סיפורי צדיקים

רבי שמואל שמעלקא קליין נולד בשנת תקס"ה לאמו פעסיל ואביו רבי יוסף, ונקרא על שמו של רבי שמעלקא מניקלשבורג דוד אמו. לאחר לידת בנה השני, נפטרה אמו בצעירותה. כבר בילדותו התאפיין רבי שמעלקא כגאון ובגיל צעיר החל לחדש חידושי תורה מעצמו, באחת הפעמים השמיעם בפני הכתב סופר, ששיבחם רבות. רבי שמעלקא התפרסם כבר בהיותו ילד, כאשר ניסה להפריך את שקריהם של הנוצרים שמספר ימים לפני יום אידם מגיע אותו האיש, נוטל את הפעמון מבית התיפלה שלהם ולוקחו לרומי. שמעלקא הצעיר לקח פגר של חיה והניחו על הפעמון. הפגר משך אל הפעמון כלבים שסחבוהו וגרמו לצלצול הפעמון, דבר שגילה את שקריהם של הנוצרים. בעקבות אותו מעשה החלו הנוצרים לרדוף את רבי שמעלקא, והוא נאלץ לברוח. למד בעיירה אשוואר, הסמוכה לסאטמאר, ובגיל 13 כבר היה בקי בהרבה מסכתות. לאחר מכן למד בישיבתו של רבי שלום חריף אולמן בלאקנבאך. נישא לדבורה בת רבי אהרון שלמה הכהן ולאחר חתונתו התגורר בעיירה אלמאש. בשנת תקצ"ג מונה לרבה של העיירה בלאקאני, ועם הגיעו לעיירה הקים בה ישיבה. כ13 שנה לאחר מכן עבר לכהן כרבה של העיירה חוסט, וגם שם פתח ישיבה בה למדו בשיאה כ-100 תלמידים. בשנת תרכ"ה מונה לרבה של העיירה סעליש לשם העביר את ישיבתו, שהחלה להתרחב ולהתפתח. רבי שמואל עסק גם בנגינה, והלחין מספר ניגונים המנוגנים בקביעות במספר חוגים. הסתלק בט' אדר תרל"ה ואת מקומו ברבנות מילא בנו רבי פנחס חיים.

כאשר החלו החסידים להתכנס ולקבל פניו בשבתות ובימים טובים, קרבם הצדיק רק בשמאל ובימין קדשו דחה אותם, כי היה מתירא שמא יתבטל מהתמדת לימוד תורתו ביחידות וברבים, ועוד טעם כמוס אשר היה אתו. ובגודל ענותנותו אמר "לאו כל אדם זוכה לשתי שולחנות". והיה שולח החסידים להצדיקים המפורסמים, אשר זה עיקר עבודתם עבודת הקודש לשאת באופן זה טרחם ומשאם של בני ישראל ולעשות להם טובה בגוף ובנפש מיד ולדורות.

ובכל זאת לא יוכל להמלט, והרבה היו משכימים ודופקים על פתחו וכפו עליו את ההר כגיגית. והיה מוכרח ליקח פתקאותיהם ולשמוע בקשותיהם כדי להשקיט רוחם ולחזק לבבם, ובכל זאת עצה מצא שלא להתבטל מתורה אף רגעא חדא: כשבאו אליו עם פתקא עבור חולה או שאר צרה שלא תבוא, תיכף לקחת הגמרא ולמד, ואמר "זה שלמדתי עתה אני נותן במתנה לחולה פלוני בן פלוני שיתרפא מחליו בזכותם של התנאים והאמוראים הקדושים! והשי"ת שלח דברו ורפאהו". וכשהיו באים אודות מקשה לילד היי לומד איזה תוס' אשר בו מימרא דרבינו תם ז"ל, ואמר "אם אנחנו נוכל להתיר אשה מכבלי עיגון עם דברי רבינו תם, לא נוכל להתיר אשה מחבלי לידה עם דבריו הקדושים?!".

פעם בא חולה ריאות להרה"ק הרבי ר' הערש מרימנוב זצ"ל, אמר לו הרה"ק שיסע להגאון ר' שמעלקא מסעליש זצ"ל, ונסע החולה מרימנוב. בדרכו עבר דרך עיר מישלאבאריץ, ונתאכסן בבית אדם אחד, וביקש ממנו שיתן לו לשכוב על התנור (משום שלא רצה להפריע לבני ביתו בשיעולו). למחרתו שאל אותו בעל האכסניא לאן פניו מועדות, וענה שנוסע לסעליש, וסיפר לו שהוא חולה על הריאה והרבי ר' הערש מרימנוב שלח אותו להגאון ר' שמעלקא ז"ל. תמה בעל האכסניא מאד על זה שהרה"ק מרימנוב שלח אותו לסעליש, וביקש ממנו שכאשר יחזור מסעליש יעבור דרך עירו ויספר לו מהקורות אתו בסעליש.

כאשר סיפר החולה להגאון ר' שמעלקא שהרבי ר' הערש שלח אותו אליו, אמר הרב מסעליש "וכי מה ביכלתי לעזור לך, ומה רוצה הרבי ר' הערש ממני, אבל מ"מ כיון שהגעת הנה, תהיה אצל השיעור שאמסור בישיבה". וכן עשה האיש. הגאון אמר השיעור בדרך פלפול כידוע, ותירץ בחידוש א' סתירה בתוספות. לאחר שגמר השיעור אמר, "הריני מוסר את הזכות מהתירוץ על התוספות, לאיש פלוני שזקוק לישועה", ותיכף כשיצא משם נתרפא האיש מחולאתו. בדרכו חזרה לביתו עבר עוד הפעם דרך מישאלאבריץ וסיפר לבעל האכסניא שנתרפא בסעליש.

פעם אחת באו אודות מקשה לילד, כשלמד שיעור עם בני ישיבה. והשיב ליקח מנעלים של המקשה לילד ולתנם לאשה עניה לא עברו רק רגעים מעוטים ובשרוהו שילדה בשלום.

ראה שהבחורים מסתכלים זה את זה, ואמר, "פסוק מפורש הוא ברות! 'לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו'"… וככה עשה השי"ת הרבה נפלאות על ידו בגודל קדושת תורתו, תורה לשמה באמת.

ופעם, כשהיה לומד בסוגיא דחליפין, נכנס פתאום יהודי בבכיה רבה "רבי הושיעה לי כי בני נטה למות רח"ל!" וענה לו "יש לך מגפיים?", אמר לו "אין לו אלא זה שלובש על רגליו". אמר הצדיק "תן אותם לעני הראשון שתפגוש, ואז תהיה רפואה שלימה לבנך".

התלמידים התפלאו על המופת, מפני שכן שמעו מעוד יהודי – שבא לספר אודות רפואה שפעל רבם לבנו, שהיה באותו מצב, ע"י נתינת נעלים לעני. אמר להם רבינו ז"ל, "מה התמיהה? הרי כעת למדנו בסוגיתנו: 'וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה, שלף איש נעלו ונתן לרעהו'. והרמז המכוון בזה כי לגאול איש ממות לחיים ולהמיר המצב החמור בישועה גדולה יש סגולה ליתן הנעל לרעהו. והמבין יבין שכיון להסתיר דרכיו הקדושים ומצא עצה ורמז מאותו ענין שעסקו בו.

כמו האבני נזר או הרוגוצ'ובי, עליהם סיפרנו כאן לפני כמה שבועות, מושיע רבי שמעלקא את הפונים אליו בכח תורתו. את מנהגו לתת את חידושיו לאחרים, מעשה בעל בית, ניתן לתמוך בדרשת חז"ל על הפסוק בתהילים, "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה": בתחילה נקראת התורה "תורת ה'", אך לבסוף נקראת על שם הלומד – "תורתו". מהם שני השלבים הללו?

בחסידות מבואר, כי בתחילת הלימוד, מתכוון הלומד לתיקון נפשו ולקרבת ה' שיזכה לה. אך לאחר מכן, כשלומד תורה לשמה ללא שום מגמה ופניה, דווקא אז נקראת התורה תורתו שלו. הלומד לשמה זוכה לנשיאת הפכים מופלאה – מצד אחד הוא בטל לתורה ונעשה שלה לגמרי, ומצד שני, היא נעשית שלו עד כדי כך שיוכל לזכות אותה למי שירצה.

בפרט חשוב נוסף בסיפורים, משתקפת אותה נקודה של נשיאת הפכים: כל נסיונות ההתחמקות שלו מן האדמו"רות נבעו מרצונו להגות בתורה יומם ולילה – אך לבסוף, מכוח אותה התמדה עצמה, נעשה פועל ישועות בקרב הארץ.