רבי מרדכי מנחם מענדל קאליש, ׳הרבי השותק׳ מווארקי, נולד בשנת ה׳תרע”ט לרבי ישראל יצחק, מייסד שושלת ווארקי והיה תלמידו של רבי מנחם מענדל מקוצק. כבר בחיי אביו הנהיג קבוצה קטנה של חסידי ווארקי, בהם מגדולי החסידים, שהדריך בדרכו המיוחדת בעבודת ה׳. דרכו של רבי מנחם מענדל מיזגה בין חסידות ווארקי הלבבית לחסידות קוצק החריפה, וחבורתו הייתה נקראת ”לייב־גווארדיה” (=חבורת האריות). לאחר פטירת אביו, בכ”ב בניסן תר”ח, מיאן רבי מנדל לקבל את עול ההנהגה, במקומו הוכתר לאדמו”ר רבי שרגא פייבל מגריצא. הרבי מגריצא נפטר לאחר כחצי שנה בחג הסוכות תר”ט, ורק אז, בהוראת רבי מנחם מענדל מקוצק, ניאות לשבת על כיסא אביו והחל לכהן כאדמו”ר בווארקי. הצדיק מיעט מאד בדיבור, וגם דברי תורה לא השמיע אלא בקיצור נמרץ. בחג הפסח תרכ”ח חלה, ולאחר חג השבועות לקחוהו לוורשה, שם נפטר לאחר מספר ימים, בט”ז בסיון.

פעם ישב הרה"ק הזקן מווארקי ובנו מרן רבי מנחם מענדל עם הרה"ק מרוז'ין על ה'קעטשעל' [= מרכבה], נענה הרה"ק מרוז'ין ואמר "מי שאינו יודע מעשה מרכבה אל ישב על ה'קעטשעל'". כשמעו את הדברים יוצאים מפיו, קפץ מרן רבי מנחם מענדל מווארקי ואמר: "מעשה מרכבה קען איך נישט, אבער טרייבען פערד קען איך" [מעשה מרכבה איני יודע, אך לנהג סוס יודע אני…], התיישב במושב הקבוע לבעל-העגלה והחל לנהג את הסוסים. באמצע הנסיעה פנה הרה"ק מרוז'ין אל הרה"ק הזקן מווארקי ושאלו: "מאין זכה לבן כזה?", והשיב: "במתנת חנם מהקב"ה" [היינו ששום זכות לא מספיקה כדי לזכות בנשמה כזו].

בצניעותו, הסתיר רבי מנחם מענדל לחלוטין את עיסוקו בתורה בכלל, ובוודאי שלא הודה בידיעות נעלות כמעשה מרכבה. אך מההתפעלות שאחזה ברבי מרוז'ין, ניתן להבין שבדיחתו של רבי מנחם מענדל הייתה יותר מאשר תירוץ שאפשר לו להישאר במחיצת הצדיקים. בהנהגת המרכבה שלו התבטאה הבנה עמוקה במעשה מרכבה, וידיעה כי ההבנה לבדה אינה מספיקה. אצל צדיק כרבי מנחם מענדל, פרושו של מעשה מרכבה הוא היכולת לעסוק בעולם המעשה ולהפוך אף אותו למרכבה לאלוקות. ואף יותר מכך: "הנהגת הסוסים" בהקשר זה משמעה, כי לא זו בלבד שרבי מענדל יודע במעשה מרכבה, הוא אף מנהיג אותה. ביכולתו להוביל את הקדוש ברוך הוא, כביכול, לכל מקום שליבו חפץ ולהשרות שכינה בכל מקום בעולם.

עבודה רוחנית נוספת הטמונה בהנהגת הסוסים, היא שמירת הברית המופלאה של הצדיק מווארקי (בה קשורה גם הצניעות המופלגת שלו – שהניעה אותו להסתיר את ידיעותיו בתורה). הסוסים מסמלים בנביא את הפריצות המאפיינת את הגויים, אשר "זרמת סוסים זרמתם", והיכולת לנהוג בסוס נובעת משליטה עצמית מוחלטת בתחום זה. אפילו על פי פשט, הנהגת סוס היא כדי שילך בדרך הנכונה, במקום אחר מראית עיניו הסוסיות שהוא סוטה לחפש בשטח.

אמרה ידועה של רבי אברהם המלאך מורה לאדם: "הצלף בסוסים עד שידעו כי סוסים הם", או, בגרסה אחרת, "עד שיחדלו מלהיות סוסים". התביעה מהסוס לדעת את מקומו היא עבודת האתכפיא, השייכת ל'מעשה בראשית' וטבע העולם הפשוט. התביעה כי יחדל מלהיות סוס היא עבודת האתהפכא, 'מעשה מרכבה' המגלה אלוקות בכלים גשמיים. על שמירת הברית של רבי מנחם מענדל מסופרים שני סיפורים חשובים:

בהיותו פעם על אם הדרך התנפלו עליו חיות רעות, ואמר בזה"ל: "איך האב ניטש מורא, ווייל איך האב נישט פוגם גיווען" [= איני מתיירא, משום שלא פגמתי].

בזוהר הקדוש כתוב שאדם שלא פגם בבריתו נשמר מחיות רעות, כי צלם האלקים שלו שלם והחיות יודעות לזהות אותו כאדם. כך מסופר גם על ה'אור החיים' הקדוש, כי בהיותו במדבר קרב אליו אריה, השתחווה ונתן לו לרכב על גבו. סיפורים דומים רבים מסופרים על צדיקים אחרים, כשהמשותף לכל הצדיקים הוא הילוכם בדרכו של יוסף הצדיק – העומד בניסיון שמירת הברית.

 סיפור נוסף על שמירת הברית של רבי מנחם מענדל, מקשר בין רבי מנחם מענדל מווארקי והרבי המהר"ש מחב"ד (ומעניין לציין כי מספר שנות חייו של הרבי מווארקי זהה לזה של הרבי המהר"ש. דבר זה משמעותי מאוד אצל צדיקים, כפי שכתוב: "יודע ה' ימי תמימים"). הסיפור נמסר מפי הרב גד וינקרוט שיחי', ששמע מפי חסיד ביאלא בשם ר' משה פרידמן, ששמע מפי המשמש של רבי מנחם מענדל:

רבי מנחם מענדל חלה בסוף ימיו ונסע לוורשה, ושם הסתלק ונקבר. באותו פרק זמן הרבי מהר"ש היה רבי טרי, שאביו הסתלק רק שנתיים קודם, והוא אברך צעיר (כבן שלושים וארבע). בא הרבי המהר"ש לוורשה ונכנס לבקר את הרבי מווארקי.

לפני שאביו נפטר היה המהר"ש נוסע למקומות רבים ומבקר אצל צדיקים שונים בלי להזדהות, בלבוש של סוחר פשוט. גם כאן, כאשר בא לבקר את רבי מנחם מענדל, לא הזדהה והנוכחים לא הכירוהו. הוא נכנס לרבי מווארקי שהיה חולה אנוש ודבר איתו. תוך כדי השיחה שאל הרבי מהר"ש את הרבי רבי מנחם מענדל אם הוא לוקח רפואות, והוא ענה שלא. אמר המהר"ש: והרי כתוב "בורא רפואות"? כשכוונתו שצריך לשמוע לקול הרופא, שנאמר "ורפא ירפא", ובע"ה זה יעזור. ענה לו רבי מנחם מענדל: כתוב "אדון הנפלאות" והוסיף: זה כבר מאוחר מדי בשביל רפואות… ובאמת, כעבור זמן מה הסתלק הרבי מנחם מענדל.

הרבי מהר"ש עדיין היה בוורשא, ומיד כששמע על כך בא בפעם השנייה. רבי מנחם מענדל כבר שכב על הארץ מכוסה, ובני המשפחה שמרו עליו. הרבי מהר"ש נגש והסיר את הכיסוי מפניו, והביט בהם חזק מאד. בני המשפחה שלא הכירוהו רצו לסלקו משם, אך המשמש הזהיר אותם שכאשר היה אצל הרבי מנחם מענדל, הוא כבד אותו מאד, ולכן שלא יעזו לסלקו. לאחר מכן כסה שוב הרבי מהר"ש את הפני הצדיק ויצא.

כששאלו אותו לאחר מכן לפשר הדבר, הוא הסביר: קבלתי מאבי סימן, בעזרתו אפשר להכיר בפני צדיק אם הוא שמר את הברית בשלמות בחייו ("הכרת פניהם ענתה בם"). פנים שלמות בסימנים אלו כמו של הרבי מנחם מענדל לא ראיתי מעודי, ולכן התבוננתי והסתכלתי בו חזק, כדי שאף פעם לא אשכח את דמות פניו.