סיפורי צדיקים

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל משך חכמה על התורה ואור שמח על הרמב"ם, נולד בשנת תר״ג לרבי שמשון קלונימוס הכהן ולאסנת. מנעוריו התבלט בהתמדתו ובחריפותו, ולמד אצל רבי משה דנישבסקי. לאחר נישואיו לחיה, בת רבי צבי פלטיאל מביאליסטוק, הקדיש את כל ימיו ללימוד התורה, בעוד רעייתו נשאה בעול הפרנסה. בגיל צעיר חיבר את פירושו משך חכמה על התורה, שראה אור רק לאחר פטירתו. בשנת תרמ״ח התמנה לרבה של קהילת המתנגדים בדווינסק, לצד רבי יוסף רוזין, הרוגוטשובער, שכיהן כרב הקהילה החסידית (ומעניין לציין, כי לאחר שחסידי ה'מגן אבות' מקאפוסט התלוננו באוזניו על פסקים של הרוגוטשובער שהיו לא לפי הפסיקה המקובלת, הורה הקאפוסטער לחסידיו לשאול שאלות הלכתיות דווקא את ה'אור שמח'). נודע בענוותנותו וביושרו, חי חיי צמצום וסירב לקבל תמיכה או תוספת לשכרו. רחש חיבה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, וסבר שמאז הצהרת בלפור סר חששן של שלוש השבועות. בכ"ו בתמוז תרפ"ו נפטרה רעייתו חיה, ובהמשך הקיץ של אותה שנה חלה גם הוא, עד להסתלקותו בד׳ באלול תרפ"ו.

סיפר איסר הראל, מיהודי דווינסק בילדותו: "אותה שנה התחילה הפשרת השלגים והקרח במרחבי רוסיה ובמקורות נהר דווינה, עוד לפני שהגיע האביב, לאזור השפך של הנהר לים במפרץ ריגה.

באיזור שבין העיר דווינסק ועד המפרץ, מרחק של יותר מ־200 קילומטרים, שרר עדיין חורף קר ומקפיא. כל הקטע הזה של הנהר היה מכוסה קרח עבה ועיקש. המים הגואים בזרם אדיר, ובהם גושי קרח ענקיים, מצאו את דרכם לים – חסומה. הם קרעו גשרים וסחפו עימם כפרים שלמים. המים האדירים הלמו בסוללה הגדולה המקיפה את העיר דווינסק וגאו ללא הרף. בתוך זמן קצר היו עלולים לשטוף את הסוללה ולהציף את העיר.

התושבים החלו נוהרים לקומות העליונות ולגגות כל הבניינים, והמתינו בכל רגע לאסון הקרב ובא. גם אנחנו ארזנו כל מה שניתן היה לטלטל ולהציל, ועלינו שתי קומות בבניין שבו גרנו. חרדה גדולה אחזה בכולם. המשבר הגיע לשיאו בשבת לפנות בוקר. הנה, בכל רגע עלול הנהר לעלות על גדותיו, או לפרוץ את הסוללה. בפני אבי עמדה השאלה האם להישאר בבית עם המשפחה באסון העומד להתרגש, או ללכת לבית הכנסת לתפילה ולצרף את תפילתו־תחינתו לקהל המתפללים. לבסוף החליט למהר לבית הכנסת ואני הצטרפתי אליו.

בעיצומה של התפילה, שהיתה נרגשת ביותר ומלווה זעקות שבר, פרצו יהודים מבוהלים לבית הכנסת וצעקו שהמים עומדים בכל רגע לשטוף את העיר. ר׳ מאיר שמחה קם ממקומו עטוף בטליתו, ושם פעמיו לעבר הסוללה, ואחריו כל הקהל בטליתות. הרב עלה על הסוללה, עמד עליה, והתפלל לירידת המים. ואכן, תוך כדי תפילה החל הקרח לנוע ממקומו. הקרח נבקע, והמים החלו יורדים בנהר. הייתי על הסוללה, צעדים מספר מר׳ מאיר שמחה. מעמד זה נחקק בזכרוני, והוא עומד תמיד לנגד עיני.

כהרף עין פשטה השמועה בחוצות דווינסק, שהרב מאיר שמחה הכהן עשה מעשה ניסים והציל את העיר. תושבי העיר הנוצרים, ובתוכם גם אנטישמים ידועים, מיהרו לראות בירידת המים מעשה נס שחולל הרבי הקדוש. אולם ר׳ מאיר שמחה לא ראה בירידת המים מופת, ולא ראה את עצמו "קדוש". הוא – להפיל את תחינתו לפני האלוקים הלך, ולא לבצע מעשה ניסים!".

*

בשם הסטייפלר מובא כי לאחר האירוע, כאשר הודו לאור שמח על המופת הגדול שעשה, הוא ביטל את הדבר במחי יד, ואמר להם "הנהר היה צריך לחזור למקומו הטבעי באותו רגע, גם אם לא הייתי מגיע למקום ההוא, הוא היה צריך לחזור למקומו, אלא שבדיוק באותו רגע, אני הגעתי לשם, וכי לזאת יקרא מופת?".

בענוותנותו חפץ ה'אור שמח' להקטין את רושם המופת, ויתכן שאף הצליח בכך במידת מה. אך מפליא לראות, כי בדבריו אלה כיוון הצדיק הליטאי דווקא לדברי הבעל שם טוב – הרואה בתזמון כזה נס גדול אף יותר. וכך מובא בשמו בספר בית יעקב: "מעשה מהבעל שם טוב ז"ל, שבא אחד אצלו ורצה לשאול אותו, היות כי למד חכמת הטבע והפילוסופיא, ועל פי חכמות הללו יצא לו שבאותה שעה שנבקע הים לפני בני ישראל היה צריך הים אז להבקע על פי טבע הים. ואם כן, מה זה הרעש מהנס בקריעת הים שאנו מאמינים? ועם זו הקושיא הלך במבוכה גדולה, ונסע להבעל שם טוב.

כאשר בא שמה, קודם ששאל זאת מהבעל שם טוב, הלך הבעל שם טוב לבית הכנסת, וציוה לקבץ את בני העיר ודרש לפניהם: בהיות כי יש שוטים בעולם ואפיקורסים, שהוקשה להם כנ"ל, אמנם עינים להם ולא יראו, כי כתיב "בראשית ברא אלהים", אלהים גימטריא הטבע, והטבע בעצמו גם כן ברא הקדוש ברוך הוא. וזהו שדרשו חכמינו ז"ל "'וישב הים לפנות בוקר לאיתנו' – לתנאו. מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". מאז [מעשה בראשית], הטביע הקדוש ברוך הוא בטבע הים שיתבקע לפני בני ישראל באותה שעה, וממילא הנס יותר גדול – כי בראשית בריאת העולם עשה הקדוש ברוך הוא טבע זו לצורך ישראל. ובאם לא היו ישראל צריכים לזה הנס, לא היה הקדוש ברוך הוא עושה טבע זו בים.

בעצם, אומר הבעל שם טוב, אין שום סתירה בין הטבע והנס. אדרבה, הסנכרון המופלא של הטבע עם צרכיהם של בני ישראל, מצביע על "תנאי במעשה בראשית": תכנון מוקדם של בורא העולם, המעצב את כל הטבע בשביל בניו האהובים.

החיפושית של יונג וסוד הזיווג

שנים רבות לאחר דברי הבעל שם טוב, פסיכולוג לא יהודי בשם קרל גוסטב יונג העניק שם לתופעה בעלת מבנה דומה. הוא קרא לה 'סינכרוניות' (synchronicity): מצב נפשי משמעותי המתרחש במקביל לתופעה חיצונית. ואכן חז"ל למדונו ש"חכמה בגוים תאמין תורה בגוים אל תאמין" (="גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ג"פ תרי"ג, תורה–תפלה–תשובה).

לדברי יונג, לא מדובר בקשר ישיר בין השניים, אלא בהדהוד חיצוני של הרגש או המחשבה בהם שקוע האדם, באופן בלתי מוסבר. כדוגמה למקרה כזה מספר יונג על מטופלת, שחלמה על תכשיט שקיבלה – בצורת חיפושית זהב נדירה. תוך כדי סיפור החלום בקליניקה, דפק על החלון חרק זהוב גדול. יונג פתח את החלון, תפס את החיפושית הנדירה והגיש אותה למטופלת הנדהמת…

אמנם השפה של יונג לא היתה שפה דתית קלאסית, אבל בעצם ראה את ה'סינכרוניות' כסוג של השגחה (או בלשונו – מעין 'נס') ואת מחולל הסנכרון כבורא [וכידוע כשפעם נשאל "האם אתה מאמין באלוהים?", ענה "I don’t need to believe. I know" (אני לא צריך להאמין. אני יודע)]. מהדמיון וההקבלה בין דבריו לתורת הבעש"ט יוצא שיונג בעצם מדבר על חוויה של מפגש – בין הנפש למציאות (בין הגברא לחפצא), ובין התודעה הפשוטה לתודעה גבוהה יותר.

בסוף ימיו התעניין יונג בתורת הסוד היהודית (והתבטא כי המגיד ממעזריטש, תלמידו הגדול של הבעש"ט, צפה מראש את השיטה הפסיכולוגית שלו) ואף חווה חזיונות מיסטיים, באחד מהם הוא מתאר זיווג קבלי שמימי:

"הייתי ב'פרדס רימונים', המקום שבו תפארת ומלכות מתאחדות. דימיתי את עצמי כרבי שמעון בן יוחאי, שחגיגת הנישואין המיסטית שלו מתקיימת עתה. הכול נראה בדיוק כפי שהמקובלים תיארו זאת. איני יכול לתאר עד כמה היה הדבר מופלא."

ההזדהות הזו של יונג עם הילולת רשב"י יחד עם הרגישות שלו לתופעת הסנכרון, מלמדות כי יש בו ניצוץ יהודי חבוי שעלינו להעלות ולתקן. תובנות והשגות אלו מרמזות כי סוד הזיווג הקדוש הוא הוא סוד הסנכרון בין שניים: לא תופעה סיבתית של פעולה ותגובה, אלא התאמה פנימית עמוקה בין בעל ואשה, בין אדם ועולם ובין הקב"ה ועמו ישראל.

ונסיים בגימטריא מופלאה (סנכרון מדהים):  קרל גוסטב יונג ועוד ישראל (בכלל ובעש"ט בפרט) = 1020 = השגחה פרטית! [אמצעי התיבות = 832, לב פע' הוי' = ארץ ישראל, "תמיד עיני גו'" היינו מקום גילוי השגחה פרטית] [טוב אותיות, ממוצע כל אות = 60, כלי כו'. ממוצע כל תבה = 255, ארבעה נהרות כו' כנודע].