מכון גל עיני
נכתב עלידי
השבוע ציינו רבים במחול ובזמרה את “יום ירושלים” – יום כיבוש העיר המזרחית לפני 47 שנה.
כולנו יודעים מה התחולל באותן שעות גורליות בסוף המלחמה. בטרם יבשו דמעות השמחה, בטרם נדמו קריאות “הר הבית בידינו” ובטרם סיימו חיילים ומפקדיהם להצטלם למרגלות הכותל, בחשו כבר ידיים מאחורי הקלעים ובישלו הסכם המעביר את שליטת מתחם הר הבית לידי הוואקף המוסלמי. קברניטי המדינה היו מסוגלים להתמודד עם הכותל – אדרבה, דומה שרצו אותו מאד – אך מקום המקדש עצמו הרגיש בידם כתפוח-אדמה לוהט שיש להשליך במהרה לידי אחר. עם התוצאה אנו חיים כבר 47 שנים: יש לנו הר איך אין לנו בית; יש לנו כותל חיצוני אך אין לנו יכולת להכנס בעדו – לפחות לא כיהודים, עם תפילין על ראשנו וסידור בידינו.
נתבונן רגע בתמונה הזו: ריבונות על חיצוניות ההר, ובמקביל – הפקרת פנימיותו. מסגרת יציבה ובתוכה חור שחור, מודחק. אם נרצה, נוכל לראות בה משל לציונות כולה, וכן רמז כיצד להתקדם ממנה הלאה.
סוד המלכות
הציונות ביקשה להשיב את היהדות לפסי הרכבת של ההיסטוריה המדינית. היהודים טיפחו חיי פרט, משפחה וקהילה למופת, אך בתור לאום בעל ממלכה שכחנו כיצד לתפקד. הציונות רצתה מלכות, והיתה נחושה לגייס את כל משאביו הגשמיים והרוחניים של העם כדי להשיגה. ברם, בין אם מתוך שהיו רחוקים כבר מרוח ישראל סבא, או שהיו קרובים אך ביקשו למרוד בה, ניגשו חלוציה לעשות זאת בכלים שלא שאבו מהיהדות, אלא מרוח ‘מדינת הלאום’ הכללית.
לפי פנימיות התורה, רעיון מלכות ישראל מגולם באחת מהספירות הקבליות – הספירה האחרונה ששמה “מלכות”. כידוע לכל המציץ בסידור, ספירת העומר שאנו מצויים במהלכה כולה חתירה הדרגתית אל תיקונה השלם של ספירת המלכות.
והנה, על ספירת המלכות המתוקנת, המתגלמת בדמות המלך או המנהיג המתוקן, מוסבר בקבלה כי “חיצוניותה גאות ופנימיותה שפלות“. תופעת הגאות והשפל נודדת כאן מהים אל הנפש: על המלך לשלב בין גאוה והתנשאות כלפי חוץ לבין שפלות רוח כלפי פנים. עליו לדעת להפגין לסביבה רוממות וסמכותיות, אך תכונות אלו צריכות להיות בגדר לבוש בלבד (על דרך “ה’ מלך גאות לבש”); כלפי פנים עליו להיות חדור בחוויה ההפוכה בדיוק – לחוש שפלות רוח עמוקה, כאילו הוא עבד ה’, לא מלך. שילוב זה יבטיח את הצלחתו.
למלא את החלל
והנה, אם אנו מסתכלים על הולדת הציונות, ניתן לתארה כמרידה ביהדות שרק פנימיות המלכות היתה מתוקנת בה, לטובת הקיצוניות ההפוכה – ‘ישראליות’ המעמידה רק את חיצוניות המלכות. יהדות הגלות היתה חדורה בהרבה שפלות וענווה, הכפיפה ראשה מול ה’ וחכתה בסבלנות לבוא המשיח. הציונות מאסה ומרדה בכך, התנערה מתכונת השפלות והחליפה אותה בחזון של גאוה לאומית, לקיחת גורלנו בידינו והקמת מדינה ארצית חזקה ויציבה.
ביסוסה של ירושלים כבירת המדינה בעוד לבה מחולל וחלול, הינו שיקוף בזעיר-אנפין של המפעל הציוני כולו: לבוש חיצוני של גאות שאינו חדור בשפלות, חיצוניות המלכות בלי פנימיותה. אין זה פלא איפוא שבדורות הבאים החלה הרוח הציונית לדעוך, ורוח של שפלות שלילית – ה’פוסט-ציונות’ – החלה להחליף אותה. חזות הגאוה אינה מחזיקה מעמד בלי שרוח של ענוה מפעמת בתוכה, ואם זו לא תבוא מצד האמונה היא תבוא מהצד השני.
התיקון לכל זאת הוא כמובן למלא את החלל – להפיח מחדש את נשמת האמונה היהודית בתוך המפעל המדיני שהקמנו. עלינו להזכיר לעצמנו שלא באנו הנה רק כדי לבנות “בית לאומי”, אלא גם ובעיקר כדי לבנות בית לה’ – “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. כיצד בדיוק יראה, זאת עלינו לברר בינינו לבין עצמנו כפי שיהודים עושים זאת – בלימוד תורה משותף. כשנעשה זאת ונשלים את בנין ספירת המלכות, נוכל לחגוג את יום ירושלים בשלמות.
