הארץ המובטחת

פרשת לך לך היא פרשת ארץ ישראל השלמה. הקב”ה נתן את הארץ לאברהם אבינו, ומאז היא שייכת לאברהם ובניו[1], “ארץ ישראל מוחזקת היא”[2], קניין עם ישראל לעולם ועד (“ארץ ישראל בחזקתנו עומדת לעולם ואע”פ שאין אנו שולטים בה”[3]). בני עם אחר יכולים להתגורר בארצנו בתנאים מסוימים (כ”גר תושב”[4]) אך הבעלות על הארץ שמורה ליהודים. רק בדרך זו, יכולים אברהם ובניו להאיר כראוי לכל בני האדם בעולם, “לך לך אל הארץ אשר אראך… ונברכו בך כל משפחות האדמה”. זהו היסוד ל’מלכות ישראל’ המקווה, שלטון עם ישראל בארץ המובטחת.

בתיקון המדינה כיום יש להגדיר: אדמות מדינה וקרקעות ציבוריות בארץ שייכות לעם היהודי, דהיינו כלל היהודים בעולם. ממילא, גופים כמו קק”ל ומנהל מקרקעי ישראל יכולים לפעול רק בתור באי כוחו של העם היהודי. בנוגע לבעלות פרטית, ניתן להציע שכל יהודי יקבל נחלה בארץ[5], ומי שאינו יהודי יכול לחכור קרקע (בלא שיוגדר כבעלים).  

ארבע הבטחות

ארבע פעמים מבטיח הקב”ה את הארץ לאברהם אבינו. הפעם הראשונה בתחילת ביאתו לארץ, “וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה’ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת”. הפעם השניה לאחר חזרתו ממצרים, “וַה’ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם”. הפעם השלישית בברית בין הבתרים “בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה’ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת”… והפעם הרביעית יחד עם הציווי על ברית המילה ושינוי השם מאברם לאברהם “וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים”.

כל הבטחה מהווה נדבך נוסף במתנת הארץ (כמו שמבאר הרמב”ן[6]). בפעם הראשונה, המתנה מתייחסת בעיקר ל”ארץ שכם” (ראשית ותמצית האחיזה בארץ כולה, כמו שיעקב אבינו נכנס תחילה לשכם וכן ישראל בימי יהושע בן נון), ובפעם השניה לכל המרחב לארבע רוחות. אך עדיין הגבולות אינם מפורטים בשלמות והנתינה היא בלשון עתיד (“אתן, אתננה”), ואילו בפעם השלישית והרביעית זו מתנה גמורה בלשון עבר, “נתתי”.

בפעם השלישית נכרתת ברית שאינה משתנה, המבטיחה שגם אם ישראל יחטאו ח”ו לא יאבדו את זכותם על הארץ, ומפורטים “גבולות ההבטחה” הרחבים ביותר. בפעם הרביעית נכרתת ברית נוספת, יחד עם ברית המילה (ובזכות המילה אנו יורשים את הארץ) וגילוי השגחת ה’ המיוחדת בארץ, “והייתי לכם לאלהים, שם אהיה לכם לאלהים אבל הדר בחוצה לארץ כמו שאין לו אלוה”. ברית המילה חקוקה בבשרנו בכל מקום, והיא מבטיחה שגם לאחר גלות בארצות נכר עוד נשוב לארץ הקדש. בעומק, ההבטחה הרביעית מגלה שהקשר בין עם ישראל לארץ ישראל הוא ‘לא מקומי’, בכל מקום שיהודי נמצא הוא קשור לארץ ישראל, מעצם נקודת היהדות שבו (‘נקודת ציון’), ולבסוף יזכה להגיע בפועל אל הארץ ולרשת אותה.