חינוך למדת הרחמים

לאחר העיון במידות האהבה והיראה נעסוק בחינוך למידת הרחמים, מידה מרכזית בנפש ורבת חשיבות, על שמה נקראים ישראל “רחמנים בני רחמנים”, כפי שנקרא ה’ ‘רחמנא’ ו’הרחמן’.

מהם רחמים?

רחמים הם רגש ותחושה אמיתית של צער הזולת. חיבור פנימי ועמוק בין אדם לחברו, ניכר ובולט דווקא בעתות צער כשהאדם חש את כאב חברו (כאיש אחד בלב אחד). וכן קובע הפסוק כי “טוב ללכת לבית אבל מלכת לבית משתה”[1]. כשלעומתה, על שמחה שבאה מבלי מעט צער פנימי מקדים נאמר ”ולשמחה מה זו עושה”? כך גם יובן מאמר חז”ל, “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” – מי שלא חווה את הצער הנורא של הגלות לא יוכל לשמוח בבנין ירושלים, ומתוך הצער עם הציבור – יוכל בע”ה לזכות ולראות בישועתו.

הרחמים מצטרפים ו’הולכים’ יחד עם תכונות הנפש האחרות: לימוד תורה עם לב רגיש ‘נוגע’ באמת בלומד ואינו חולף על פניו – ”לפום צערא אגרא”, ו”אין מגלין רזי תורה אלא למי שליבו דואג בקרבו”. כך גם בעבודת התפילה הנקראת ‘רחמי’ – ללא תחושת צער בתפילה אין למתפלל ציפייה אמיתית לישועה ומילותיו הן מן השפה ולחוץ. על ידי התעוררות הלב בתפילה מבטיחה התורה ”ונתן לך רחמים – ורחמך”. רחמינו על המציאות המקולקלת, מעוררים את רחמי ה’ עליה, וכך התפילה פועלת ישועות.

חינוך לרחמים

חינוך לרחמנות הוא בעצם חינוך לרגישות ואכפתיות כלפי הסובב והסביבה. אי לכך, דווקא משברים וקשיים שחווים ההורים הם ההזדמנות לילד לחוש את צער ההורים ולעורר רחמים בנפשו. אין להורים או למחנכים ‘לחסום’ את עצמם, אלא לשקף (במידה נכונה ושקולה) את כאבם האישי או הכללי, וכך יפתחו הילדים רחמנות, רגישות ושותפות בסבל ובצער. כמובן שיחד עם הצער אנו חשים (ומעבירים) גם אמונה גדולה ש”עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע”. מחנכים או הורים שלא ‘מביאים’ את הכאב לחלל הבית והכיתה, למעשה מעבירים שדר של אטימות, חוסר רגישות ואי התמודדות.

בהקשר הזה ניתן להבין את הביטוי ”צער גידול בנים”, במובן שצער ההורים עצמו הוא מגדל את הבנים. הוא מכניס בהם דעת ומעביר אותם מהקלילות הילדותית להתבגרות ויכולת רחמים אמיתית על הפרט ועל הכלל. החשיפה לצער נעשית כמובן באופן מותאם לילד: כשהוא קטנטן ומשחק לו להנאתו – טוב לו, ומלבד המשחק הזה אין לו דבר בעולם כעת. אט אט הוא הופך מ”ילד שעשועים” לבוגר ובר דעת המכיר את המציאות הסובבת ורגיש למכאוביה, שגם בעתות צחוק והנאה יש בלבו תמיד נקודת צער והוא שותף ל’צער השכינה’. לעומתו מי שגם בבגרותו ממשיך להיות ילד שעשועים – גדל בצורה מנותקת ולא יוכל לרתום בהמשך את ליבו וכוחותיו לכיוון כלשהוא.

בד בבד, פעמים רבות רחמים לאחד הם אכזריות לשני, והדבר נתון לשיקול דעתו של האדם, על מי וכמה לרחם. בעוד הנפש מחפשת מקום ביטוי למידת הרחמים הטבועה בה, לעתים הפנייתם למקומות שגויים עלולה לבוא על חשבון מקום בו באמת ראוי לרחם, כמו שאמרו חז”ל על שאול המלך, “כל שנעשה רחמן על האכזרי, לסוף נעשה אכזר על הרחמנים”. באמצעות שיתוף ושיחה על הצער אנו מחנכים את הילדים לשיקול הדעת ולרגישות נכונה מדויקת ומאוזנת.

 צער בעלי חיים

פן נוסף של חינוך לרחמים אנו מוצאים בהדרכת התורה בנוגע ל’צער בעלי חיים’. גם ההזדהות עם צערו של בעל חיים מפתחת בנפש את מידת הרחמים, ולהפך. חז”ל מספרים שרבי יהודה הנשיא נענש בחומרה על יחסו הקר כלפי העגל הבוכה לפני שחיטתו. אף על פי שדרכו שך עולם שהעגל אכן מיועד לשחיטה ואף מידת החסד מודה כי השחיטה טובה לבהמה, אך מידת רחמנות לא היתה כאן, על רבי היה להיות רגיש לכאב הגדול. חד מסימני הזיהוי של עם ישראל, ‘רחמנים’, בא לידי ביטוי אצל אבות האומה גם ביחסם המרחם לבעלי חיים, עד שהבעש”ט התבטא כי יש לחוש אפילו צערה של נמלה.

אמנם כאן יש לשים לב להבדל בין רחמים לאהבה. אין עניין בפיתוח רגשות של אהבה ורצון לקרבה לכלב או לחתול. רגש אהבה זה הוא מוטעה ופעמים רבות בא לחפות על מחסור באהבה אנושית וחוסר סיפוק עצמי. המטרה היא לחוש את כאבו של בעל החיים, לרחם עליו ובמקרה הצורך להיטיב לו.

גם בתוך השמחה הגדולה של פורים וחודש אדר אנו מוצאים את הביטוי לצער ולרחמים. לא בכדי משובצים במגילת אסתר פסוקים הנקראים דווקא במנגינת איכה. כפי שביקשה אסתר ”צומו עלי… שלושת ימים” כאז כן בכל דור ודור  – תחושת הצער העמוק של הצדיקים ורחמיהם הרבים על בני הדור היא הבסיס לתפילה ולישועה הבאה לבסוף.

 —

ערוך ומלוקט מתוך ספרי הרב גינזבורג