אנה פראנק היקרה…

“אני מקווה שאוכל לגלות לך את כל מה שלא יכולתי לגלות עד עכשיו לאף אחד, ואני מקווה שאמצא בך ידיד נאמן ותומך”.

במלים אלו נפתח היומן האישי המפורסם ביותר בעולם, יומנה של אנה פראנק. בגוף ראשון ובגילוי לב מרגש של נערה מתבגרת, מתעד היומן את השנתיים בהן הסתתרה אנה, יחד עם הוריה, אחותה וארבעה יהודים נוספים באגף אחורי סודי של משפחה הולנדית באמסטרדם, בטרם תפסו אותם הנאצים ושלחו אותם למחנות הריכוז. הוא מתאר את הווי החיים המתוח, האינטנסיבי ורווי החיכוכים של שמונה נפשות הסגורות במרחב קטן ונסתר והחיות תחת האימה התמידית מפני לכידתם, בד בבד עם לבטיה וחיבוטי נפשה של נערה מתבגרת.

יומנה של אנה פראנק הוא היומן הנמכר ביותר בעולם, רב המכר הגדול ביותר שנכתב על ידי אשה יהודיה, ורב-המכר הגדול ביותר שנכתב על ידי אדם הצעיר מגיל 30. 33 מיליון עותקים נמכרו עד כה, וככל הנראה, הוא תורגם ליותר שפות מכל ספר אחר – 75 שפות. בנוסף, הוא גם הספר הנקרא ביותר בעולם על השואה, ובעשורים שחלפו מאז שפורסם לראשונה שימש עבור מיליונים כצוהר הראשון, לעתים אף היחיד, לתלאות ולזוועות שעברו היהודים במלחמת העולם השניה. חצי מיליון איש מבקרים מדי שנה בבית במוזיאון שהוקם סביב הבית בו התחבאה אנה פראנק, ועד היום, נוהגים אנשים רבים מרחבי העולם, שסיפורה של אנה נגע ללבם, לכתוב לה מכתבים משל היתה אדם חי ונושם. עובדות אלו מדהימות למדי כאשר זוכרים שהספר נכתב על-ידי נערה בת 15 בלבד.

אנה פראנק גדלה בבית יהודי מתבולל, ולא היתה קשורה ליהדות. אף-על-פי-כן, רצתה ההשגחה והיא זכתה להיות המייצגת של העם היהודי כולו למיליונים של אנשים בכל העולם. הבעל-שם-טוב, מייסד החסידות שפתח בפנינו את שערי תורת הסוד, לימד אותנו שבכל דבר בעולם יש להתבונן דרך עדשות האמונה והתורה. איזו השראה אנו יכולים לשאוב מדמותה ומסיפורה של אנה פראנק באמצעות כלי ההתבוננות של פנימיות התורה?

תפילה ככתיבת יומן

נשוב ונקרא את שורות הפתיחה של היומן: “אני מקווה שאוכל לגלות לך את כל מה שלא יכולתי לגלות עד עכשיו לאף אחד, ואני מקווה שאמצא בך ידיד נאמן ותומך”. שורות אלו כותבת אנה פראנק לא לחברה ולא לקרוב משפחה, אלא ליומן עצמו. אכן, בהמשך היא אף מעניקה ליומן שם אנושי, “קיטי”, על מנת להמחיש לעצמה עוד יותר עד כמה משמש לה היומן מעין חברה בשר ודם, באוזנה היא יכולה לשפוך את כל אשר על לבה. בחלק מהעיבודים התיאטרליים של הספר, רעיון זה אף פותח הלאה ו”קיטי” הפכה לדמות של ממש המגולמת בידי שחקנית, המשקיפה מהצד על המתרחש מבלי שאיש מהנפשות הפועלות מודע לה, ומשמיעה לקהל את מחשבותיה הפרטיות של אנה, המהדהדות בין דפי היומן.

הרעיון של כתיבה או שיחה בפני דמות שאינה לפנינו – יתרה מכך, שכלל אינה מוחשית – מזכיר כמובן תפילה. אכן, מילות הפתיחה של היומן נשמעות כמלים שכל איש אמונה אומר בלבו לריבונו של עולם. הקדוש-ברוך-הוא הינו “בוחן כליות ולב”, ויודע כל המתחולל בקרבנו. הוא מכיר אותנו טוב יותר משאנו מכירים את עצמנו. זוהי הסיבה שרבים מרגישים לעתים כי הקדוש-ברוך-הוא זהה לאני הפנימי ביותר שלנו. רעיון זה סותר עצמו כמובן, ומעקר את עצם האמונה בכך שה’ ברא אותנו ונעלה מאתנו; אך הוא נטוע באמת הפשוטה שבנקודה הפנימית ביותר שלנו, שם נמצא גם ה’, ועל כן אנו יכולים לפנות אליו באותה ישירות ופשטות בה אנו מדברים עם עצמנו, או כותבים יומן.

הדבר הראשון שאנו יכולים לקבל מאנה פראנק ולהביא לתחום האמונה הוא איפוא את כתיבת היומן האישי, ובפרט בשעות קושי וסבל, כמשל לשפיכת הלב הגלויה בפני ה’ בתפילה. “תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ”: ברגעי העוני והמצוקה, עלינו לשפוך שיחנו בחירות מוחלטת בפני ה’, כאילו היינו כותבים ביומננו האישי. 

נשמה גבוהה

העובדה שאנה פראנק הצעירה זכתה לייצג את העם היהודי כולו עבור מיליוני אנשים, מלמדת על כך שנשמתה הצעירה היתה בעלת איכות ושליחות יוצאות מגדר הרגיל. כשרון הכתיבה שאפיין אותה מגיל צעיר, היומן שקיבלה ליום הולדתה ה-13 אך חודש ימים לפני הכניסה למחבוא, סיפור הישרדותו המופלא של היומן – ושל אביה שפירסם אותו – כל אלו כמו מהווים תפאורת רקע נעה שנועדה לשרת את גילוי אור נשמתה לעולם, העתיד לגעת בלבם של המונים.

לאחר שיצא היומן לאור וזכה להצלחה בלתי רגילה ברחבי העולם, החלו להשמע קולות הטוענים לאי-אמינותו. מספר “היסטוריונים” מכחישי שואה החלו לטעון שלמעשה לא אנה פראנק היא שכתבה את היומן, או אף שלא היתה ולא נבראה. חלקם טענו שאת היומן כתב העתונאי מאיר לוין (שדאג לפרסום הספר בארה”ב ואף עיבדו למחזה), ואחרים – שכתב אותו אביה של אנה, אוטו פראנק, על מנת לחזק את שקר השואה ולעשות הון על חשבון בתו. אוטו פראנק ניהל מאבקים משפטיים עם כמה מאנשים אלו, שנמשכו עד יום מותו ב-1980.

מצחיק ככל שהדבר יישמע, פקפוקים בדבר היותך או אמינות דבריך הינם סימן לגדולה. אף על הבעל-שם-טוב טוענים מי שטוענים שלא היה ולא נברא, ושדמותו קיימת אך ורק בשלל הסיפורים אודותיו המסתובבים בעולם. מכיוון אחר, גם על איוב המקראי, בעל הייסורים המפורסם ביותר בעולם, ישנה – בתוך ספרות חז”ל עצמה – קשת דעות רחבה, מן הקצה אל הקצה ממש, לגבי דמותו וחייו. הדעות חלוקות אם היה יהודי או לא-יהודי, מתי חי, מי היתה אשתו, ואם בכלל היה ונברא או שמא משל היה. ספקות בדבר היותך אינן רק קשורות בגדולה, אם כן, אלא, מסיבה מיסתורית כלשהי, גם בסבל (לפי אחת הדעות אשתו של איוב לא היתה אלא דינה, בת יעקב ואחות 12 השבטים, שבעצמה סבלה ייסורים רבים ואף גורלה שנוי במחלוקת).

שורשן של כל הנשמות שמוטל ספק בהיותן, אפשר לומר, נטוע ברובד גבוה ביותר באלוקות עצמה – שיותר מכל דבר אחר ממשותה עבורנו תלוי באמונתנו או אי-אמונתנו. לפי תורת החסידות, כח האמונה בנפש מקורו ברובד נעלם ונעלה בנשמה הנקרא “רישא דלא ידע ודלא אתידע”: ה’ראש’ שאינו יודע עצמו ואינו נודע לאחרים  (בקיצור, רדל”א). נשמתה של אנה פראנק מקורה, ניתן להציע, מושרשת אולי ברובד נשגב זה.

יומן תשובה

הסופר פרימו לוי, ניצול אושוויץ שאף כתביו הביאו את מודעות השואה לרבים, אמר פעם: “אנה פראנק אחת מרגשת אותנו יותר מאין ספור אחרים, שסבלו כמוה אך פניהם נותרו בחשיכה. ייתכן ועדיף כך; אם היינו יכולים להכיל את כל הסבל של כל אותם אנשים לא היינו יכולים לחיות”.

מילותיו של לוי מזכירות רעיון יסודי מחכמת הקבלה המוכר כרעיון ה”צמצום”. כשהקדוש-ברוך-הוא רצה לברוא את העולם היה לו אין-סוף אורות שהוא רצה להאיר בתוכו. אך הוא ידע שהעולם הסופי לא יהיה מסוגל לסבול את כל האורות האלו, והוא יישבר. על כן צמצם הקדוש-ברוך-הוא את אורו לכדי קו דקיק אחד של אור, ואותו שלשל לתוך העולם. חוט אור זה מתגלה בעולמנו בספרי התורה, בדברי הנביאים, וכן בניצוץ האלוקי שבכל אחד ואחת.

פרימו לוי דיבר על צמצום של סבל, על סיפורה של אנה פראנק כצוהר קטן המאפשר לאנשים ללמוד על השואה באופן שלא ימוטט אותם; אך ביכולתנו לקחת רעיון זה למקום חיובי, בדומה יותר לרעיון הצמצום הקבלי. אם סיפור אישי בודד מסוגל לגלות לעולם את החושך שחוו מיליונים, הרי שהוא מסוגל לגלות גם אור גדול.

אנו חיים היום בדור בו נשמות רבות שהיו מנותקות לגמרי מהיהדות, מאמונה או בכלל מרוחניות – כמו אנה פראנק ובני משפחתה – מתעוררות פתאום בגיל הבגרות ומוצאות דרכן חזרה אל מקור חוצבן. במקביל, גם נשמות שגדלו בחיק היהדות, אך מסיבות שונות חוו נתק או ניכור ממנה, מגלות אותה מחדש, בדרכן. חוויה זו של התעוררות ושיבה אל ה’ היא למעשה החוויה הפנימית ביותר בנפש האדם. רגעים יקרים, נדירים ושבירים אלו של גילוי שורש הנשמה מהווים הבלחות של גילוי אלוקות, לא פחות מזה. על הפסוק בספר דברים (ל, ג) “ושב ה’ א-לֹהיך את שבותך” שואל רש”י, “היה לו לכתוב והשיב את שבותך”. מדוע איפוא כתוב “שב”? תשובתו של רש”י: “גדול יום קבוץ גלויות, ובקושי, כאילו הוא עצמו [ה’] צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו“. קיבוץ הגלויות הפיזי והרוחני של נשמות ישראל נעשה באופן כזה שהקדוש-ברוך-הוא בעצמו כביכול מלווה כל נשמה ממקומה חזרה אל ביתה.

בדורנו, צריך כל מי שזכה לחוות התעוררות רוחנית כזו לנסות ולהביעה בכתב או בעל-פה, על מנת שיזכו גם אחרים לטעום ממנה – “טעמו וראו כי טוב ה'” (תהלים לד, ט). כפי שיומנה של אנה פראנק העניק למליונים הצצה לקשיי היהודים, וכן לאמונה בחיים למרות הקשיים, כך יומני תשובה מסוגלים להעניק לרבים אמונה למה שמעל ומעבר לחיים – לאור האלוקי הנותן לחיים טעם ומשמעות.

כתיבת יומן תשובה היא שונה מכתיבת יומנים רגילים, שכן עליה לנסות ולהביע במלים גם מה שאינו ניתן הבעה, לומר את מה שלא ניתן לומר. לשון אחר, בכתיבה מסוג זה מה שלא נכתב משמעותי אף יותר ממה שנכתב. אך דבר זה לא צריך להניא אותנו מלנסות. דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, והדבר תקף אף לגבי מה שלא נאמר בהם מפורשות, אלא נאמר כלחישה בין השורות.

הסתר וגילוי

אנו יודעים כי כאשר החלה אנה פראנק לכתוב את היומן, היא לא התכוונה שאיש יראה אותו. לכן היא כתבה את שמותיהם האמיתיים של האנשים שעמה במחבוא, הגם שכתבה עליהם פרטים אישיים ולעתים שליליים. אך יום אחד היא שמעה ברדיו נאום של אחד מחברי ממשלת הולנד הגולה, שדיבר מלונדון, ואמר שבכוונתו להוציא לאור לאחר המלחמה דיווחים ויומנים של הולנדים שסבלו תחת הכיבוש הגרמני. בהשראת נאום זה היא החליטה שכאשר תצא לחופשי היא תוציא לאור את יומנה בתור ספר, משום שהדבר יועיל לאחרים, והחלה לערוך אותו ולשנות את שמות הדיירים כדי להגן עליהם.

דבר זה מלמד אותנו דבר משמעותי אודות כתיבה אישית. כתיבה של רגשות צריכה להיעשות מהמקום האישי והפנימי ביותר, אופן כזה שלא רוצים לחשוף אותו לפני אף אחד בעולם. גם אם אנו יודעים שאולי יום אחד יקראו אותו, או אפילו שאנחנו בעצמנו נוציא אותו לאור, הכתיבה עצמה צריכה להיעשות כאילו אף אחד אחר לא אמור לראותו.

אבל אחר כך עלינו לשאול עצמנו – האם מה שכתבנו עשוי להועיל לעוד מישהו? האם דברינו האישיים שלנו יכולים לגעת במישהו אחר, לעזור לו לערוך תיקון משמעותי בחייו או לקרב אותו אל הקדוש-ברוך-הוא? האם הם יכולים להשפיע טוב על העולם? אם התשובה היא חיובית, הרי שעלינו לעשות מעשה של מסירות נפש, ואפילו את הדברים האישיים ביותר – לאחר העריכה ההכרחית – למסור לפרסום.

המעבר מהכתיבה הפנימית אל הפרסום לרבים מובן ביתר עמקות לאור דברי חז”ל החידתיים במסכת חגיגה, כי לקדוש-ברוך-הוא ישנם חדרים חיצוניים ופנימיים. בחדריו החיצוניים של ה’, הם מסבירים, מתקיים הפסוק “עֹז וחדוָה במקומו” (דבה”א טז, כז), ה’ מפגין שמחה; לעומת זאת, בחדריו הפנימיים מתקיים הפסוק “במסתרים תבכה נפשי” (ירמיה יג, יז): ה’ בוכה בחשאי על הגלות והצער של עם ישראל. באותו אופן, פרסום הדברים האישיים שנכתבו מתוך חוויה אישית ופנימית של בכי, הוא על מנת שהדברים יהפכו בסופו של דבר ל”עוז וחדווה”: יגיעו לרבים ויגעו בהם באופן המחזק ומרומם אותם (כפי שבכיו הנסתר של ה’ התפרסם בסופו של דבר, ומנחם אותנו לשמוע עליו).

מכתבים לאנה

ציינו לעיל שאנשים רבים מכל העולם, ובפרט נערות בגילה של אנה פראנק בשנות היומן, נוהגים להמשיך ולכתוב לה מכתבים. כאשר אדם מצליח לגעת בזולתו ממרחק כה גדול של זמן ומקום, הדבר מלמד אותנו שיעור חשוב על אודות כוחה של הנשמה להתעלות מעל מגבלות העולם ולהאיר למרחקים. אם אנו מסוגלים להתפעם ממילותיו של אדם שזה מכבר נפטר מהעולם, עד כדי דחף לענות לו, הרי שנשמתו במובן מסוים מעולם לא הסתלקה. היא עדיין כאן, בקרבנו, מעוררת אותנו לחשוב ולהרגיש.

אנה פראנק נפטרה בגיל 16. אילו היתה עדיין חיה היא היתה היום בת 83. אנו יכולים לנסות ולדמיין אותה – אשה קשישה, מן הסתם בגיל הזה כבר שפופה מעט, אך בעלת אותו ניצוץ בעינים, חיוך משובב ואופי עיקש ונמרץ המוכר לנו כל-כך מהתמונות והיומן. אך קשה לנו לעשות זאת, שכן בעיני רוחנו היא נשארת תמיד צעירה. זהו גורלם של אלו המתים בדמי ימיהם: הם נותרים, בעיני הזוכרים אותם, צעירים לעד. אולם עם כל הטרגיות שבמוות בטרם-עת, אלו דוקא צעירים-לנצח אלו שבמותם-חייהם ממחישים לנו משהו חשוב על אודות הנשמה: אף היא, כמוהם, צעירה לנצח, חסינה משיני הזמן.

ישנו מנהג להמשיך ולמנות ימי הולדת גם שנים רבות אחרי הפטירה. כך למשל, חסידים נוהגים לקרוא מדי שנה את מזמור התהילים התואם לגיל של אדמו”רם המנוח. עם זאת, הקבלה מסבירה כי בתחיית המתים קם האדם לתחיה באותו גיל בו נפטר, כאילו לא עבר יום. במלים אחרות, לאחר מותו של אדם הוא מתבגר ואינו מתבגר, נח ואינו נח. קשה לצייר לנגד עינינו רעיון כתחיית המתים (ואכן, הרמב”ם אמר על ימות המשיח בכללותם ש”לא נדע איך שיהיה עד שיהיה”), אך אם ננסה לעשות זאת לגבי אנה פראנק, הרי שנוכל לדמיין אותה שבה אלינו כקשישה בגוף ילדה צעירה. והנה לפנינו משל נאה עוד יותר לדמותה של הנשמה: היא מתבגרת כל הזמן, אך בה-בעת לא נס ליחה (דבר דומה, נציין, מוסבר בחסידות על דמותו של המשיח הרצוי: הוא יהיה מורכב מנשמת משה הזקן בגוף דוד הצעיר ממנו…).

מה הייתם כותבים לאנה פראנק? מה הייתם רוצים לספר לה על חייכם, כאן ועכשיו? יומנה של אנה פראנק ראוי להיות ברשימת ספרי החובה של תלמידים בני גילה, בארץ יותר מכל מקום אחר, ויש לעודד תלמידים לכתוב לה מכתבים, ולפרסם את המכתבים המעניינים ביותר. נשמתה של אנה יכולה להמשיך להאיר את עולמנו, ולעורר את נשמותינו שלנו להביע עצמן כפי שהיא הצליחה להביע את עצמה טוב כל-כך.

נכתב בהשראת שיעור שמסר הרב יצחק גינזבורג לתלמידות אולפנת “בית שרה”, יא שבט תשע”ב.