סיפורי צדיקים

רבי יחזקאל טאוב מקוזמיר נולד בפלונסק שבפולין לרבי צבי הירש טאוב. בצעירותו הסתופף אצל גדולי החסידות בדורו – החוזה מלובלין, המגיד מקוז׳ניץ והיהודי הקדוש מפשיסחא – והחוזה העיד עליו כי "יש לו צורת אברהם אבינו". לאחר הסתלקותם היה לחסידו המובהק של רבי שמואל מקארוב, ולאחר פטירתו – של רבי יצחק מוונגרוב ולאחריו רבי שמחה בונם מפשיסחא. לפרנסתו ניהל חנות לצורכי סנדלרות. בשל התנגדות ראשי הקהל לדרכו החסידית נאלץ לעזוב את פלונסק ולנדוד, עד שהחל לכהן כאדמו״ר בשנת תקפ״ז ועבר לקוזמיר. שם נודע כבעל רוח הקודש, ואלפי חסידים התקבצו סביבו. נסתלק ״ז בשבט תרט״ז בן פ״ד שנים, ונטמן בקוזמיר.

אחד מחסידי רבי יחזקאל מקוזמיר, נזקק לישועה ורצה להזכיר עצמו בפני הרבי. אלא שמחמת עניותו הגדולה – לא יכול היה לתת מעות לפדיון נפש עבור ה'קוויטל' כנהוג. הוא דחה את נסיעתו לרבי מעת לעת, עד שיזדמן לידיו מטבע הגון, ואז ייסע אל הרבי.

החסיד היה גר בעיירה קטנה על גדות נהר הוויסלה – העובר בסמיכות לערים רבות, בהן גם קוזמיר. באחד הימים ישב החסיד על שפת הנהר ועסק בדיג, כשלפתע חש משיכה חזקה בקצה החכה. אט אט קירב אליו את החכה, ולשמחתו התברר כי מדובר בדג גדול ושמן במיוחד. לרגע חשב על קבלת הפנים לה יזכה בביתו הדל בשובו עם הדג, אך אז עלה רעיון בלבו.

"הן רבי יחזקאל משתדל עד מאד לכבד את השבת בדגים משובחים. משכך, דג זה בוודאי נשלח אלי מן השמים כדי להביאו בתורת 'פדיון'. סוף סוף הגיעה השעה בה אוכל להתייצב לפניו, ולצרף ל'קוויטל' את פדיון הדג".

הוא הכניס את הדג לתוך שק, קשר את ראשו ורצה להתחיל לילך קוזמירה. אלא הבין פתאום: "הלא הדרך לקוזמיר ארוכה, ועם דג שמן כזה – על אחת כמה וכמה. עד שאגיע לבית רבי – בודאי ימות הדג ויסריח". חשב החסיד רגעים אחדים, ולפתע הגה רעיון נפלא:

פשט מעליו את האבנט, בו היה חגור כמנהג החסידים, פתח את השק והחל לחגור את הדג באבנטו הארוך, תוך שהוא מהרהר במחשבתו, שאכן ראוי דג שכזה לבוא לפני הרבי חגור באבנט כדרך החסידים…  לאחר שכרך את האבנט היטב מסביב לגופו של הדג, זרק אותו אל הנהר כשצדו השני של האבנט אחוז היטב בידו. כך יצא רגלית אל עבר קוזמיר, כשהדג קשור היטב ושוחה לצדו.

תוך כדי הליכה מאומצת החלו להתגנב ללבו מחשבות יוהרה. "מי מלבדי זכה להביא לרבי פדיון שכזה? הלא בוודאי, גם הגבירים שפדיונם רב – לא ימצאו דג נכבד כשלי! והמאמץ הרב שאני משקיע בהבאת הדג – כלום היה חסיד שכל כך טרח בהבאת פדיונו?! מי ידמה לי ומי ישוה לי!".

כיון שהיה יודע ספר, נזכר בגמרא במסכת כתובות, על אותו אדם שהביא לרב ענן דגים קטנים, וביקש שיקבלם ממנו, וכחיזוק לבקשתו זו ציטט המביא את דברי הברייתא: "כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים". "אם דגים קטנים נחשבים כביכורים", חשב החסיד, "כמה נחשב הדורון השמן אותו אני זוכה להביא!".

עודנו הולך ומחשב, בפתע פתאום חש משיכה עזה בידו. הדג המקפץ נתן תנופה חזקה והצליח להישמט מידיו… כעבור רגע נעלם במצולות הנהר, מושך איתו את האבנט.

החסיד חש כמי שחרב עליו עולמו. עומד היה על שפת הנהר, מביט כלא מאמין בדג הבורח, ותוהה בינו לבין עצמו מה עליו לעשות כעת. בלב נשבר התיישב על הקרקע, בחצי הדרך שבין עירו לקוזמיר, והחל בוכה על תקוותיו שנגוזו.

לאחר בכי ממושך ננער לפתע ממקומו, הצדיק עליו את הדין, וגמר בלבו להמשיך בדרכו אל קוזמיר. גם אם אין פדיון בידו, דבר לא ימנע ממנו למסור את פתקתו בפני הרבי. מעתה, הדרך לקוזמיר היתה קצרה שבעתיים. הוא יכול היה להרשות לעצמו לילך בדרך המלך, ולא נדרש ללכת, כמקודם, דווקא על שפת הנהר המלאה אבנים.

אך במקום השמחה שמלאה את לבו, התמלא יגון ואנחה. הוא ערך חשבון נפש, על מה עשה לו ה' ככה, ומה היה חטאו עד שלא נמצא ראוי להביא לצדיק דג שמן ומשובח? לבסוף העלה בידו: הוא סבר בטעות שהרבי לוקח מידיו את ה'פדיון' שמגיש לו, ולפיכך התמלא בגאווה על שעומד הוא להעניק לו דג משובח. אבל האמת היא, שאין הרבי לוקח, כי אם מידו של הקב"ה, והוא רק הצינור שנבחר להשפיע.

היה זה יום שישי כשבא אל הרבי, והקוויטל בידו. עם הגיעו, החל להתנצל על שלא צירף לקוויטל 'פדיון' כנהוג, וסיפר בקצרה את תולדות הדג האבוד. מה נדהם לשמוע את תשובת הרבי: "מה זו הדאגה שבלבך? 'פדיונך' בא אליי עוד לפני ה'קוויטל'!". הרבי סימן לאחד ממשמשיו. הלה מיהר למטבח הבית, ושב כעבור רגע כשבידיו מגש, עליו היה מונח דג חגור באבנט… שעות אחדות קודם לכן, העלו דייגי קוזמיר ברשתם דג ענק – שגודלו והאבנט החגור עליו הביאו אותם למכור אותו אל הרבי, וכך הגיע הדג ליעדו.

חז״ל מגדירים את מדרגת האהבה הגבוהה ביותר שבקריאת שמע כ"'בכל מאדך' – בכל ממונך". כיצד ייתכן שהממון יקר לאדם יותר מחייו? כיצד ייתכן שוויתור על רכוש פודה את נפש הנותן, ואף נחשב מדרגה גבוהה ממסירות נפש?

אלא שחיי הגוף מבטאים הארה פנימית של הנשמה המלובשת בגוף, אך בממונו של אדם שורה שורש נשמתו עצמו. לכל אדם יש את חלקו בעולם, אותו עליו לגאול, לפדות ולהעלות. לכן נאמר: "מה׳ מצעדי גבר כוננו" – האדם נודד, טורח ומגיע למקומות רחוקים, לא במקרה, אלא כדי לפגוש את החלק השייך לשורש נשמתו, לקנותו ולתקנו.

אהבת ה׳ שבוויתור על הממון, על ה"מאד", היא עמוקה אף יותר מאהבת ה׳ שבמסירות הנפש – שכן היא נוגעת בנפש כפי שהיא בשורשה.

על רקע זה מתבאר הסיפור שלפנינו. החסיד העני מבקש ישועה, אך יודע שאין בידו לתת פדיון ממון כנהוג. כאשר מזדמן לידו דג שמן ונדיר, הוא חש – בצדק – כי אין זה מקרה: הדג הוא חלקו, הזדמנות לפדות את נפשו באמצעות הממון, למסור את שורש חיותו אל הצדיק.

אלא שכאן חודרת קליפה דקה: גאווה. החסיד מתחיל לחוש כי הוא נותן לרבי, כי פדיונו עולה על פדיון האחרים. ברגע זה, מתנתק הממון מאחיזתו. הדג – שהיה אמור להיות כלי לפדיון הנפש – נשמט ובורח. שכן פדיון אינו פעולה של בעלות אלא של ויתור, ושורש הנשמה הוא חיבורה אל ה' ולא ישותה העצמית.

דווקא לאחר שהחסיד נשבר, מוותר, ומחליט ללכת אל הרבי גם בלי פדיון – מתבררת האמת: הדג כבר הגיע ליעדו. לא מכוח אחיזתו של החסיד, אלא מכוח שורש הנשמה השורה עליו. כאשר מתבטלת תחושת ה"אני נותן", מתגלה שהכול היה נתון מראש בידי שמים.