חופש האמונה

“אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ… אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם… וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם… וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא”[א].  

“מצות עשה היא לאבד עבודה זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה… ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה[ב] עד שנאבד אותה מכל ארצנו”[ג]. וסדר הדברים הוא שהביעור הראשוני צריך להיות עוד לפני השלמת כיבוש הארץ כולה[ד]. וכן אין לקיים תחת ידינו עובדי עבודה זרה, “לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי”[ה], ולכן התנאי היסודי לישיבת נכרים בארץ הוא עזיבת העבודה הזרה (כ’גרי תושב’)[ו]. מצוות אלו נוהגות בשלמות כחובת הציבור כאשר “יד ישראל תקיפה”[ז].

האמונה בה’ ושלילת עבודה זרה הם יסוד התורה כולה, “אנכי ולא יהיה לך”, וביעור העבודה הזרה נדרש במיוחד בארץ ישראל שאיננה סובלת עבודה זרה[ח], וכדי ליצור מקום טהור המתאים לעם ישראל, יסוד להשראת השכינה[ט]. אכן, התכלית היא שכל בני האדם יגיעו לאמונה האמתית ויעזבו את העבודה הזרה ודתות השקר, ואז יתקיים בשלמות הפסוק “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד” כפירוש רש”י “ה’ שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האומות הוא עתיד להיות ה’ אחד”.

במדינות רבות מקובל כיום עקרון חופש הדת והפולחן (וכך מתאפשר ליהודים לשמור מצוות בדרך כלל גם על-פי חוקי המדינה, ב”ה), וכן גם במדינת ישראל[י]. אך במדינה יהודית מתוקנת העיקר הגדול הוא “אנכי ה’ אלהיך… לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”: ב’בית הלאומי’ היהודי אין לקיים עבודה זרה הסותרת את האמונה בה’, אין מקום לשקר העומד לעומת “משה אמת ותורתו אמת”. השאיפה היא ל’עידן המשיחי’ שבו יכירו כולם באמת התורה (ויבטלו בעצמם את העבודה הזרה), בקיום היעוד “לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן. לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי וְכָל בְּנֵי בָשָֹר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ”.