סיפורי צדיקים

רבי אשר פריינד, מצדיקיה המיוחדים של ירושלים, נולד לרבי אריה מרדכי ולחיה רבקה דבורה, מצאצאי האדמו״ר רבי אהרן הגדול מקרלין. נישא לצביה, בתו של רבי אברהם שטרנברג מצפת. מצעירותו סייע לעניים, לנדכאים ולשבורי לב, ובמהלך השנים הקים את ארגון ״יד עזרה״ ומכל העולם פנו אליו לבקש עצה וברכה. היה חסידו של רבי אברהם אלימלך מקרלין, ולאחר פטירתו, בהשפעת חברו רבי גדליה קעניג, היה מבקר אצל רבי אברהם שטרנהרץ. חלק מהנהגתו היתה ההתבודדות, והיה ידוע כ״רופא הנפש״ בדרך האמונה כשפסיכיאטרים ופסיכולוגים נהגו להיוועץ עמו. ה״דרך״ הייתה גולת הכותרת של משנת רבי אשר, והוא עסק רבות להשיב אנשים בתשובה ולקרב אותם לאמונה טהורה בה׳ יתברך. נסתלק במוצאי יום כיפור תשס״ד לאחר שהכין את תלמידיו לכך שזהו יום פטירתו, ונטמן בהר המנוחות.

כשסיימתי את לימודי בישיבת קול תורה בשנת תשכ"א, על פי עצתו של מורי הגרש"ז אויערבאך, הלכתי ל'חברון' ולאחר מכן לישיבת סלובודקה בבני ברק. שבת אחת באתי לירושלים, והקדמתי לבוא ביום חמישי. הלכתי ברחוב מאה שערים עם ידידי ר' אשר זלצמן, והנה מולנו פוסע יהודי אחד.

אשר זלצמן אמר לי: הנה זה ר' אשר פריינד שחברנו ניסה להשפיע עליך, עוד בקול תורה, שתלך אליו – וסירבת. בא נגיד לו שלום!

ניגשנו ואמרנו לו שלום, ומיד התחיל לדבר אלינו ו'לדפוק לנו על הראש' בדברי עבודה. הוא לא עצר מלכת אלא המשיך בכיוון הנגדי לשלנו, בכיוון ביתו. הלכנו אחריו עד לביתו, וכשהגענו אמר לי ביטוי לא קל. מדבריו השתמע כי כל התורה שלמדתי עד היום לא היתה תורה לשמה. באופן טבעי, אדם נוטה לעזוב את מי שמדבר אליו דיבורים כאלה ולא להביט לכיוונו כלל, אך אני הרגשתי את נפשי נקשרת בנפשו. לאחר מכן חזרתי לבני ברק לישיבה.

 יום אחד הייתי מאוד שבור, ושלמה לוין, שהיה קשור גם הוא לר' אשר, הגיע אז לבני ברק. כשסיפרתי לו שאני שבור, ייעץ לי: סע לר' אשר לירושלים. נסעתי לשם, ור' אשר קיבל אותי בחדר האמצעי בביתו, שם עמדה הרבנית צביה ע"ה – אני זוכר שהכינה לו כוס מיץ גזר.

כשאמרתי לו שאני שבור, התחיל לצעוק עלי זמן רב. התביישתי מהנוכחים שראו אותו צועק עלי, אבל הרגשתי איך הצעקות שלו מרפאות את עצבותי ואני נעשה לאדם אחר – קיבלתי שמחה עצומה שאי אפשר לתאר. כל מילה שהוא צעק עלי היתה כמים קרים על נפש עייפה, ויצאתי משם בריה חדשה כשאיני יודע באיזה עולם אני נמצא…
(ר' אשר – מפי תלמידיו)

בעקבות הסיפור הזה, נתבונן מעט בכח הצעקה המופלא של ר' אשר. מהיכן קיבל הצדיק את ההשראה להנהגה המיוחדת הזו?

ראשית, מקור משפחתו של ר' אשר הוא בחסידות קרלין, בה נהוג מדורי דורות לצעוק בקול אדיר בעת התפילה. גם בברסלב – חסידות ממנה קיבל ר' אשר רבות, ובעיקר את עניין ההתבודדות שכונה בפיו 'פעלד' (שדה) – נהוגה 'תפילה בכח' ובצעקה רמה.

אף בתורה נכתב כי בני ישראל זעקו אל ה' מתוך השעבוד, ובכמה מקורות מדובר על צעקה אל ה' בתפילה – בין אם צעקה בלב, "צעק לבם אל ה'", ובין אם צעקה בפה כפשוטה. בכלל – חסידים נהגו לומר על התפילה כי "כשכואב, צועקים".

עם זאת, דווקא בתפילתו של ר' אשר לא נשמעו צעקות. בדרך כלל היה מתפלל בשקט ובצנעה, ואפילו משימוש כשליח ציבור התרחק. פעם, בצעירותו, כיבדו אותו בכך – וברגע שהקהל הבחין בנעימות המיוחדת של תפילתו שרר שקט חריג בבית הכנסת. ר' אשר הבחין בהתפעלות המיוחדת של הקהל, ולעולם לא חזר שוב אל החזנות.

הוא נהג להתפלל בשקט, בפינת בית הכנסת, ואחרי תפילתו היה אף מטאטא את בית הכנסת. מי שלא הכיר אותו יכול היה לחשוב שהוא השמש…

איפה היה ר' אשר צועק? כאשר יצא ל'פעלד', להתבודדות בשדה, היה צועק ומלמד את כולם לצעוק. אבל יותר מכך, כמו בסיפור שלנו, היה צועק כשדיבר בעבודת ה'. כפי שרואים בסיפורנו, לעיתים היה מוכיח בצעקות ממש את אחד המקורבים אליו, וכידוע שלקבל צעקה מצדיק זוהי זכות גדולה הממתיקה את הדינים מעל האדם.

גם בשאר דיבורי 'עבודה' היה צועק פעמים רבות. ר' אשר היה הולך ברחוב, ובדרך כלל היה מתלוה למישהו ומדבר איתו בעבודת ה'. כשהיה מתרגש מהדבור היה מדבר בקולי קולות, כמעט בצעקות, ואף אחד ברחוב, אפילו מי שעמד במרחק חצי מטר, לא שמע אותו ולא שם לב לצעקות.

ה'מופת' הקבוע הזה נותן טעם חדש בביאור סוד החשמל. הרבה פירושים ישנם למילה החידתית הזו, וכאן היא מתפרשת כדיבור ושתיקה בו זמנית ממש – "חש" לעוברי האורח, ו"מל" ממלל דיבורי עבודת ה' לבן שיחו.

מקום לצעקת הנפש

כדי להבין עוד על דרכו המיוחדת של ר' אשר, נשים לב לתופעה מעניינת.

בחסידות חב"ד אין הדרכה להתבודד או לצעוק בתפילה, ולכאורה מודגש בה רק צידו הנסתר והדומם של הצדיק הירושלמי. אך גם שם, ישנו כיום מקום של כבוד לצעקות: המקום הזה הוא באמירת ה"פסוקים" של הילדים, כאשר ילד אחד עומד וצועק בכל כוחו: "תורה!" וכולם צועקים אחריו. ההנהגה הזו מבטאת כי גם בחינוך חב"די, המדגיש את היותו של המוח שליט על הלב ואת ההתנהגות העדינה, צריך להיות מקום של כבוד לצעקה.

כאשר הרבי הנהיג זאת, ועודד ילדים לעמוד ולצעוק, היו חסידים שהדבר הציק להם. איזו מין הנהגה חב"דית היא זו, לעמוד ולצעוק פסוקים? ככה לומדים הילדים תורה, או נעשים פראי אדם?

לכאורה זו טענה בעלת משקל, אך היא שגויה לחלוטין. על נוהג נוסף השנוי במחלוקת, הנקמה, אומרים חז"ל כי "במילתא, מיהא גדולה היא [במקום בו היא נצרכת, היא אכן דבר גדול]". כעין זה יש לומר גם על הצעקה.

הכח לצעוק הוא חלק מכוחות הנפש שנתן בה ה' יתברך, ויש עצמה גדולה וערך חינוכי גדול להבנה שמותר לצעוק לפעמים. נכון, הדבר צריך להיות במקום המתאים – ולכן צועקים דברי קדושה, בין אם מדובר בפסוקים, בדברי חיזוק או בזעקה של תפילה מתוך הלב. אך משהו עמוק נפתח בלב של ילד (ואף מבוגר) המקבל מקום לצעוק את צעקתו.

(שיעור ד' ניסן ע"ב)