עם העבריינים | סיפור ליום כיפור

  צדיק גלוי, צדיק מחופש ורשע נפגשים בפונדק. מה יצא? על עבריינים ועל הצגות, על ענווה והזדהות, וגם על היכולת לתקן בעזרת הדגמה מוחשית.
כאשר רבי זושא ורבי אלימלך היו הולכים בגלות ממקום למקום, והיו ברוח קדשם מריחים עוונות  אצל בעל הפונדק היהודי, היו עושים משחק קדוש: רבי זושא היה יושב על הרצפה, ומתחיל לבכות ולהתוודות שעשיתי כך וכך, כשהוא חוזר בקול גדול לאזני בעל הבית על כל העבירות שעשה בעל הבית כחטאיו שלו. רבי אלימלך היה מקשיב לו, ואומר: אם כן, אתן לך תיקון.
אותו אחד ששמע את כל זה, היה מתעורר בתשובה, והיה בא לרבי אלימלך וגם נופל בוכה ומפרט את חטאיו ומקבל תשובה (על פי המסורת החב”דית, הגיעו למקומות אלו בשליחת הרב המגיד).
מסופר שפעם אחת הגיעו למקום כזה ושוב ישב רבי זושא ושחק עבריין, ותוך כדי זה שרבי זושא התחיל לבכות הוא אמר את הפסוק “כי הלל רשע על תאות נפשו”, והתחיל לבכות לעצמו ואמר שאני הרשע עשיתי את עצמי ענו כהלל בשביל לעשות תאוה – הרשע מוכן לעשות עצמו ענו כהלל, “כי הלל רשע” בשביל להפיק את “תאות נפשו”. הסיפור היה שתאות נפשו היתה להיות עם ערלית על הרצפה של המרחץ, שאין השפלה ושפלות ובוז שאדם מבזה את עצמו יותר מזה, אבל “הלל רשע על תאות נפשו”. זה פירוש של רבי זושא תוך כדי שהוא מתוודה על מה שהוא עשה. כשבעל הבית שמע את הוידוי של רבי זושא, פרץ בבכי והתוודה שהוא החוטא.

כפי שרואים בסיפור זה, ענווה הינה תכונה שבהחלט דורשת לימוד. מן הצד האחד ניצב רבי זושא, המוכן להתוודות על חטא בזוי כל כך בלי שחטא בו, ומן הצד השני בעל האכסניה, המוכן לחטוא בחטא כזה. ענווה, אם כן, הינה דו ממדית: ניתן להשתמש בה בכדי להזדהות עם יהודי אחר ולהחזירו בתשובה, או בכדי לרדת לתהומות שסתם אדם מהוגן לא נופל אליהם. אך למעשה אין זו ענווה כלל אלא שפלות של שקר שאינה אלא גאווה, של אדם הרואה את עצמו ותאוותיו כדבר היחיד שחשוב. אולם שאלה מתבקשת מתעוררת על הסיפורים בנוסח הזה: עם כל הכבוד למדת הענווה, מה יהיה על האמת? הלא רבי זושא לא חטא מעולם בחטאים אודותיהם התוודה!

אמנם, יש להודות כי זוהי תופעה מקובלת הרבה יותר מכפי שנדמה. ביום כיפור, ניצב עם ישראל כולו – צדיקים, בינונים ורשעים – ומצהיר על מגוון חטאים נרחב להפתיע, מאימוץ הלב ועד חטאים המחייבים מיתה. רבי חיים וויטאל מסביר בשם רבו האר”י, כי הווידוי נאמר “בשם כל ישראל”: כל נשמות ישראל כלולות זו בזו, ועל כל אחד להתוודות גם על חטאי חברו.

אפשר להבין זאת באופן שטחי, כאילו מדובר בלקיחת אחריות על מעשי אדם אחר. אך בעומק יש כאן הזדהות מלאה, של היהודי המרגיש את רעהו כשם שהוא מרגיש את עצמו. רבי מרדכי מלעכוויטש אף סיפר, שראה את רבי זושא בסוף ימיו כשהוא דוחה חוטא המבקש תיקון ושולח אותו לצדיק אחר. לאחר מכן הסביר, שתמיד לקח על עצמו את הייסורים המגיעים לחוטא ואת הסיגופים שעליו לעשות. כעת כבר אין לו כח לקחת על עצמו תעניות, ולתת התעניות לחוטא אין לו לב, לכן שלח אותו לצדיק אחר.

לא רק ביחס לחוטא מסוים, אלא גם ביחס לכל יהודי חש עצמו רבי זושא כרשע. ביום כיפור, כשעבר רבי זושא לפני התיבה ב”כל נדרי” ואמר “אנו מתירים להתפלל עם העברינים”, היה פונה לעצמו ואומר “וכי יש עבריין גדול ממני?”. על פי משל מאדמו”ר הזקן, רק כך ניתן להשיב בתשובה את הציבור כולו: כאשר רוצים להרים מבנה בעזרת מנוף, אם יקשרו את המנוף לחלקו העליון של הבניין, אזי יישמטו חלקיו התחתונים ויתפרקו. לעומת זאת, אם יכניסו מנוף מתחת לקומה התחתונה ביותר, יורמו בנקל הקומות כולן. הצדיק הוא המנוף, ותוך שהוא אוחז בה’ ודבק בו הוא מזהה את עצמו כרשע. כך הוא מסוגל לגלות את ה’ גם במקומות הנמוכים ולהעלותם: רק אם יחוש החוטא כי הצדיק מזדהה עמו יפתח לבו לתשובה, ורק אם יחוש הצדיק את מעלתו הנסתרת של החוטא (העולה אפילו עליו) יוכל להורות לו את הדרך אליה.

 

פעם אחת התארח רבי לוי יצחק מברדיטשוב במקום זר, ובהשגחה פרטית לא היו לו תפילין. הלך להקדש לקנות תפילין של נפטרים (כמנהג אותם ימים), ושם עיניו על תפילין שהיה מוכן לשלם עליהם הון תועפות. כששאלו אותו על כך סיפר: מעשה שרבי זושא התארח בפונדק, ובכה שהוא יהודי בן שמונים שאף פעם לא הניח תפלין, “קרקפתא דלא מנח תפלין”, ובעל הבית ששמע חשב לעצמו שמבר-המצוה שלו עד היום, כשהוא בן שמונים שנה, לא בדק את תפיליו. הוא לקח את התפילין לרבי שהיה עם ה”חוטא”, רבי אלימלך מליז’נסק, כדי שיבדוק אותן, ונמצא שבתפלין היו מונחים עצים במקום פרשיות…
אותו זקן לא היה רשע במזיד, וזה שמעולם לא הניח תפילין נגע בלבו, והוא התעלף. מיהרו האחים הקדושים וכתבו לו פרשיות, עם כוונות כאלו שאם רק יזכה להניחן פעם אחת זה ישלים לו את כל החסרון של שמונים שנה שלא הניח. אותו זקן הספיק להניחן פעם אחת, ונפטר. התפילין הגיעו להקדש ולא נעשה בהם דבר, עד היום.

שוב עולה ההצגה: רבי אלימלך הוא רבי, רבי זושא הוא חוטא המבקש תיקון. איזה תפקיד קשה יותר, וממילא גם מעניין יותר? כל שחקן או במאי יגיד לכם, כי במחזה מוצלח הרשע הוא הדמות המעניינת ביותר למשחק. כולנו מנסים לשחק את הצדיק, ואין בזה הרבה חידוש – קל וחומר כשמדובר בשני צדיקים אמיתיים. לעומת זאת, כאשר הופך הרשע לבעל תשובה, הופכות עבירותיו לזכויות! היש ‘חידוש תורה’ גדול יותר?

גם בפשט הסיפור, עיקר הפלא הוא יכולתו של רבי זושא להריח את נגעי לבבו של בעל הבית, ולבכות אותם. יכולת הנובעת מהזדהותו עם כל אשר בשם ישראל יכונה. זהו חוש של מלכות: שפלות עמוקה והזדהות, היוצרות את יכולת ההנהגה של החוטא אל דרך הישר.

הרשמו עכשיו וקבלו עדכונים מ"גל עיני"

דילוג לתוכן