ביאורים בפרקי אבות (ח-י)

פ"ב מ"ד

ח. מהלל עד הלל – דורות הנשיאות

הצבור שמהלל עד הלל – סדר מסירת תורה שבעל פה

במשנת "הלל אומר אל תפרוש מן הצבור וכו'" ישנו דיון – ראה בתוספות יום טוב – בזיהוי הלל זה, האם המדובר בהלל הזקן (כפירוש רש"י ושאר מפרשים) או בהלל נשיאה נינו של רבינו הקדוש (כפירוש הרמ"ע מפאנו).

אם נאמר כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – בסוד העיבור (של נשמת הלל הזקן בהלל נשיאה), כמתאים לכך שהלל השני תקן את חשבון סוד העיבור (הלוח העברי) עד ביאת גואל צדק – הרי יש עשרה דורות מהלל להלל (ו"העשירי יהיה קדש להוי'"), מנין-צבור שלם.

אזי יידרש "אל תפרוש מן הצבור" על כך שאין לפרוש מ'צבור' זה, של עשרת הדורות, שהוא עיקר מסירת התורה שבעל פה מדור לדור (כולל חיבור המשניות וקביעתו בכתב, משום "עת לעשות להוי'", בדורו של רבינו הקדוש, הדור השביעי, החביב, להלל הזקן).

פרק ב ודור הגאולה

הפרק מתחיל מ"רבי אומר" (משנה א), אחר כך "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר"[א] (משניות ב-ג ותחלת ד), אחר כך (באמצע משנה ד, תופעה שאומרת דרשני) "הלל אומר"[ב].

אם הלל זה הנו הלל נשיאה בן בן בנו של רבי יהודה הנשיא (לפי קבלת הרמ"ע), אזי שלשת הדורות הללו הם דורות ז ח י להלל הזקן. דורות ז ח י מתחילים סדרה רבועית המגיעה עד משיח וכו', כמבואר באריכות במ"א בנוגע לדורנו אנו (ביחס למנין הדורות מאדה"ז, הבעש"ט, רבי אליהו בעל שם וכו'). נמצא שיש זיקה מיוחדת בין פרק ב של פרקי אבות לדורנו אנו, דור הגאולה.

הדרך הישרה להבאת הגאולה

הפרק מתחיל מ"רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". בדור שלנו – כך אמר הרבי ("רבי אומר", רבי סתם, רומז לרבי שלנו, הנשיא שבדור) – עלינו למצוא את הדרך הישרה להביא את המשיח תיכף ומיד ממש.

יסוד דרך זו הוא לימוד עניני גאולה ומשיח מתוך דברי רבותינו נשיאינו (על דרך דורות הנשיאים מהלל הזקן ועד הלל נשיאה). על דרך ישרה זו להיות מפוארת מכל צד וזוית, שתמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

ט. "בשעה שהצבור מתפללין"

לא לפרוש מצבור כחות הנפש

"הלל אומר אל תפרוש [י"ג עצמך, דהיינו עצמיותך] מן הצבור". על כל אחד ואחת להכיר בצבור הפנימי שלו, דהיינו עשרת כוחות נפשו, ולא לפרוש מצבור זה, ותמיד להתפלל (וכן ללמוד ולקיים מצות) בצבור (שעל ידי זה עיקר תיקון נפשו).

בהקשר זה, הפרישה מן הצבור היינו פרישה אל הרובד הנסתר הבלתי-מודע של הנפש. הצבור הפנימי היינו עשרת כוחות הנפש הגלויים בעוד שהכוחות הנעלמים של הנפש, הנכללים בעל-מודע של הנפש, הם בחינת יחיד לעומת צבור זה.

סוד הזמן – כח החבור בין הצבור והיחיד

"דאמר רבי יוחנן משום רשב"י, מאי דכתיב 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון'? 'אימתי עת רצון'? בשעה שהצבור מתפללים", ואפילו יחיד המתפלל בביתו ראוי שיכוון להתפלל בשעה שהצבור מתפללים (שלא יפרוש מן הצבור).

נמצא שממד הזמן (העולה מהיטבאל, חיבור ויחוד מה ו-בן) מחבר בין היחיד (בחינת מה) לצבור (בחינת בן). בלשון ספר יצירה ממד הזמן מכונה "שנה", רמז לחיבור בין שנים.

וכן בנפש, ממד הזמן – המודעות לזמן ולהתאמה[ג] בין שני מקרים המתהווים באותו זמן (שהוא עיקר סוד ההשגחה הפרטית) – הוא המחבר בין בחינת היחיד שבנפש (הכוחות הנעלמים של הנפש) עם בחינת הצבור שבנפש (הכוחות הגלויים של הנפש).

כח השעה

הלשון הוא "בשעה שהצבור מתפללים" – "שעה" לשון "וישע הוי' אל הבל [להבהלב] ואל מנחתו [אליהו נענה באש, להב הלב, בשעת תפלת המנחה דווקא]", גילוי שע נהורין ד"אור פני מלך חיים".

על ידי גילוי שע נהורין עילאין (וישע הוי' אליו) אזי כמים הפנים אל פנים הוא פונה אל ה' מקרב איש ולב עמוק עם כל עשרת כוחות נפשו (הגלויים). היינו שעל ידי "בשעה" אזי "הצבור מתפללים" (ואינו פורש בתפלתו מן הצבור).

י. צער ונחמת הצבור

השתתפות היחיד בצער הצבור

הפשט של רש"י (ורע"ב ועוד) במאמר הלל "אל תפרוש מן הצבור" הוא: אל תפרוש מן הצבור אלא השתתף עמהם בצרתם כדי שתשמח עמהם, כמו שאומר הפסוק "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" וכדאמרינן "כל מי שאינו משתתף עם הצבור אינו רואה בנחמת צבור ואינו רואה סימן ברכה לעולם".

מסביר המהר"ל שהצבור היינו הכלל והוא נצחי – "צבור לא מת" – מה שאין כן כל פרט בפני עצמו הוא בגדר "הוה נפסד". מרש"י הנ"ל מובן שעיקר האחיזה בכלל, בחיים נצחיים, הוא על ידי שמשתתף בצרתם. וכן מצינו במשה רבינו עליו השלום במלחמת עמלק (עיקר הצר הצורר לישראל בכל דור ודור) – "ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה" ופירש"י "ולא ישב לו על כר וכסת אמר ישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער".

שלש מדרגות ב"לו צר"

על הקב"ה נאמר "בכל צרתם לו צר" – "לא" כתיב ו"לו" קרי, ומבואר בחסידות שיש דרגה של "לו צר" שגבוה יותר מ"לא צר". נמצא שיש שלש דרגות זו למעלה מזו – "לו צר" "לא צר" "לו צר". שלש הדרגות הן כנגד אור אין סוף הממלא כל עלמין, אור אין סוף הסובב כל עלמין, ועצמותו יתברך ממש.

על המדרגה הגבוהה של "לו צר" נאמר "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" ופירשו חז"ל "מפני גאוותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם" (נמצא שמדרגה זאת העצמית מתגלה בזמן הגלות דווקא).

"אל תפרוש מן הצבור" – "בכל צרתם לו צר" – התדמות לה' והשתתפות עמו

והנה, מצוה עלינו להדמות אליו יתברך (מצות "והלכת בדרכיו", ופירשו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'"). כאשר היהודי משתתף בצרת הצבור – מקיים "אל תפרוש מן הצבור" – הוא מקיים מצוה זו בדרגה הגבוהה ביותר שלה.

הוא נמצא אז ביחד עם עצמותו יתברך ב"בתי גוואי" (בחדר בתוך חדר, החדר הכי פנימי של הקב"ה כביכול), ששם ה' בוכה כביכול בינו לבין עצמו (משא"כ ב"בתי בראי" שם "עז וחדוה במקומו", דהיינו "לא צר" למראית עין, אך גם שם בעז וחדוה גופא הוא אומר "לא" ל"צר", וד"ל).

מבכיה לחדוה

והוא כידוע שצריך להיות בעת ובעונה אחת "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – בכיה מצד היחידה שבנפש (המקיף הרחוק) וחדוה מצד החיה שבנפש (המקיף הקרוב).

והיינו כפירוש רש"י "השתתף עמהם בצרתם כדי שתשמח עמהם" – מחשכת היחידה שבנפש דווקא, בחינת "ישת חשך סתרו", נולד גילוי אור החיה שבנפש – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (כן תהיה לנו).

נחמת הצבור וסימן ברכה

וממשיך רש"י "כדאמרינן כל מי שאינו משתתף עם הצבור אינו רואה בנחמת צבור ואינו רואה סימן ברכה לעולם".

מכאן נלמד שסתם השתתפות עם הצבור היינו השתתפות בצרת הצבור (שרש צבר אותיות בצר – "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד הוי' אלהיך ושמעת בקלו"[ד]). נחמת הצבור היינו גילוי ענין "צבור לא מת", החיים הנצחיים של הצבור, כנ"ל.

"סימן ברכה" היינו בסוד "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי [לשון סימן] מן העין". על ידי הדבקות בצבור – בכל מעשה האדם הישראלי עליו לכוון "בשם כל ישראל" (ובאמרו כך ראוי להתבונן ולהשתתף בצרת הצבור, בבחינת "במסתרים תבכה נפשי בבתי גוואי" כנ"ל, שמכאן דווקא יזכה לשמחה של מצוה, שהמצות הרי הן עיקר "גאוותם של ישראל" וד"ל) – כל 'נכסי' האדם מתרבים במדה מרובה שלמעלה מן דרך הטבע לגמרי, והיינו הסימן ברכה שבא על ידי ההשתתפות ב(צרת ה)צבור.

[א]רבןגמליאל = הנשיא; רבןגמליאלבנושלרבייהודההנשיא = ו פעמים הללהזקן.

[ב]רביאומררבןגמליאלבנושלרבייהודההנשיאאומרהללאומר = 2380 = 10 פעמים רחל = דוד במשולש של 4 ממדים, מרחב של זמן ומקום (כאשר המספר שלפניו בסדרה זו של משולשים של 4 ממדים הוא 1820, 10 פעמים יעקב, בן-הזוג של רחל).

[ג] התאמה היא סוד "בראשית ברא אלהים" ס"ת תאם, כמבואר במ"א.

[ד] יש עוד "בצר" אחד בתורה: "את בצר במדבר בארץ המישר לראובני" – עיר המקלט הראשונה שהפריש משה רבינו בעבר הירדן, "אשר ינוס שמה" (על מה שהרג את המצרי, לשון צר, במסירות נפש, לפני זמנו, מתוך רוב השתתפות בצרת הצבור). העיר בצר היא בחלקת ראובן, מי שיישר דרכו ופתח תחלה בהצלת יוסף הצדיק, כמבואר בחז"ל. וכן רמוז בדברי אחי יוסף "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש".