מימוש עצמי יהודי

לאחר שתי פרשות שעסקו בקורות האנושות קודם היות היהדות, מתחילה פרשת לך לך לגולל את סיפורו של היהודי הראשון, אברהם אבינו. בתחלת הפרשה הוא אברם בן תרח, איש אור כשדים שנולד בתרבות אלילית ומיתולוגית; בסופה הוא אברהם העברי, שקרא בשם ה’ וכרת עמו שתי בריתות וגר בארץ המובטחת לו ולזרעו. בין שתי תחנות אלו משתרע מסע ה”לֶךְ לְךָ” הארוך שלו, שצריך לשמש השראה למסעו הפרטי של כל יהודי ממציאותו הפשוטה להגשמת ייעודו.

עיון מעמיק בציווי ה”לך לך” יכול להשיב על השאלה, מהו אופיו של אידאל המימוש העצמי בעיני היהדות?

חיפוש עצמי

שליחותו של אברהם היא לשוא אם היא לא תחודש מדי דור ובידי כל אחד מממשיכיו. אלו הם הדברים הראשונים שאומר ה’ לאברהם, שכל יהודי צריך לקרוא כאילו הם הדבר הראשון שה’ אומר גם לו:

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

הדבר הראשון שהיהודי שומע מאלוקיו הוא ההוראה שעליו להיות עצמאי. עליו להשתחרר מכל תלות בערכי ‘ארצו ומולדתו ובית אביו’ – החברה, התרבות והמשפחה הסובבים אותו. אין זה משנה כמה טבעיים, טובים ומוחלטים הם נדמים לו, עליו ללכת מהם – לאמץ נקודת מבט חיצונית המתבוננת בהם מחדש ושלא מתוך שעבוד להם.

בנפש, עזיבת תבנית נוף מולדתינו פירושה השתחררות מהתדמית האישית התלויה כביכול על כתלי תודעתינו ומעצבת את חיינו. מגיל צעיר אנו מפנימים דימוי עצמי – ייצוג של האופן בו אנו חושבים שאנו נראים, או שהיינו רוצים להיראות, בעיני הזולת. דימוי זה הולך ומתחזק במרוצת השנים, עד שאנו מתרגלים לזהות עצמנו עמו. כל עוד אנו נתונים להשפעתו של דימוי זה כל נסיון לפגוש את עצמנו ממוסך בידי השאלה כיצד ניתפס כלפי חוץ, ועולה בתהו.

אך אין זו סתם הליכה, התרחקות עיוורת לשם מילוט. משני עבריה, מכוונת ההליכה “מארצך וממולדתך ומבית אביך” בידי אמירות מייעדות: “לך לְךָ“, ו”אל הארץ אשר אראך“.

על פי פשט הביטוי “לֶךְ לְךָ” פירושו “להנאתך ולטובתך”. על גבי פירוש זה הוסיפה החסידות כי הוא אומר גם לֶךְ אֵלֶיךָ – אל מהותך ועצמותך האמיתיים. על האדם לצאת לדרך החיים בחיפוש אחר עצמו האמיתי, המוסתר כעת בידי דימוי עצמו. את הדרכה זו מאזנת ההדרכה השניה, “אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ“. פירושה שהעצמיות הנכספת אינה נמצאת בכל מקום ואינה מושגת מתוך חיפוש עצמי סתמי; מדובר בסוד השמור אצל ה’ ושרק הוא שיכול לגלותו לנו. מסע המימוש העצמי היהודי אינו שוטטות נוודים אל תוך נבכי הנפש כי אם עליה לרגל אל שורש נשמתנו הנח מעבר לנו. יעד זה אמנם אינו נודע לנו, אך איננו יוצרים אותו. עלינו לחפשו מתוך אמונה כי הוא קיים כבר, מיועד לנו בידי בוראנו וממתין לנו.

ביעד זה – המקום האובייקטיבי שהוא גם האני הסובייקטיבי ביותר שלנו – מתאפשר המימוש העצמי האמיתי שלנו. מימוש זה מתבטא בשני אופנים, המגולמים בשני הפסוקים הבאים: “ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו'” – התפתחותינו האישית ומציאת גורלנו; “ונברכו בך כל משפחֹת האדמה” – השפעת כֹחנו כלפי חוץ לשאר העולם.

ארצות החיים

על פי פשט, הציווי “לך לך” מורה על תנועה במישור. אך לפי הקבלה אין תנועה אופקית שלא מתלווה לה מימד של תנועה אנכית, כלומר של מעבר מהותי מעלה או מטה בין מישורים במציאות, בין אם מעלה או מטה. לאור זאת, האם הליכתו של אברהם היתה טיפוס או ירידה? שתי האפשרויות מופיעות בכתבי הקבלה:

הפירוש הראשון (המבוסס על האר”י) מסביר את “לך לך” כתנועה מלמטה למעלה. לפי פירוש זה, הביטוי “הארץ אשר אראך” אינו מתייחס לארץ ישראל הגשמית אלא למקבילה השמיימית שלה – היינו, כנסת ישראל, השדה הרוחני ממנו צומחות נשמות כל העם. בצווֹ את אברהם ללכת אל ארץ זו שלח אותו ה’ להתחבר לשורשו הרוחני בחיק כלל הנשמות העתידיות של ישראל.

לפי הפירוש השני (המבוסס על ספר הזֹהר) “לך לך” מבטא תנועה מלמעלה למטה. לפי פירוש זה, הארץ אליה נשלח אברהם היא ארץ ישראל הגשמית. מביאור זה משתמע כי ארץ מולדתו של אברהם היתה במובן מסוים ‘רוחנית’ יותר – כלומר ביטאה מציאות ערטילאית שאינה מתחייבת באמת למשהו ארצי – והליכתו לארץ ישראל ירידה-נחיתה אל העולם הזה.

בכל אימת שיש מספר פירושים סותרים יש לנקוט בדרך של “אלו ואלו דברי אלקים חיים” (המסר החשוב שנאמר לגבי כללות מחלוקות הלל ושמאי) ולפרשם כמשלימים. במקרה שלפנינו מקרה מובהק של צמד התנועות הבסיסיות של הנשמה, “רצוֹא ושוֹב” (למעלה ולמטה), המהוות חלק מהותי מפעימת חייה. אכן, שני פניה של הוראת ה”לך לך” מגולמים בפסוק מתהלים: “אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה’ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים”: המלה “אֶתְהַלֵּךְ“, בבנין התפעל, מרמזת להליכה אל העצמי (“לך לְךָ”), והביטוי “בארצות החיים”, בלשון רבים, מרמז לשתי בחינות של ארץ. מה שמפרשי הקבלה מוסיפים הוא כי שתי הבחינות מבטאות ארץ עליונה וארץ תחתונה.

בהצטרפם מבטאים צמד הפירושים שתי בחינות משלימות של יציאה מהתדמית האישית וחתירה למימוש עצמי מתוקן. “לך לך” מלמטה למעלה פירושו התעוררות מהאשליה שאנו נשמה בודדה ותלושה, ואיחוי החיבור עם ההקשר הרוחני שלנו – כלל נשמות עם ישראל בכל הדורות. הקשר זה מספק את הבית הרוחני שלנו, בחיקו אנו יכולים להתחיל לצמוח ולהתבגר. מעבר לעצם ההזדהות עם כלל ישראל שלב זה צריך לכלול גם התקשרות עם “נשמה כללית” – עם צדיק המקושר לכלל ישראל, חש אותו ודואג לו. כתוב שבכל דור יש נשמה אחת שהיא בבחינת משה רבינו שבדור, ועל כל אחד לשאוף למצוא את הצדיק הגדול ביותר של דורו, המקיים זאת. 

“לך לך”  מלמעלה למטה מבטא אף הוא תנועה מהפרט אל הכלל, אך באופן שונה. בחינה זו מבטאת יציאה מד’ אמותינו אל ציבור העם, הזדהות אמיתית עמו והרגשה כי אנו יושבים בתוך עמנו. הירידה כאן היא מהדימוי שאנו נעלים מרוב העם, אל חווית שפלות רוח בה אנו חשים כי איננו טובים מהם בעצם. מכאן שיש ליישם יציאה זו במיוחד עם פשוטי העם הנדמים לנו כנחותים מאתנו. היציאה מתבטאת בנכונות להיטיב לזולתנו ככל יכולתנו, בגשמיות וברוחניות, מתוך אהבת ישראל בלב ובנפש. 

שתי תנועות אלו מביאות אותנו, בשתי דרכים עוקפות אך נאמנות, אל ארצות החיים האמיתיים שלנו – עצמותינו האמיתית הנחה מעבר לתדמיות חיצוניות: בכלל ישראל ובצדיק אנו מוצאים את שורש נשמתינו ומוצא שליחותינו בעולם; בזולת הנדמה לנו נחות מאיתנו – את בבואתינו האמיתית.

התגלות הפרט בחיק הכלל

מהסעיף הקודם עולה כי שני אפיקי ה”לך לך” מובילים להשתייכות לכלל גדול יותר – נשמות כנסת ישראל למעלה ועם ישראל עצמו למטה. כיצד תנועה זו אל חיק הכלל מתיישבת עם האמור בהתחלה, כי עיקר הוראת ה”לך לך” משמעה עצמאות ושחרור מתלות בחברה? על מנת להיות עצמאי, כך נדמה, יש להתרחק מהכלל, לא להתמסר אליו.

לפנינו חידוש נוסף של תפיסת המימוש העצמי היהודי. התורה מבקשת לערער על המוסכמה לפיה מימוש הפרט כרוך בהתנתקות מהכלל. הפרט אינו נבדל מהכלל. הוא מושפע ממנו, משפיע עליו, מעוצב בידו ומעצבו. גם אם ימרוד בסביבתו, הרי שהדבר יעשה לעומתה ולפי דמותה. שאלו כל צייר מתחיל והוא יאמר לכם, שחפץ המונח על שולחן תמיד משקף במשהו את גוון השולחן וכן משתקף בו. כל נסיון לבודד פרט מסביבתו לא רק הופך את הסביבה לשַׁכּוּלַה, אלא גם את הפרט ליתום.

דבר זה תקף במיוחד לגבי יחס הפרט היהודי לכלל ישראל. במישור הארצי, מתבטא היחס המיוחד בקשר הבל-ינותק בין היהודי לעמו. עם ישראל אינו ישות אתנית שגבולותיה מטושטשים כי אם ‘משלחת’ בעלת יעוד מוגדר, ואם כן גם לְהֵיות יהודי ישנה הגדרה מוחלטת. למעלה ממישור זה ישנו ההקשר הרוחני של עם ישראל. בעומק נפשו של כל יהודי טבוע רושם מורשתו הרוחנית, בפרט הזכרון הקולקטיבי של יציאת מצרים ומתן תורה, שני המאורעות שכוננוהו כיהודי. אם היהודי מתכחש לאחד משתי נקודות ייחוס אלו הוא נמצא נמלט מצדדים במכלול קיומו. במצב זה אין ביכולתו להשיג עצמאות, לא ארצית ולא רוחנית. רק הכרה בהקשרים אלו ומציאת עצמו בתוכם מאפשרת לו לממש את עצמיותו הפרטית – השליחות המיוחדת שרק הוא נועד להגשימה.

מימוש שליחותו של האדם פירושו גילוי הכשרון האמנותי המיוחד, ה’חוש’ בלשון החסידות, שרק הוא ניחן בו. על נח, הצדיק שקדם לאברהם, נאמר שהיה “מקטני אמנה”. באותו אופן, יהודי שטרם צעד בדרך ה”לך לך” והגיע לארצו אף הוא ‘קטן אמנה’ – במובן שאינו מסוגל להפיק את החוש האמנותי המיוחד שלו. השיבה אל ההקשרים הכלליים של כנסת ישראל ועם ישראל – שהיא משמעותה השלמה של ההגעה אל “הארץ אשר אראך” – משחררת מתוך היהודי את כשרונו ואיכויותיו הפרטיים. אז הוא נעשה שותף אמיתי של הקב”ה במעשה הבריאה, “מעשה ידי אמן”, ומתקיימת בו ההבטחה “ואגדלה שמך… ונברכו בך כל משפחות האדמה”: אמנותו מתגלה כלפי חוץ וכובשת את העולם ביופיה המיוחד במינו.