אני עובד במרכז אשפוז פסיכיאטרי בעל גישות חדשניות. וב"ה מעת לעת אני מקבל פידבקים חיוביים מהמערכת, מהמטופלים ומבני משפחותיהם. לאחרונה קודמתי בתפקיד, וזה נראה שצד ההנהלה, יש לי שם עתיד משמעותי לטווח ארוך. גם באופן אישי יש לי חלומות גדולים על מהפכה בתחום (וכבר סייעתי בהטמעת כמה שינויים במקום בו אני נמצא). מאידך, מזה זמן שמלוה אותי תחושה קשה. אני מרגיש שיש בעולם סבל וכאוס, כביכול בלי סדר ובלי השגחה ח"ו – ממש "עולם התהו" – ומרגיש שאי אפשר באמת לעזור ואין טוב אמיתי. יש סיפורי הצלחה בעזרה ליהודים, אך הם די נדירים, וגם אז חייהם נותרו מורכבים וקשים. אני מרגיש שהעבודה שלי היא רק להקל במעט מהסבל שהושת עליהם מ'נסיבותיו של הקב"ה', והדבר סודק לי את הבטחון בטוב ה'. ודאי יש קשר גם לנסיבות החיים האישיות, אך המפגש עם הנשמות הללו מגביר זאת מאד. הדילמה שלי כעת היא האם הנזק הנפשי רב על התועלת, ועליי לעזוב את התחום או לפחות לנוח ממנו לתקופה מסוימת, או שיש כאן שליחות חשובה, מה גם שהחלפת מקצוע לא תעזור לי כי זו נטיית הנפש שלי ובכל מקום אשים לב לחבר'ה שסובלים והם יראו בי כתובת. אשמח לעצת הרב – כיצד להתמודד עם הסדק האמוני והנפשי הזה? האם נכון עבורי, לאור המצב הרגשי, להמשיך במסלול המקצועי הזה או לקחת פסק זמן?

גם לעזור ליהודי במקצת, להקל עליו במקצת מסבלו, זו מצוה רמה ונשגבה ואין לשער ערכה. כאשר אתה מרחם על נשמה סובלת ומשתדל לעזור במה שאתה יכול, אתה מעורר רחמים רבים על כלל ישראל, על שכינתא בגלותא, ובכך מזרז את...

גם לעזור ליהודי במקצת, להקל עליו במקצת מסבלו, זו מצוה רמה ונשגבה ואין לשער ערכה. כאשר אתה מרחם על נשמה סובלת ומשתדל לעזור במה שאתה יכול, אתה מעורר רחמים רבים על כלל ישראל, על שכינתא בגלותא, ובכך מזרז את הגאולה לכלל ישראל ולכללות העולם.

על כן לא נראה לי שכדאי להחליף מקצוע, צריך להמשיך בהתעוררות רחמים רבים מן השמים על כל המטופלים בתוך שאר חולי עם ישראל.

אך אם אתה זקוק לתקופה קצרה של מנוחת הנפש, זה בודאי מוצדק, וכמאמר חז"ל "פעמים שבטולה… זהו קיומה".

ברכות להצלחה רבה בכל, ושתזכה לראות נסים גלויים בעבודה שלך.