"בראתי יצר הרע"

חז"ל אומרים "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין". באיזה יצר מדובר? קשה לומר שהכוונה ל"יצר לב האדם רע מנעֻריו", הקיים מימות עולם, שאם כן כיצד נדרש מהדורות הקודמים להתגבר על יצרם, בלי שזכו לתורה?! לכן, נראה שהכוונה שבשעת מתן תורה גופא נברא-התגלה יצר הרע חדש, "בראתי יצר הרע", ובלא כל שיהוי (ואולי אפילו באופן של הקדמת רפואה למכה) קבלנו את הכח שמאזן אותו, "בראתי לו תורה תבלין". כך גם ניתן להבין איך למרות ש"ישראל שעמדו בהר סיני פסקה זוהמתן" (בטול זוהמת היצר הרע שהטיל הנחש בחוה) חטאו ישראל בעגל. בחיצוניות אמנם "פסקה זוהמתן", אך בפנימיות התחדש והתגבר יצר הרע חדש, שגרם לנפילה.

בפשט, "בראתי יצר הרע", עם קבלת תריג מצוות, הוא היצר למרוד במה שהאדם מחויב. בשל היצר הרע הזה נפסק כי "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה". ועוד, עם כל היראה העצומה של מתן תורה, דווקא בחג השבועות צריכים לדאוג גם להנאת הגוף ה'יצרית' – "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם'". גם כל ההתקדשות שקדמה למתן תורה – בימי ההגבלה והפרישה – 'מתפוגגת' מיד אחריו, כשבני ישראל מצטווים "שובו לכם לאהליכם", להמשיך לחיות את חיי העולם הזה, עם כל הממשות והיצריות שלהם. מדוע דווקא עם ה"בראתי לו תורה תבלין" מתחדש ה"בראתי לו יצר הרע"?

הזהר הקדוש אומר שהיצר הרע נצרך לעולם לא רק לצורך העמדת דורות, אלא כי בלעדיו לא היתה שמחה בלימוד ("חדוותא דשמעתא"). השמחה, הפריצה והתענוג שנדרשים לקיום "פרו ורבו" בגשמיות, בהולדת ילדים, נדרשים גם לקיום "פרו ורבו" ברוחניות, בהולדת חידושי תורה. במתן-תורה עצמו אנו כתלמיד היושב לפני רבו ושפתותיו נוטפות מור – באימה, ביראה, ברתת ובזיע – אך כאשר התורה נמסרת לנו עלינו לגדול ולחדש בה חידושים, ולשם כך נדרשת שמחה ויצירתיות, 'פִּלְפֵּל' של יצר הרע.

כשגדלים בתורה גדל גם היצר, "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו", אך אין לחשוש מכך. אדרבא, דווקא טוּב-הטעם, ההנאה והתענוג בלימוד התורה – שהם חלק מהותי ועיקרי בלימוד (כהקדמת האגלי-טל הידועה) – הם השמירה (היחידה!) מהתענוג של הקליפה. התורה היא ה"תבלין" שנותן את הכח להתמודד עם היצר, ואף לתבל-להמתיק אותו ולעשות ממנו מטעמים לשכינה (מטעמי אתכפיא ואתהפכא, כמבואר בספר התניא).

שרשו של היצר הרע הוא באורות דתהו, בשמחה ובעָצמה שעלולות לפרוץ את הגבולות ולשבור את הכלים, אבל בשביל להביא את המשיח צריכים "אורות דתהו בכלים דתיקון". כאשר מצליחים להכניס את האורות דתהו של היצר הרע בכלים דתיקון של תורתנו הקדושה – ב"שמחה של מצוה" במצות לימוד תורה, ועד ל"שמחה בטהרתה" בשעשועי התורה הבלתי-מוגבלים – זוכים לחידושי תורה מתורתו של משיח, עליה נאמר "תורה חדשה מאתי תצא" (והרמז: יצר הרע ועוד שמחה בגימטריא "תורה חדשה").

שנזכה לקבלת התורה בשמחה (אורות דתהו) ובפנימיות (כלים דתיקון)!