סיפורי צדיקים

רבי אברהם ברנדוויין מסטרעטין, השני לשושלת, נולד בשנת תקס"ה לאביו רבי יהודה צבי. למד אצל אביו ואצל רבי אורי מסטרליסק, ונישא בשנת תקפה לרבנית רבקה. לאחר הסתלקות אביו בי"א באייר תר"ד, הוסמך כרבי על ידי רבי ישראל מרוז'ין ורבי חנוך העניך דוב מאלעסק ואלפים נסעו אליו כרבם. נודע בהקפדתו על קדושה וטהרה, ודברי תורתו היו נאמרים בלחישה. נסתלק בג' טבת תרכ"ה, יום לאחר החנוכה, ונטמן באוהל אביו בסטרעטין.

במדינת רוסיה דר אברך אחד, אשר בימי בחרותו הלך שמו לפניו ככלי מחזיק ברכה, ובא בקשר השידוכין עם בת גביר אחד. חותנו הכניסו לביתו וסיפק לו את כל צרכיו, וישב באהלה של תורה. ברבות השנים פתח לו חותנו בית חנות, וזרחה עליו שמש ההצלחה.

שנים חלפו ועברו, וכבר עמדו הזוג כעשר שנים לאחר נשואיהם, ועדיין לא נפקדו בזרע של קיימא. ויחל לדרוש ברופאים, אשר אמרו לו שאין לו גבורת אנשים, ויעצוהו לנסוע לרופא מומחה בעיר לעמבערג שבמדינת גאליציה.

וילך האברך הלוך ונסוע בדרך ארוכה עד שבא ללעמבערג, ויבקר אצל הרופא מומחה, אשר ייעץ לו להתרחץ במעיינות שבעיר המרפא קרעניץ. אבל דא עקא, שהיה אז בימות החורף, באמצע ימי חנוכה, ושערי המרחץ בעיר קרעניץ סגורים בימות החורף – עד חודש 'מאי' שבתחילת ימי הקיץ.

כשמוע האברך את דברי הרופא, נפל רוחו בקרבו והיה אובד עצות, הרי אי אפשר לו לחכות ה' חדשים מחנוכה עד חודש מאי, עד שיפתחו שערי העיר קרעניץ, ואיך ישא פנים בחזרו לביתו בלי שום תרופה, הרי בודאי יצוה עליו חותנו לגרש את אשתו. ככה הסתובב ברחובות העיר לעמבערג, ודאגתו בלבו: מאין יבוא עזרי? פתאום הגיע לאזניו קול שירה וזמרה, וילך אחרי הקול, עד שהגיע לבית המדרש של חסידי סטרעטין, ויכנס שמה, וראה לפניו חבורת חסידים ואנשי מעשה היושבים במסיבת חנוכה, ומפצחים בשירה ורנה לד'. מגודל מרירת לבבו לא התיישב בין החסידים, רק הסתובב בבית המדרש אנה ואנה.

ניגש אליו אחד מזקני החסידים, ויאמר לו: למה נפלו פניך? הרי אנו עומדים בימי הלל ושמחה! תשתתף גם אתה במסיבת החסידים. ככה דיבר הזקן אל לבו, עד שגילה האברך לפניו את כל מצוקתו.

ויאמר לו החסיד הזקן: אל תדאג דאגת מחר, תבוא אתנו ביחד להסתופף בצל רבינו הק' רבי אברהם מסטרעטין בשבת קודש, ושמה בודאי תפקד בדבר ישועה ורחמים. ויעש האברך כעצת החסידים, ויסע לסטרעטין על שבת חנוכה. במוצאי יום מנוחה נכנס אל הקודש פנימה, ושפך לפניו את צרת נפשו, שהרופא המומחה יעץ לו לנסוע לקרעניץ, והרי אין פותחים שערי העיר עד חודש מאי. כשמוע רבינו את דבריו, אמר לו: הלא כבר אמרו חז"ל (שבת כ"א:): 'מאי – חנוכה'!! תסע לביתך ותושע בזרע של קיימא.

כשמוע האברך את דברי רבינו שנאמרו בלהט קודש, הרגיש בקרבו שנהפך פתאום לאיש אחר, ובהיות שהיה מוצאו ממדינת רוסיה, ודרך רבים מצדיקי סביבתו היה לבקש סכום כסף קצוב לפדיון נפש בכדי לפעול ישועה, לזאת שאל: יקבע נא רבינו סכום כסף עבור הבקשה.

אך שונה היה המנהג בסטרעטין, ויען לו רבינו: תן כפי מה שאתה רוצה. אך האברך התעקש בדבר שרבינו יקבע לו סכום כסף. אז עצם רבינו את עיניו למשך כמה רגעים, ויאמר לו: תקבל עליך, שאם תלד בן זכר, תצום כל ימי חייך ביום הולדתו משך מעת לעת שלם.

האברך נסע בחזרה לביתו מלא התחזקות, ומדברי רבינו לא נפל מאומה ארצה, ויפקד בבן זכר – שנולד ביום הכיפורים… האברך אכן צם מדי שנה בשנה ביום הולדת בנו, ככל בני ישראל, במשך מעת לעת שלם.
(זכרונם לברכה)

כמו צדיקים רבים, פועל כאן הרבי מסטרעטין ישועה באמצעות הומור ומשחקי מילים, שהולמים את אווירת השמחה של חנוכה. כך הוא הופך את תהיית הגמרא על "מהו (עניין) חנוכה", לחודש הלועזי "מאי"… זה כמובן נחמד ומאיר את הלב – אך, אולי יש משהו נוסף בסיפור, הקשור לחנוכה ולנס הלידה באופן מהותי יותר?

ראשית, הפעם הראשונה בה מוזכרת בש"ס המילה "מאי" (כשהכל הולך אחר הפתיחה, 'פתיחת הרחם' של המילה הזו בתורה), היא בביטוי "מאי שנא" הרומז לסוד חודש מאי – המסוגל לשינוי הטבע (ובפרט להריון – שכן ממוצע הביטויים מאי חנוכה ומאי שנא הוא הריון). זהו החדש המקביל לחודש אִיַר בלוח העברי, הרומז ל"אני הוי' רפאך" ומסוגל לרפואה טבעית ללא צורך ברפואות. חודש איר ממשיך את ניסי ניסן הגלויים, אך בניגוד אליהם – ניסי איר מלובשים בטבע, ונחשפים על ידי הצדיקים כבסיפורנו (ומעניין – בשנה הזו הראשון במאי חל בפסח שני, החג של "אין אבוד" והחמישי – אותיות משיחי – במאי, חל בל"ג בעומר שהוא היום המסוגל בשנה לילדים).

רמזים נוספים במילה מאי, הם ראשי התיבות: "מִלכה אשר ילדה לנחור" ו"יולדו ליוסף בארץ מצרים, אשר ילדה אסנת" הרומזים שניהם ללידה בסוד 'מאי' (ראשי התיבות הלל גם חוזרים בברכת יעקב אבינו ליוסף: "מידי אביר יעקב"). גם הביטוי בתורה "מקץ ארבעים יום" קשור לארבעים היום של יצירת הולד בבטן אימו.

חנוכה – זמן גאולי

אם נעבור מלידת ילדים לחג החנוכה עצמו, נגלה רמז נוסף במילה מאי: הפעם הראשונה בה מופיעה המילה היא בתחלת מסכת ברכות: "מאי שנא דתני בערבית ברישא? לתני בשחרית ברישא!" השאלה הזו רומזת על משחק זמנים מדהים – קדימה בזמן של שחרית (המסמלת את אור הגאולה) לערבית (היא חשכת הגלות).

גם בסיפור שלנו חוזר שוב ושוב מוטיב הזמן: עשר השנים שעברו על האברך ואשתו, המלצת החסיד הזקן להתעלם מדאגת מחר, חודש מאי הרחוק ובעיקר איחוד הזמנים המשועשע שפועל הצדיק. והנה, גם בחנוכה אנו חשים במיוחד את פעימת הזמן: זהו החג הארוך ביותר בלוח השנה, עוסקים בו יום יום במניית ימי החג, והוא גם החג היחיד הכולל בתוכו ראש חודש. כמו כן, זהו חג העוסק ביחס שבין העבר להווה – כפי שמודגש בנוסח הברכה והתפילה "בימים ההם בזמן הזה". האם ניתן למצוא בחנוכה גם את האופן בו הקדים הרבי מסטרעטין את חודש מאי?

כיום, אנו מדליקים את נרות החנוכה בסדר עולה: אחד, שנים, שלושה וכן הלאה. אך בתקופת המשנה, חכמי ישראל נחלקו בדבר: "בית שמאי אומרים, יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. בית הלל אומרים, יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך". כמובן, ההלכה היא כבית הלל, אך ודאי כדאי להתבונן בשתי הדעות.

בגמרא מובא כי "טעמם של בית שמאי כנגד ימים הנכנסים [כך וכך ימים נותרו], טעמם של בית הלל כנגד ימים היוצאים [כך וכך ימים עברו]". הרבי מליובאוויטש מסביר כי בית הלל מביטים תמיד על המציאות בפועל, והם מדליקים על פי הימים שכבר באו, ואילו בית שמאי מביטים על המציאות בכוח (בפוטנציאל), והם מדגישים את הימים העתידים לבוא.

לבית הלל יש מבט מציאותי ואנושי, שבו הזמן העבר נתפס כמשהו ממשי, כאילו קיים בפועל (שם כבר היינו), ולכן הזמן ההווה נצבר ומתווסף אל העבר. ואילו בית שמאי (נוטריקון שם מאי) רואים כבר עכשיו את העתיד, הקיים בכוח, והזמן ההווה נתפס כחלק מהעתיד שמגיע כעת לעברנו. במלים אחרות: בית הלל רואים את הזמן כמגיע מהעבר (שכבר הורגש בפועל) אל העתיד, ולכן ההווה מצטבר על גבי העבר, ואילו בית שמאי רואים את הזמן כזורם אלינו מהעתיד, ולכן ההווה הוא הקצה הנתפס של העתיד. הצדיק, שחי כבר כעת את העתיד המקווה, מסוגל למשוך בקצה הזה ולהביא את הישועה העתידית להווה החסר.

ואיך אנחנו, שאיננו הצדיק מסטרעטין, יכולים לפעול כמוהו? לפי בית הלל, אנו צועדים לקראת העתיד, "להביא לימות המשיח" (ראשי תבות הלל), אך סוף-סוף ברגע הזה אנו עדיין בעבר הלא-מושלם. אבל בית שמאי יכולים לקפוץ בבת אחת ולחוש את העתיד ברגע ההווה – וגם אנחנו, לפחות בכוונה, במחשבה וברגש, יכולים לחיות כך. לכך מכוונת הנחיית הרבי מליובאוויטש "לחיות עם משיח", והעצה הברסלבאית "ללוות שמחה מן העתיד". אמנם הלכה כבית הלל, אך כתוב בקבלה שלעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי. כבר עכשיו בהווה, כדאי 'להתאמן' על תפיסת הזמן של בית שמאי ולמשוך אלינו את העתיד כאן ועכשיו.

אַיִן – מזל לישראל

מה עוד יכול לעזור לנו להגיע לנקודה המופלאה שמעל הזמן? התבוננות נוספת בסיפור תעלה תובנה חשובה: האברך שבסיפור, היה יותר מדי מוצלח בכל דבר: בלימוד, במידות, בשידוך ובמסחר.  וממילא, סביר שבליבו היה מלא ב'ישות' וגאוה, כשכל עמלו בגשמיות וברוחניות רק מוסיף לגאוותו וריחוקו מה'.

את אמרת הגמרא "אין מזל לישראל", דרש הבעל שם טוב כ"אַיִן – מזל לישראל". המזל הוא שורש הנשמה, דרכו מעביר ה' יתברך את כל השפע לאדם, וכך מבואר בגמרא כי "בני חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא [לא בזכות תלוי הדבר, אלא במזל]". המזל היהודי הוא נקודת האין, אותה חסר האברך עד לרגעי הייאוש בלמברג.

עצירתו מלהוליד, לפיכך, באה מחפץ ה' לעורר את האברך להתחבר אל ה' באמת: נפילת הרוח הגמורה מחוסר אונים עמוק כל כך, ולאחר מכן המאמץ לדרוש ברופאים והאכזבה מחוסר יכולתו לממש את עצתם,  הביאו אותו ללב נשבר לחלוטין. מיד לאחר מכן, דווקא לבו השבור היה הכלי השלם לברכה הגדולה.  אין מזל לישראל עם הכולל, עולה פך שמן טהור של נס החנוכה. מאותו שמן נמשך זרעא חייא וקיימא – ופתייחת השערים למעיני הישועה, היא היא פתיחת המזל של הנשמה בהשבתה לאין.

ומעניין – רבי אברהם קרוי על שם אברהם אבינו, העקר שנרפא, והוא הממשיך כאן רפואה לאברך העקר. מכך ניתן ללמוד כי הברכה אמנם נמשכת משרש הנשמה, אך כדי להמשיך את אור המזל בפועל זקוקים לברכת הצדיק. הדבר רמוז בראשי התיבות הנפוצים ביותר של המילה "מאי" בתורה – "משה אל הוי'" (החוזר 12 פעמים, כנגד יב חדשי השנה, ועולה איש האלהים גם בן עמרם). זוהי 'פעולת צדיק לחיים', פעולת משה להמשיך את "אל הוי' ויאר לנו" בזרעא חייא וקיימא (וצימוק נוסף לסיום – 10067 'מאי' שבש"ס, ועוד חנכה (כתיב חסר, כבסידור) נקבל 10150 = 7 פעמים חן פעמים כה!!).

(התוועדות כ"ט כסלו תש"ע, והוספות מהערות הרב)