קול יעקב – י”ט בכסלו

י”ט בכסלו הוא ‘יום טוב’ כפול בחסידות. ראשית, זהו יום פטירתו של הרב המגיד ממעזריטש, רבי דוב בֶּער, ממשיכו של הבעל שם טוב. יום פטירת הצדיק מכונה הילולא, חתונה, כיון שנשמתו עולה בשמחה לשמים ובו זמנית השפעתו בעולם הזה רק גדלה והולכת!

לפני פטירת הרב המגיד, בי”ט כסלו תקל”ג, הוא פנה לתלמידו החביב, רבי שניאור זלמן מליאדי, אדמו”ר הזקן, ואמר “היום הוא היום טוב שלנו”. והנה בשנת תקנ”ט, נאסר אדמו”ר הזקן בידי השלטונות ברוסיה, בעקבות עלילה שהוא מורד במלכות. המאסר נתפס לא רק כצרה פיזית (מורד במלכות נידון למוות!), אלא כשיקוף של מאבק רוחני, קטרוג על דרכו של אדמו”ר הזקן לגלות את סודות התורה ברבים ו’להלבישם’ בדרך השכל והעבודה הפנימית. לבסוף, שוחרר אדמו”ר הזקן בי”ט כסלו תקנ”ט, 26 שנים בדיוק לאחר דברי רבו על “היום טוב שלנו”. זהו יום חג, על השחרור ועל הפצת תורת החסידות ביתר שאת. המשיח אמר לבעש”ט שהוא יבוא “לכשיפוצו מעינותיך חוצה” – בכל י”ט כסלו אנו מגיעים לעוד מעגל של ‘חוצה’ ומתקרבים יותר ויותר לביאת המשיח.

לאחר שאדמו”ר הזקן יצא מבית הסוהר, הוא נקלע לביתו של יהודי המתנגד לדרך החסידות. גם שם הרגיש אדמו”ר הזקן מעין מאסר. אדרבה, העובדה שאחיו היהודי נוהג כלפיו בניכור וזלזול מצערת אף יותר מהמאסר בידי הרוסים, ומצביעה על ‘גלות פנימית’ בה אנחנו, היהודים, שמים את עצמנו במיצר. לבסוף, לאחר כמה שעות יצא אדמו”ר הזקן לביתו ופגש בחסידים הרבים ששמחתם הרקיעה שחקים. הדבר היה כבר בלילה, כ’ בכסלו, ולכן נחשב גם תאריך זה כהמשך ‘חג הגאולה’.

שלשה אבות ושלשה עמודים

הקשר בין שלש הדמויות, הבעש”ט, הרב המגיד ואדמו”ר הזקן הוא פנימי ועמוק שקשה למצוא דוגמתו, דבקות והתקשרות הנשמות, כשהרב והתלמיד נחשבים כאב ובן. אכן, אדמו”ר הזקן היה מכנה את הבעש”ט “סבא” ואמר שההתקשרות שלו לסבא הרוחני גדולה באין-ערוך מאשר לסבא גשמי.

שלשת אלו הם “שלשת אבות החסידות”, כאבותינו אברהם יצחק ויעקב, המקבילים לשלשת העמודים עליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמילות חסדים:

אברהם אבינו הצטיין במידת האהבה והחסד. הוא פעל בדרך של השפעה ונתינה, כשהוא מסתובב בכל מקום, מגיע לבריות ומלמדם על האור הטוב של האמונה בה’ וההליכה בדרכיו. גם הבעש”ט עסק בגמילות חסד, הסתובב בערים ובכפרים, עזר ליהודים והפיץ את האור של אהבת ה’ ואהבת ישראל. דרכו-תורתו של הבעש”ט ספוגה כולה באהבה וחסד, ולא לחנם היא נקראת ‘חסידוּת’.

יצחק אבינו הוא איש היראה. יושב במקומו, מעמיק וחופר בארות, וכמו המים הנובעים ממעמקים כך נשמתו משתוקקת לבורא. אברהם משפיע מלמעלה למטה, ויצחק נתון בתנועה פנימית של עליה, הוא ‘עמוד העבודה’, “עבודה שבלב זוהי תפלה”, שלהבת הנשמה עולה ו’נשאבת’ למקורה. גם הרב המגיד יושב בביתו ועוסק בעליה, מגיע לגבהים של הפשטה וזיקוק, עבודה השואפת למעלה.

יעקב אבינו נקרא ‘עמוד התורה’. התורה היא האמצע הכולל, האמת האלוקית היורדת עד לפרטי הפרטים, “תתן אמת ליעקב”. גם אדמו”ר הזקן הוא עמוד התורה: פוסק גדול בהלכה, ובחלק הנסתר של התורה הוא הופך את ‘התורות’ הקצרות המבריקות של הבעש”ט והרב המגיד לתורה שלמה, בנויה וערוכה, כשהוא מתיך למקשה אחת את תורת הקבלה של האר”י הקדוש עם הדרך שסללו הבעש”ט והרב המגיד.

כמובן, אין ‘הפרדת רשויות’. כל אחת מהדמויות שהוזכרו כוללת בקרבה את שלשת העמודים, אלא שאצל כל אחד הם מופיעים בגוון ובנוסח המיוחד שלו. אדמו”ר הזקן עוסק רבות ב’עמוד העבודה’, והרבה מאד מדרושי החסידות שלו עוסקים בעבודת התפילה. באותה מידה, הוא מעלה על נס את המצוות המעשיות ובראשן מצוות הצדקה, עמוד גמילות החסדים. וכך הוא כולל את התפלה ואת החסד בתוך התורה!

מסופר שבתחילת הדרך התלבט אדמו”ר הזקן להיכן יפנה. האם ללמוד תורה מפי הגאון מווילנא או למעזריטש אל הרב המגיד, שם ילמד איך מתפללים ועובדים את ה’. לבסוף הכריע: ללמוד תורה אני קצת יודע אבל להתפלל כראוי אינני יודע, והלך למעזריטש. זהו תורף העניין: לרב המגיד הולכים כדי לרכוש את ‘עמוד העבודה’, ואילו אדמו”ר הזקן עצמו הוא כבר ‘עמוד התורה’.

הקול קול יעקב

כאשר יעקב בא לקבל את הברכות מאביו, יצחק מישש אותו ואמר “הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו”, ומפרשים חז”ל ש”קול יעקב” הוא קול התורה והתפלה. והנה הכתיב המדויק הוא “הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב”, בפעם הראשונה “קֹל” חסר ובפעם השניה “קול” מלא. זהו ההבדל בין התורה והתפלה: בתפלה יש לנו “קֹל” חסר, מתוך תחושת חסר ונזקקות, תחנונים כעני העומד בפתח. ואילו התורה היא “קול” מלא, האות ו מורה על השפעה, כמו התורה היורדת מן השמים אל הארץ.

אם כן, בדברי יצחק “הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב” יש לראות תהליך: תחילה הוא מזהה את קול התפלה של יעקב, “קל” חסר, כלומר כיצד יעקב נכלל ביצחק ומזדהה עם מדתו. אחר כך, מזהה יצחק את קול התורה, “קול” מלא, הקול האישי-העצמי של יעקב עצמו.

ובחזרה ל’אבות החסידות’. במפגש האחרון בין הרב המגיד לאדמו”ר הזקן קובע הרב את הקשר הפנימי ביניהם כשהוא מכריז על “היום טוב שלנו”. הקשר הזה מפוענח בגאולת י”ט בכסלו, אך הגאולה הזו נמשכת יום נוסף. כעת נשלים את הפאזל: י”ט כסלו, המשותף לרב המגיד ואדמו”ר הזקן, מבטא את ‘עמוד העבודה’ המיוחד של הרב המגיד, כאשר אדמו”ר הזקן נכלל בתוכו ומשתתף עמו. זהו “הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב” – “הַקֹּל” הראשון, החסר, המבטא את קול התפלה. אחר כך, בכ’ בכסלו, מתבטא הקול היחודי של אדמו”ר הזקן עצמו, קול התורה, שדווקא בכוחו ניתן להתגבר על המתנגדים מבית, בתוך היהדות. זהו “קוֹל יַעֲקֹב”, קול מלא, קול התורה של יעקב.

ורמז יפהפה: הקֹל = יט כסלו. קול = כ כסלו! י”ט כסלו הוא קול התפלה, “הקל”, ו-כ’ כסלו הוא קול התורה, “קול יעקב”.