדק, ולא מוכן להודות בטעותו-חטאו. אפילו בממד החיצוני של הוידוי, בנכונות לחשוף את האמת הידועה בלב פנימה כלפי חוץ בוידוי דברים, יש כח לדרבן את האדם לתשובה ואף למניעת החטא מלכתחילה. כך מסביר השל"ה שעל אב לחנך את בנו לדבר אמת כיסוד הכל, ודבר זה ימנע כל חטא – ילד שלא משקר, ויודע כי הוא עתיד להתוודות על חטאו ולספוג את ענשו, ימנע מראש מהחטא.

אכן, בסיפור גם מורגשת היטב השלילה שבלחץ חיצוני כזה. כאשר אין מדובר בצדיק בעל רוח הקודש אמיתית, הניסיון להשיב את הזולת בתשובה עלול להחטיא לגמרי את מטרתו ולפגוע בחפים מפשע. לכן, הלקח עבורנו הוא קודם כל פנימי:

הוידוי וההחצנה של החטא עוזרים לחוש בבושה ובפחיתות שבו, להתמודד עמו ולעזוב אותו. ושוב, מעורבים כאן יחד שני הגורמים: הן חשיפת רגשות וחוויות פנימיות (או מעשים נסתרים) כלפי חוץ, והן חוסר היכולת לחפות על המעשים הללו בין האדם לבין עצמו, כאשר עצם הוידוי וההחצנה מראים עד כמה ההצטדקות נלעגת, וממילא צריכה לבוא הודאה על האמת – ותיקון המעשים בא בעקבותיה.

(ע"פ 'הנפש')