סיפורי צדיקים

בזמן רבנותו של הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשב בפינסק והגליל, דר אז בקרלין הסמוכה הקדושׁ רבי שלמה מקרלין (נהרג על קדושׁ השם בשנת תקנ"ב).

פעם אחת צוה רבי לוי יצחק לקרא אליו את רבי שלמה מקרלין. רבי שלמה בא אליו, ושעות אחדות ישבו שניהם יחדו, ופניהם פני להבים, ולא דברו זה עם זה אף דבור אחד. אחרי־כן התחילו פתאום שניהם לשחוק שחוק רב, ורבי שלמה הלך אחרי זה לביתו.

לפלא גדול היה הדבר בעיני המשמשׁ של רבי לוי יצחק, שראה את כל החזיון המוזר הזה, וישאל את הצדיק על פשר הדבר. השיב לו הצדיק: דע לך שקטרוג גדול היה על כל היהודים הדרים במדינותינו, כי נועצו כל השרים לגזר גרוש על היהודים, והחליטו לקרוא לשם כך לאספה, ושם יחתמו כולם בספר לבצע מזימתם.

התפללתי הרבה להשם לבטל הגזרה ולא נעניתי, פעם אחת הפצרתי בתפלה במסירת נפש, ואמרו לי מן השמים אשר שלמה בן יוטא יוכל להועיל בזה, כי אליהו הנביא רגיל אצלו, ולכן שלחתי לקראו בדיוק בזמן האספה של השרים.

כבואו אצלי אחזתנו רעדה בראותנו שכל השרים הסכימו כלם לעצה הרעה הזאת, ומחמת גודל הפחד לא יכלנו להוציא אף הגה מפינו. והנה, המנהג אצל השרים, אשר אפילו אחד יכול למחות ולעכב גזרה חדשה. וראינו שפתאום בא לאספתם אליהו הנביא בדמות פריץ זקן, וישב אל השלחן בין שאר השרים, וכאשר הגישׁו גם לו את הכתב לחתום עליו, אמר כי בשום אופן איננו מסכים להגזרה ולא יחתום על הכתב. תכף נעשה פרוד לבבות ביניהם, וקרעו את הכתב לקרעים, וכשראינו זאת התחלנו לשחוק מהשרים השוטים, שבא אישׁ זר שאינם מכירים אותו כלל, ובטל את כל עצתם.
(סיפורי חסידים)

הסיפור מזכיר מבחינות רבות את נס פורים: גזרה קשה, חוסר אונים ולבסוף אליהו הנביא המבטל את הגזרה בדמות גוי – כמתואר במדרש אודות חרבונה שהוביל לתליית המן, והיה למעשה אליהו הנביא.

דבר נוסף המתחבר כאן לפורים, הוא הצחוק: ממש כבקריאת המגילה, הצדיקים יושבים וצוחקים על הסיפור המופלא המתחולל לנגד עיניהם – כאשר הם מזדהים לחלוטין עם ה' יתברך, "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו".

בספר יצירה, המקביל כל חודש לחוש מסוים בנפש, החוש של חדש אדר הוא חוש השחוק. חוש בכלל הוא בחינה של דעת, התקשרות לצד מסוים בנפש ובמציאות, וכאן זהו חוש המעורר, באופן ספונטני, שחוק גדול במקום הנכון.

והנה, החוויה של פורים (וגם של הסיפור שלנו), היא פחד ההופך לפתע לצחוק. החוויה הזו קשורה לכינויו של הקב"ה בתורה – "פחד יצחק". על פי פשט משמעות הביטוי הוא "זה שיצחק ירא ממנו", אך ניתן גם לקרוא אותו גם כתיאור מצב: הפחד יצחק, והיראה תהפוך לצחוק גדול של שחרור.

(במאמר מוסגר, נעיר כי יצחק אבינו קשור לחודש אדר גם בדרכים נוספות: אדר עם האותיות עולה יצחק, וכן בסדר מעגל השנה, ישנן ארבע תקופות של שלושה חדשים כל אחת – כשבכל תקופה החדש הראשון הוא כנגד יעקב, השני כנגד אברהם, והשלישי כנגד יצחק:

בתקופת ניסן החודש השלישי הוא סיון, בו מתן תורה מפי הגבורה, יצחק; בתקופת תמוז זהו אלול – שסימנו "אני לדודי ודודי לי", כנגד "יצחק מצחק את רבקה אשתו"; בתקופת תשרי חל כסלו – צחוק גדול של גאולת י"ט כסלו ונס חנוכה; ובתקופת טבת זהו אדר – נס פורים, חדש השחוק).

על פי החיבור הזה בין יראה לצחוק,  ניתן לפרש מחדש את הפסוק מהמגילה "נפל פחד היהודים עליהם":

הפירוש הפשוט הוא, כמובן, פחד פיזי. כאשר יש עימות בין העם היהודי לבין אויביו, טוב ונחוץ שהאויבים יפחדו ממנו. אך זו רק ההתחלה. בקומה השניה של הפחד, "פחד היהודים" הוא הפחד של היהודי מה' יתברך. כאשר יהודי חי ביראה ומפחד מלעבור על רצון ה' – הפחד הזה משתקף אף אצל הגוי הירא מלפגוע בו.

בפרט הדבר אמור כאשר יש ליהודי יראה אפילו בענייני רשות. כאשר היהודי מחמיר גם במקום שאפשר להקל, מפני שהוא חש את הפגם וירא ממנו – הפחד הזה מקרין. לא מפני שהוא מופגן, אלא מפני שהוא אמיתי. זהו סוד מדת הגבורה, שפנימיותה יראה – הירא בפנימיות, מתקבל כלפי חוץ כגיבור מטיל אימה.

אך יש קומה שלישית, עמוקה מכולן. כאן אין מדובר בפחד שהלב של היהודי חש – אלא במי שהוא מקור הפחד. כפי ש"פחד יצחק" הוא כינוי להקב״ה עצמו, כך גם "פחד היהודים". אין זו רק תכונה פסיכולוגית, אלא השראה אלוקית. כאשר היהודי נעשה כלי – הקב״ה שורה עליו. ומה ששורה עליו עובר גם לגוי.

כיצד הדבר נחווה? דרך תנועה אחת יסודית: "יושב בשמים ישחק ה׳ ילעג למו".

האדם מתכנן, מחשב, חותם על גזרות. "רבות מחשבות בלב איש". ופתאום – בא "פריץ זקן", חותם אחד חסר, והכל מתבטל. זה איננו רק נס חיצוני. זו חוויה מטלטלת: אני חושב שאני מנהל את המציאות – והקב״ה יושב בשמים וצוחק…

הפחד שנוצר מחוויה כזו הוא לא פחד ממה שיעשה היהודי, ואפילו לא פחד המוקרן מן היהודי החוצה. זהו פחד מה' עצמו, פחד מן המפגש עם מציאות שבה אני איני בעל הבית. כאשר הגוי חווה זאת – הוא מתייהד – לא בהכרח פורמלית, אלא תודעתית. הוא מכיר בכך שישנו כוח עליון, שהעולם אינו הפקר.

ואצל היהודי עצמו? גם עליו לחיות עם הידיעה הזו: כפי שאומר הפתגם העממי "א מענטש טראכט, און גאט לאכט“ (האדם מתכנן, וה' צוחק). אלא שאצלו הצחוק אינו רק פחד. "אז תראי ונהרת, ופחד ורחב לבבך". יחד עם הפחד הראשוני מגיעים ההרחבה והצחוק. הקב״ה צוחק, והוא לומד לצחוק עמו. להבין שכל תכניותיו הן כלי בידי הנהגה עליונה, ולהתמסר אליה בשמחה.

ורמז משעשע לסיום – האות המשותפת לשני השרשים פחד-צחק היא ח- איך אומרים? "חה חה…" – ושאר האותיות – פד צק עולות יחד מרדכי, בסוד "נפל פחד מרדכי עליהם" (כשנפילת פחד היהודים היינו סוד נפילת הגורל, ופחד מרדכי שמוזכר אחר כך הוא סוד "נפל תפול לפניו").