סיפורי צדיקים

רבי שמואל מקארוב נולד בשנת תק"כ לערך, לאביו ר' אברהם ישעיה ולאמו טובה. היה מתלמידיהם של רבי אלימלך מליז׳נסק והחוזה מלובלין. בראשית דרכו התגורר בניישטאט הסמוכה לקרקוב. כאשר הגיע לראשונה אל רבי אלימלך, אמר לו רבו כי נודף ממנו "ריח נבילה", ורמז בכך למידת הגאווה. לאחר שעבד על תיקון מידה זו החל רבי מנחם מנדל מרימנוב לקרבו, ובהמשך זכה גם לקירובו של רבי אלימלך עצמו ואף  שימש אצלו כבעל תפילה בימים הנוראים. לאחר הסתלקות רבי אלימלך דבק בחוזה מלובלין, ולאחר פטירת החוזה בשנת תקע״ה החל להנהיג עדת חסידים בקארוב, בה שימש קודם לכן כרב, ולאחר מכן בסוקולוב ובוונגרוב. חיבר קונטרס בשם 'שיר לחסידים', שבו ביטא בדרך שיר את יסודות עבודת החסידות. נסתלק בי"ד באייר תק״פ ומנו"כ בוונגרוב.

כשהיה רבי שמואל רב בעיר קארוב, היה תלמיד החוזה מלובלין. בת בוגרת היתה לו, ולא היתה לו נדוניא עבורה – ומשום כך השפיעה עליו הרבנית שיסע לוורשה אל אחיו העשיר, ויבקש ממנו עזרה להוצאות החתונה.

רבי שמואל לא ראה את אחיו זה יותר מעשרים שנה, וגם קשר מכתבים לא היה ביניהם. עם זאת, למרות שמאנשים אחרים לא רצה לקבל דבר, הסכים רבי שמואל לצאת לדרך ומכר כרים וכסתות כדי לממן את הנסיעה לוורשה.

כשעמד כבר בעל העגלה וחיכה לרבי שמואל סמוך לביתו, הוא לקח את טליתו ותפיליו והתכונן לצאת, אך קודם הניח ידו על המזוזה ושקע בהרהורים זמן ממושך. לאחר מכן שב על עקבותיו, פתח שנית את הספר וחזר ללמוד… צעקה הרבנית: הלא מכרנו את הכרים והכסתות, ומדוע שינית לפתע את דעתך ואינך רוצה לנסוע? אך הוא לא ענה.

בעל העגלה המתין עוד ועוד, ומשראה כי רבי שמואל אינו עולה על העגלה נסע לדרכו. כשהרבנית נוכחה לדעת שהחליט לא לנסוע וזוהי עובדה שאין לשנותה, בקשה ממנו שיסביר לה מדוע הסכים מקודם לנסוע ופתאום התחרט.

ענה לה רבי שמואל: כאשר צעקת לא השבתי לך, אמנם כשאת שואלת בנחת אסביר לך את הענין. כתיב "כשאתה יוצא לדרך, המלך עם קונך וצא", לכן כשיצאתי ושמתי ידי על המזוזה נמלכתי אם אני צריך לנסוע או לא. וחשבתי אז, אני נוסע לאח שאיני יודע אפילו אם הוא חי או לא; ואפילו עוד חי מי יודע אם עודנו עשיר? כי הכסף זז, פעם אצל זה ופעם אצל אחר; אפילו הוא חי והוא עשיר, מי יאמר שיתן לי הסכום הדרוש לנדוניא ולהוצאות החתונה? יתכן שישתתף בסכום קטן ולא ירצה לתת סכום גדול כזה.

אבל הקב"ה חי, שנאמר "חי אני נאם ה'"; כסף יש לו, שנאמר "לי הכסף והזהב נאם ה'"; רק השאלה אם ירצה לתת לי או לא – ולמה לי לנסוע ולכנס לכל כך ספיקות, אם חי עדיין, אם הוא עשיר עדיין, אם ירצה לתת? אבקש את בקשתי מהשי"ת והוא בטח יכול לתת לי.

ענתה לו: החשבון הוא טוב מאד אבל כסף מנלן? אמנם ר' שמואל התחיל בלימודו כנהוג. כעבור כמה ימים הופיע פריץ אחד ובקש לדבר עם הרב, ונכנס להרב וסיפר לו שהיות והפריץ מקארוב יש לו אדמות במחוז שלו המפרידים בין אדמותיו, ורצונו לקנותם כדי שיהיה לו שטח אחד בלי הפסק.

והיות והפריץ מקאריב יוצא היום לצייד, הוא רוצה להפגש אותו ג"כ בתור צייד, ואז יוכל להציע לו דרך אגב הצעה שימכור לי האדמות שלו. כי פריץ פולני טוב, אם אבוא באופן ישר שאני רוצה לקנות ממנו האדמות, ידרוש סכום עצום, אבל בדרך אגב נוכל לבא לידי השוואה.

ובכן, אמר הפריץ, היות והבאתי אתי שתי שקיות דינרי זהב (כנהוג בזמנים ההם, שהי' מטבעות זהב עובר לסוחר), רוצה אני להפקיד את השקיות אצל הרב, כי יודע אני שהרבנים היהודים אנשים ישרים והכסף בטוח. יקבל הרב את הפקדון, ובעד כל יום שיהיו אצלו השקיות יקבל  דינר זהב מתוכן.

ר' שמואל פתח המגירה של השולחן, והכניס בתוכה שתי השקיות עם הדינרי זהב. עברו הרבה ימים, והפריץ לא הופיע. התחיל ר' שמואל לחקור ולדרוש אם הפריץ של קארוב כבר חזר מצידו, ונודע לו שהפריץ מקארוב בכלל לא יצא לצייד, וכי גם הפריץ שהפקיד הדינרים לא נודעו עקבותיו ובכל האזור לא ראו שום תנועה של ציידים.

כשבאה ידיעה זו לבית הרב, נכנסה הרבנית אליו ואמרה: כנראה שהקב"ה נתן לך מה שבקשת! אך הוא ענה לה: לא אשתמש עם הכסף לפני שאסע להחוזה. הוציא מהשק כמה דינרים לפי הימים שהיו אצלו השקיות, שכר עגלה ונסע להחוזה. כשרק פתח דלת הכניסה אל בית הרב, אמר לו החוזה: שמול'קע, החשבון הוא אמת (דער חשבון איז וואהר)! הקב"ה חי ויש לו כסף וזהב כמו שנאמר "לי הכסף והזהב", ונתן לך. תשתמש עם הכסף בשמחה ובבריאות.
(זכרונם לברכה)

פרנסתו של יהודי קשורה לסוד ירידת המן, אשר ירד "להודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על מוצא פי ה'". הוא נועד לנטוע בנו את ההכרה כי גם בארץ ישראל, בה מגדלים תבואה ועוסקים במלאכה, הפרנסה מגיעה משמים בלבד.

במאמר משנת תשל"ו, מסביר הרבי מליובאוויטש כי עניינו של המן הוא בטול ובטחון. ביחס ליום הנוכחי, המן מבטא ביטול – שכן האוכל מגיע אלי כמתנת חינם מן השמים, וכאשר הוא נגמר אין לי דבר משלי עבור יום המחרת. ביחס ליום הבא, נדרש ביטחון – בכך שהקב"ה, בטובו, יפרנס אותי גם הלאה. הבטחון הזה, הוא עצמו הגורם לכך שיומשך שפע חדש משמים.

והנה, שני סוגים של צדיקים ישנם: כאלה הנדרשים ל'כלי' גשמי שיכיל את השפע, פעולה כלשהי שנעשית כדי שהפרנסה תגיע אליהם; וישנם צדיקים שאינם זקוקים לכך – כמו אותם צדיקים, שהמן שבמדבר ירד בתוך אוהלם והם לא נדרשו אפילו ללקט אותו.

בתחילה, סבר רבי שמואל כדעת אשתו – שהוא מן הצדיקים הנדרשים לפעולה גשמית עבור פרנסתם. אך לאחר ש"נמלך עם קונו", הבין כי תפקידו שונה והמשיך לשבת על התורה במנוחת הדעת.
(שבת חתן, י"ג שבט תשע"ו)

רמזים:

בטול-בטחון – 'חכמה [בטול] עד נצח [בטחון] אתפשטת' – ראש וסוף קו ימין – ימין מקרבת את כולם לה' ולתורה (דמחכמה נפקת ועד לנצח ישראל לא ישקר כו').

בטול-בטחון – בט-בט, לשון הבטה (חכמה – ראית הנולד יש מאין, המן; נצח-בטחון, עין ימין של הנוק' כנסת ישראל, ואני אראה בשונאי, דידן נצח, 'משרד הבטחון'…). ול (של בטול), 36, 6 ברבוע, חון (של בטחון), 64, 8 ברבוע = 100, 10 ברבוע, הכל 'מאה אחוז' – הסגולה לבטול ובטחון (סוד ירידת המן, מחכמה לנצח) היינו מאה ברכות בכל יום (כל ברכה היא המשכה מיסוד אבא, ברוך, עד לברך רגל ימין, נצח-בטחון).