מכון גל עיני
נכתב עלידי
יופי מעסיק אותנו. האיפור, הלבוש, והטיפוח לגווניו השונים, תופסים חלק חשוב בחיינו. לאמתו של דבר, היופי מזקיק עיון ובירור מעמיק בשאלת יחס התורה כלפיו. האם יופי חיצוני הוא מותר? ראוי? ואולי, פסול? נראה, כי גם בהתפתחות הרוחנית של הדורות האחרונות חלו תמורות ביחס ליופי.
תשובה בסיסית ראשונית היא: “שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה’ הִיא תִתְהַלָּל” (משלי לא, ל). ומכאן, שלילת העיסוק ביופי החיצוני, ונתינת דגש על יראת ה’ הפנימית. יחד עם זאת, נראה כי בשנים האחרונות ישנן תנועות רוחניות חזקות, שדוחפות לכיוון ראיית הטיפוח הנשי כאידיאל של קודש. קניית בגדים חדשים וענידת תכשיטים הפכה לעיקר ההכנה לחגים, ודאגת האשה ליופיה החיצוני מוגדרת פעמים רבות כמצוה נעלית. ושוב נשאל את השאלה: מהי ההשקפה הרוחנית המדוייקת על נוי אשה?
יעלת חן
עיון בפרשת חיי שרה מגלה לנו יחס מורכב. מחד, רבקה אמנו מתוארת עם הצגתה בתורה כ”טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד” (בראשית כד, טז), ולפי תיאור זה – היופי החיצוני הוא מעלה. מאידך, כאשר מגיעה רבקה אמנו ליצחק, “וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס” (בראשית כד, סה). נראה, כי רבקה מבקשת לבטא בכיסוי זה, שהיופי החיצוני לא יהיה הבסיס לקשר, אלא דווקא הממד הפנימי. ייתכן, שזהו גם המקור למנהג של כיסוי פני הכלה לפני החופה.
אכן, יחס התורה אל היופי הוא מורכב, או מדוייק יותר לומר: התורה דורשת בירור של היופי.
הבסיס לכל צמיחה רוחנית חייב להיות שלילת אחיזת העיניים החיצונית, על מנת להיפתח אל העולם הפנימי ומוצנע, שנשגב מכל מראה פשטני. במסכת כתובות (יז, א) מספר רב אידי, שכך היו שרים לפני הכלה בארץ ישראל: “לא כחל, ולא שרק, ולא פירכוס, ויעלת חן”. כלומר, הכלה שלפנינו איננה מתאפרת ומתייפה באמצעות כחל (צבע לעיניים), ולא בשרק (אודם לפנים), ולא בפירכוס (קליעת שער מיוחדת), ובכל זאת היא “יעלת חן”.
אם אשה איננה מאפרת את הפנים, במה היא מעלה חן? כמובן, רק במעלותיה הפנימיות.
שורש החן היהודי
הח”ן הנשי היהודי הוא דווקא בדקדוק במצוות הח”ן – הדלקת נרות שבת, חלה, וזהירות בנדה. שלש המצוות הללו מקבילות באופן מפליא לשלשת סוגי ההתייפות. הדלקת הנר היא ה’כחל’, האיפור האידיאלי לעיניים, שמלמד את האשה לראות רק את האור והטוב שבכל דבר (חסד). ה’שרק’, האודם לפנים, הוא שמירה מכל טיפת דם אסור, כדי לבנות קשר עמוק ולא קשר-שקר, שהוא שרק לא משמעותי (גבורה). ה’פרכוס’ היהודי הוא קליעת החלה, בדוגמת קליעת שערות האשה, והוא מסמל גם את הקליעה המדוייקת של האירועים השונים בחיים לאריגה משמעותית מושלמת (תפארת).
כמה נפלא להתבונן בכך שכאשר רבקה מגיעה לאהלה של שרה, מדגיש רש”י שחזרו שלשת המאפיינים הללו: “ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר: והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו” (כד, סז). הנר, העיסה, והענן שקשור באהל מסמלים את שלש מצוות הח”ן – הדלקת נרות, הפרשת חלה, וטהרת המשפחה (ענן השכינה שביניהם). רבקה, שמכסה בצעיף את המראה החיצוני, מאפשרת בניה של יופי פנימי עשיר.
אם כן, האם היופי הוא דבר שלילי? ממש לא! זהו רק שלב. כאשר אשה מבינה שהיופי שלה איננו תלוי במראה החיצוני, היא יכולה להשתמש גם בו בכדי להעצים את יופיה הפנימי.
הדרך אל היופי
ניתן לומר, כי יש שלשה שלבים בהתייחסות אל היופי, והם מקבילים לשלשת השלבים שלמד אותנו הבעל שם טוב ביחס לכל דבר: הכנעה – הבדלה – המתקה.
בשלב ראשון, האשה לא תתלה את חינה בסממנים החיצוניים. הללו יכולים להיות מעטה שקרי מעל ריק פנימי עצום, ובנוסף לכך – הם חולפים מן העולם, ואינם קניינים עצמיים (כן, גם אם לא תתאפרי – את יפה!).
בשלב שני, צריך לבנות עולם של יופי פנימי. להסיט את המבט מן הפָּנִים אל הפְּנִים, בעיקר באמצעות ההתחזקות במצוות הח”ן הנשי היהודי.
כאשר ישנו בסיס של עושר פנימי, ניתן להגיע אל ההמתקה שבשלב השלישי: התורה משבחת את רבקה, ואת כל אמותינו, כטובות מראה, שכן היופי הפנימי שלהן קרן גם החוצה. כאשר אשה יראת ה’, היא תתהלל גם בחן וביופי. במיוחד בדור של שיבה לארץ ישראל, נראה כי זוכים אנו להתחיל לתקן את המציאות, ואפשר להעלות חן גם באמצעות היופי החיצוני, לקדושה ולתפארת.
—
על פי “חתן עם הכלה” עמ’ סח-סט
