שירת הנשים

 שירת הים העומדת במרכז הפרשה – ועל שמה נקראת גם השבת "שבת שירה" – נחלקת לשתי שירות: משה רבינו שר עם הגברים, "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ואחותו מרים הנביאה שרה עם הנשים. לכאורה, שירת הגברים היא העיקר ושירת הנשים טפלה. שירת הגברים תוספת מקום נרחב, ואף כתובה בספר התורה בצורה מיוחדת, ואילו שירת הנשים קצרה וצנועה.

אולם כשמגיעים להפטרה, הנה כולה עוסקת בשירת הנשים – שירת דבורה הנביאה, שירה ארוכה ומרוממת. ההפטרה בנביא היא "מעניין הפרשה", אך היה אפשר לבחור את שירת דוד (בספר שמואל) שאותה קוראים בהפטרת שביעי של פסח (שגם אז הקריאה בתורה היא בפרשת בשלח). מדוע, אם כן, נבחרה דוקא שירת דבורה המזכירה את שירת מרים?

שירה בשמחה

לשאלה זו השיב אדמו"ר הזקן ואמר: אכן, בשירת הים של הנשים יש יותר משירת הגברים. "גם הנשים אמרו שירה אבל בשמחה, בתופים ובמחולות, ולכן ההפטרה של שבת שירה היא 'ותשר דבורה', כי הכל בזכות האשה".

מדוע אצל הנשים היתה השמחה גדולה יותר? מסביר הרבי מליובאוויטש: הנשים חוו יותר את קושי הגלות והשעבוד במצרים, ולכן עכשיו שמחו יותר בגאולה. האיש מטבעו פחות מעורב רגשית, מסוגל להסתכל על הדברים מבחוץ, ואילו האשה חשה וחיה בחוויה מורגשת (החל מהאשה הראשונה, חוה, שהיתה "אם כל חי" – חיה וחווה), לוקחת באופן אישי-נשי-נפשי. הגזרה הקשה ביותר במצרים היתה "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", אין ספק שהאם חווה יותר את הצער הנורא הזה כשפרי בטנה נלקח ממנה באכזריות, ומזדהה גם עם צערן של כל האמהות. הקושי הזה מתבטא בדמותה של מרים הנביאה, ששמה רומז למרירות השעבוד שהתגברה בימיה.

וכעת, "לפי הצער השכר" – מי שמרגיש יותר את הצער, שמח יותר ויותר בשמחת הגאולה. לכן הנשים אינן מסתפקות בשירה, אלא "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה", עד הידיים המכות בתוף ועד הרגליים היוצאות במחול סוער. ובראש הנשים – מרים הנביאה, מרירות הגלות הופכת לשירה גדולה (מרים מופיעה כבר בפרשת שמות, אבל שם היא נקראת אחות משה ורק בשירת הים מוזכר שמה לראשונה). 

הכל בזכות האשה

לא רק ששירת הנשים היתה בדרגה גבוהה יותר, בשמחה רבה, אלא שירת הגברים נעשתה מכוח שירת הנשים, כדברי אדמו"ר הזקן: "הכל בזכות האשה". בפסוקים אמנם מופיעה שירת הגברים לפני הנשים, אבל בפנימיות הנשים הן אלו שעוררו את הגברים לשיר, כפי שהגאולה בכלל מיוחסת דוקא לזכות הנשים, "בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים". כך ניתן לפרש מדוע כתוב "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם" – והרי לפי הדקדוק צריך לומר "לָהֶן", לנשים? אלא שרמז יש כאן: מרים נותנת רשות לגברים לשיר, מכבדת את משה אחיה הקטן לפתוח.

לאחר המלים "הכל בזכות האשה", הוסיף אדמו"ר הזקן וסיים: "הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר". מה עניין הפסוק הזה לכאן? במושגי הקבלה, העפר קשור לספירת המלכות, וגם האשה מכוונת כנגד המלכות, וכשם שהכל צומח מן העפר כך הכל צומח מהאשה. בנפש האדם, העפר רומז לתכונת הענוה והשפלות, "ונפשי כעפר לכל תהיה". ככל שהאדם חש יותר את השפלות במצבו, כך הוא שמח יותר ויותר על כל גילוי חסד אלוקי, "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה", וכך בדיוק חווה האשה את המרירות והשפלות מצד אחד ואת שמחת הגאולה מצד שני.

לקראת החתונה הגדולה

בקריעת ים סוף יצאנו סופית מתחת יד מצרים וכעת נותר רק לצעוד לקראת מתן תורה בהר סיני. גם הגילוי הנשגב של שירת הים מכשיר את הקרקע לגילוי של מעמד הר סיני. כך יש לומר שגילוי כוחן של הנשים בשירת הים מכשיר את העם כולו לקבלת תורה:

היחס הפשוט שלנו כלפי הקב"ה הוא של עבדים לאדונם ולמלכם. כך ביציאת מצרים הוציאנו הקב"ה מבית עבדים, "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". יותר מזה, איננו רק עבדים אלא גם בנים לה', "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי". אך במתן תורה התברר שאיננו רק עבדים ובנים, אלא גם בבחינת אשה לבעלה, "'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ' זו מתן תורה", הר סיני הוא החופה והתורה היא הכתובה. התכלית היא להגיע לדבקות גמורה עם ה', "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ", ולכן עלינו לגלות בקרבנו את תכונת התמסרות המלאה של האשה החווה באופן קיומי את המשברים והצער מצד אחד ואת צמיחת הגאולה מצד שני, הכל צומח מן העפר והכל בזכות האשה.

—

מתוך "לחיות עם הזמן"