יום ה(כ)פורים

 מה הקשר בין יום הכיפורים ליום הפורים? לא, זו אינה המצאה של “רב פורים” כדי להעלות את אחוזי הצפייה… המקור הוא הישר מספר הזוהר (ליתר דיוק, ‘תיקוני זוהר’) שדורש את המלה כיפורים – כְּפורים, כמו פורים. אפשר לחשוב שהדמיון בין השמות מקרי: הרי כיפורים מגיע מהשרש כפר, סליחה וכפרה, ואילו פורים מגיע מהמלה פור, “פור הוא הגורל”. אבל דוקא הגורל מחזיר אותנו ליום כיפורים, שהרי במהלך עבודת היום בבית-המקדש נותן הכהן-הגדול גורלות על שני השעירים, “גורל אחד לה’ וגורל אחד לעזאזל”. טוב, משהו באמת מסתתר כאן, אבל מהו?

הגורל הגורלי

נתחיל מהגורל של יום הכיפורים. נתינת הגורל לעזאזל ושילוח השעיר למדבר פירושם שביום זה אנו מתייחסים גם ל”צד האפל” בעולם – מקום שבדרך כלל מוטב לברוח ממנו. השעיר לעזאזל הוא מתנה מאת הקב”ה (ולא מאתנו) אל השטן המקטרג, ובכך מכריזים שגם החלקים הרעים-הנמוכים במציאות (“הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות”) נמצאים, בסופו של דבר, בשליטת ה’. אכן, רק בזמן שיש השראת שכינה בבית-המקדש ניתן להגיע להכרה זו בשלמות, לראות ברע רק ריחוק המבליט את הטוב הקרוב והמאיר. גם בנפש שלנו יש מקומות שוממים ואפלים, ואם נודה בכך ונזרוק להם את ה’עצם’ המגיעה להם (לא יותר!) – נגיע לבריאות נפשית ולכפרת עוונות [ראו במאמר לעזאזל, לזרוק עצם ליצר].

ומה קורה בגורל של פורים? כאן מגיע הרשע הגדול, המן האגגי, ומנסה למצוא את “החור השחור” בתמונה, את הנקודה שבה אפשר לתפוס את עם ישראל בחולשתו ולפגוע בו – כדרכו הידועה של עמלק לזנב בנחשלים. הפור-הגורל מצביע על מקום המתנגד לממשלת ה’, שוב בדרכו החוצפנית של עמלק ש”יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו”. הגורל הזה גורלי ומפחיד הרבה יותר, כי המן-עמלק טוען בתוקף שיש נקודה קיימת ועצמית של רע, ממלכת הרוע המתריס לעומת הטוב ונלחם בו.

לקרוע את המסכה

ממילא, גם המהפך של פורים מקיף ועמוק יותר, “ונהפוך הוא”, “פור המן נהפך לְפוּרֵנוּ”. הגורל עצמו מתהפך על ראש המן ומגלה שגם בשעת הריחוק, כשאנו מפוזרים ומפורדים בין העמים, גם בשעה שנראית כהסתר פנים – גם שם נמצא השם יתברך. גם במקום הכי חשוך יש השגחה פרטית נפלאה על ישראל, והשטן הרע מכלה את עצמו ונתלה על העץ הגבוה (שהוא עצמו הכין).

ביום הכיפורים אנו מזדככים כמלאכי השרת, ללא אכילה ושתיה וללא חטא ועוון, ואת הרע מותירים במקומו, שם במדבר, ושלא יצא מגבולו – הדחקה מכוונת. כך הרע משתלב בתפאורה הכללית והופך להיות רקע לטוב. לכן יום כיפורים הוא היום הרציני בשנה. אבל הוא רק כמו פורים. כי בפורים אפשר לקרוע את המסכה ולעשות מהמן הרשע צחוק אחד גדול, הוא פשוט מתפוגג ומותיר שובל של עשן. עכשיו מותר ומצוה לאכול, ואף להתבסם, כי שום דבר אינו מרוחק באמת, וגם אם תתגלגל מתחת לשולחן תיפול (בגלגול ראש) לחיקו של ה’.

א-ל מסתתר

ביום הכיפורים יש מקום מרכזי לשם ה’: בבית המקדש מזכיר הכהן-הגדול, שוב ושוב, את השם המפורש וכולם כורעים ומשתחווים, וגם הגורל משחק בין שם ה’ לעזאזל. אבל בפורים שם ה’ מסתתר ונעלם: בכל מגילת אסתר לא מוזכר שם ה’ אפילו פעם אחת.

שֵם פירושו גילוי. לעומת המקום שבו מתגלה השם המפורש (בית המקדש) יש את המקומות שהגילוי הולך ונחלש, הולך ומתרחק – והעבודה שלנו היא להתכנס כביכול לתוך שֵם ה’. אבל במקום פנימי יותר מהשם נמצא העצם, עוד לפני שקוראים לו בשם. בפורים אנו מתקשרים אל ה’ לא דרך השם-הגילוי שלו, אלא נוגעים כביכול בנקודת העצם שלפני השם. כשמגיעים לכך, אין מקום רחוק, עצמוּת ה’ נמצאת בכל מקום ללא הגבלה והסתרה. “אכן אתה א-ל מסתתר” במגילת אסתר.

גם לכוח התשובה של יום הכיפורים יש הגבלה מסוימת: הוא אינו מכפר על עבירה שיש בה חילול השם – כשמעלימים על שם ה’ ועושים ‘חלל’ חשוך בתוך האור. אבל בפורים אפשר לכפר גם על חילול השם, שהרי ישראל השתתפו בחילול השם בכך שנהנו מסעודת אחשורוש. איך מתקנים חילול השם? כאשר מצליחים לומר: אחרי הכל אני יהודי (ממש כמרדכי היהודי), זהו העצם שלי הפוגש את עצמות השם ומגלה אותו גם במקום שנראה הכי חשוך. פורים שמח!