סיפורי צדיקים

רבי פנחס שפירא מקוריץ נולד בשנת תפ"ו לאביו רבי אברהם אבא, מתלמידי הבעל שם טוב. גדל והתחנך בשקלוב, וכבן למשפחת ליטאית העמיק בתלמוד ובפוסקים (בצעירותו רשם לעצמו חידושים ופלפולים, שנדפסו מאוחר יותר בספר גבעת פנחס). בהגיעו לפרקו נישא לטריינא, בת אחיינו של הקרבן נתנאל. בעקבות עלילה שהעלילו על אביו בשקלוב, עקרה משפחתו למירופול שבווהלין, שם הפך אביו ה'מתנגד' לתלמידו של הבעל שם טוב. הבן, רבי פנחס, הלך בעקבות אביו אך נותר ייחודי בהשקפותיו ובדרכו החסידית. מתלמידיו המפורסמים: רבי רפאל מברשיד, רבי בנימין זאב מבלטא ורבי יעקב שמשון משיפיטובקה. בנו רבי יהודה מאיר כיהן כאדמו"ר בשיפיטובקה, ושני נכדיו היו בעלי  'דפוס סלאוויטא' הידוע. בשנת תקנ"א החל רבי פנחס בדרכו לארץ ישראל, אולם התעכב בשיפיטובקה, שם חלה הצדיק ונסתלק בי' באלול תקנ"א.

לצדיק רבי פנחס מקוריץ זצ"ל היה בן יחיד מוצלח ביותר, ושמו מאיר. בן זה היה בבחינת אבן טובה, פיקח וחינני, וגדול בתורה ובחסידות. באופן טבעי, ראה אותו הצדיק כממלא מקומו לאחר מאה ועשרים.

לימים, פרצה מגיפה שהתפשטה בכל העיר והפילה חללים רבים. הבהלה היתה גדולה. בתי המדרש היו מלאים מתפללים ביום ובלילה ותפילותיהם בקעו רקיעים. אפס, המגיפה החריפה, ואנשים היו נופלים כזבובים. בלב שבור באו יהודי קוריץ והסביבה אל הרבי מקוריץ והחננו לפניו: רבנו הקדוש, אנא, עורר רחמי שמים לביטול הגזירה! החל רבי פנחס להתפלל, להעתיר רחמים ולהרעיד את אמות הסיפים, אך הגזירה לא התבטלה עדיין. כשגדלה המצוקה פתח את ארון הקודש לרווחה ובמעמד כל הקהל קרא: "רבונו של עולם! בן אחד יש לי, מאיר'ל היקר – בני יחידי ובבת עיני. אני מוסר לך אותו! קח אותו אליך כקרבן כפרה עבור כלל ישראל". תפילתו של הצדיק התקבלה, והמגיפה נעצרה. ובאותו יום חלה מאיר'ל קשות.

שוב התעורר רעש גדול בעיר. היתכן? מאיר'ל היקר כל כך אצל אביו הצדיק? ומאיר'ל עצמו, ילד כה מחונן וקדוש, והנה הוא מגיע כבר עד שערי מוות… שוב רצים אנשי הקהילה אל הצדיק באמרם: איננו רוצים בקרבן כה גדול! רוצים אנו שאורו של בנך יקירך עוד יאיר עלינו! הדברים השפיעו על הצדיק, שנכנס לבית המדרש ושוב פתח את ארון הקודש, וקרא בקול נרגש: "רבש"ע, מילאת את בקשתי, כי הקרבתי לך את מאיר'ל שלי כקרבן. אלא שכלל ישראל אינו מסכים לכך… אם כן, מה עושים? איזה פתרון מוצאים?". וכאן הכניס הצדיק את ראשו בין ספרי התורה ובכה כתינוק… לפתע זקף הוא את ראשו והחל לומר "מי שבירך אבותינו – הוא ירפא את החולה מאיר בן…" ומיד לאחר זאת הכריז לאמר: "אמנם נתתי לך, רבונו של עולם, את בני מאיר, אך כלל ישראל פדה אותו בכך שהוסיף לו את השם יהודה. מכאן ואילך אין הוא שייך למלאך המוות, כי אם לכלל ישראל…".  ורבי יהודה מאיר אכן החלים, וזכה להרביץ תורה עוד שנים רבות ולהפיץ את אור החסידות לדורות רבים אחריו.
(זכרונם לברכה)

הסיפור שלפנינו, מזכיר באופן מפליא סיפור עתיק בהרבה – סיפורו של יונתן בן שאול במלחמת מכמש. במהלך המלחמה, שנפתחה במעשה גבורה של יונתן והסתיימה בנצחון מוחץ על הפלשתים, התרחש גם אירוע משמעותי נוסף: שאול המלך, שחפץ כי העם יהיה ממוקד כולו בקרב ולא באיסוף שלל, השביע את העם שלא לטעום דבר עד הערב. יונתן לא ידע על כך וטעם מעט דבש מן היער.

כאשר שאול פנה אל ה' וביקש לקבל באורים ותומים הנחיות להמשך הקרב, הוא לא נענה. שאול, שהבין כי חטא כל שהוא מונע את התשובה האלוקית, פנה אל העם: "אתם תהיו לעבר אחד ואני ויונתן בני נהיה לעבר אחד". לאחר מכן הוא מבקש מהקב"ה שיראה היכן נמצא החטא, וכך נלכדים המלך ובנו ולאחר מכן יונתן לבדו. יונתן מספר על תקרית הדבש ומוכן למות, אך הקהל מגיב בסערת נפש: "היונתן ימות, אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל?" ולבסוף מסכם הכתוב כי "ויפדו העם את יונתן, ולא מת".

מה פשר הסיפורים הדומים כל כך? מה גרם לשני הצדיקים הללו להציב את עצמם ואת בניהם כשקולים לכלל ישראל? ראשית נאמר כי הדבר אכן אמיתי, ו"הנשיא הוא הכל".  אך יש להעמיק בכך רבות:

ההסתכלות הזו נראית לעיתים כהתנשאות – כמלכי הגוים המעמידים את עצמם כשקולים לעם שלם וכמבטאים אותו טוב יותר מדעת הציבור. בדומה לכך, באופן חריג, במצוות המלך מופיע בתורה הביטוי "אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי". אך למעשה, יש בכך תיקון עמוק לרצון "להיות כגויים":

באופן שלילי, המלוכה מעצימה את הישות והגאוה של המלך, ובעצם הופכת אותו לעבודה זרה. או אז הרצון למלוכה הוא בבחינת: "נהיה כגויים, לשרת עץ ואבן". אך באמת, מעלת מלך ישראל נובעת ממעלתם של ישראל עצמם – שכולם "בני מלכים" כפי שנכתב בתלמוד הבבלי, או "מלכים" ממש – כפי שמופיע בירושלמי. בהתאם לכך, אצל מנהיגי ישראל הדבר מתבטא בעיקר במסירות נפש – כאמירתו של יונתן "הנני אמות" וכהקרבתו של רבי פנחס מקוריץ.

נוסף על כך, אמירתו של שאול "אתם תהיו לעבר אחד ואני ויונתן בני נהיה לעבר אחד", מהדהדת את הנאמר על אברהם אבינו, כי "כל העולם בעבר אחד והוא בעבר השני". אברהם נקרא "נשיא אלקים", ובמדרש מובא שכל האומות המליכוהו עליהם ב"עמק שווה הוא עמק המלך". כשם שהיה הוא שווה לכל העולם, כך שווים שאול ויונתן לכל העם. הדבר מלמד, כי משקלו המשמעותי של המלך ביחס לעם נובע מהיותו נשיא אלהים, המסייע לעם להיות קשור לה' ובטל אליו.

כך היה אברהם אבינו, המגלה בעולם את ה'; כך היה גם יונתן, עליו אומר העם "כי עם אלהים עשה היום הזה"; וכך היו גם רבי פנחס ובנו. משום כך, בשני הסיפורים, כאשר העם שומע על התכנית, הוא מתקומם. הציבור מרגיש את ההכרח שביונתן ושברבי יהודה מאיר, ובזכות ההרגשה הזו יכול הציבור להכריע את המערכה – ולתת חיים חדשים למי שמסר את עצמו בעבורם.
(שיעור י"ט אלול ע"ו)